אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפחות יהודיות לפעמים סובלות מעודף אהבה

למי שמצאו דמיון בין ספרו "הכל מואר" ל"תולדות האהבה" של אשתו, ניקול קראוס, משיב ג'ונתן ספרן פויר בביקור בירושלים שהם עדיין לא הכירו כשכתבו את שני הספרים. ראיון

תגובות

בכניסה לבניין הדירות הגבוה ברחוב דיסקין בירושלים עומד זוג צעיר עם עגלת תינוק. הוא בג'ינס, חולצת טי ונעלי ספורט, והיא - דקת גזרה, כובע לבן רחב מגן עליה מפני השמש - לבושה באופן דומה. הזוג הספרותי הכי מדובר במנהטן מבקר כעת בישראל - הסופרים ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס, ואתם בנם בן השנתיים, סשה. השניים הם אורחיו של פסטיבל הסופרים הבינלאומי, שייפתח ביום ראשון במשכנות שאננים בירושלים. כשהם בישראל, וזה קורה מפעם לפעם, מתגוררים פויר וקראוס בדירה בקרית וולפסון, השייכת להוריה של קראוס.

פויר, ילד הפלא של הספרות האמריקאית העכשווית, באמת נראה קצת כמו ילד. נער, יותר נכון. הוא רזה, ממושקף, פניו עדינות, קומתו צנועה, הליכתו פשוטה. אולי הוא קצת עייף מהטיסה - 12 שעות מניו יורק לתל אביב עם ילד קטן. אבל הוא מכחיש את העייפות - הוא מאוד מנומס. כמעט כמו ג'וניפן, כלומר ג'ונתן, גיבור ספרו הראשון "הכל מואר". חיוור ומאופק מבחוץ, מבעבע וסוער מבפנים. ג'וניפן, כך קורא לו בספר בטעות המתורגמן האוקראיני הצעיר אלכס. בספר, יוצא סופר יהודי אמריקאי ושמו ג'ונתן ספרן פויר למסע בעקבות משפחתו באוקראינה. הוא פוגש את אלכס ואת סבו - אוקראיני קשוח שאינו חובב יהודים ואינו חובב אמריקאים צעירים וצמחונים.

פויר, בן 31 בקושי, וכבר פירסם שני ספרים שזכו לתהודה רבה בארצות הברית. ב-2002, בהיותו בן 25 בלבד, פירסם את "הכל מואר", שעליו קיבל מקדמה של חצי מיליון דולר - סכום גבוה לסופר מתחיל. הספר נמכר ברבע מיליון עותקים ועובד לסרט קולנוע בבימוי ליב שרייבר ובכיכובו של אלייז'ה ווד. ב-2005 יצא לאור ספרו השני, "קרוב להפליא ורועש להחריד" (שניהם ראו אור בעברית בהוצאת כנרת, בתרגומו המוצלח של אסף גברון), שעליו קיבל מקדמה של מיליון דולר - מה שחיזק את מעמדו כסופר-סלבריטי. אבל פויר, וזו לא קלישאה וכנראה גם לא העמדת פנים, באמת לא מבין על מה המהומה.

"סלבריטי היא לא המלה הנכונה", הוא אומר. "אם הייתי סלבריטי חיי היו שונים מאוד. באמריקה לאף אחד לא אכפת מסופרים. זה לא כמו באירופה או בישראל, ששם יש באמת הערכה לסופרים, ואם קורה משהו במדינה כל המיקרופונים מיד מופנים אליהם. סלמן רושדי יכול ללכת בטיימס סקוור ואף אחד לא יזהה אותו. אני מניח שאם עמוס עוז או דויד גרוסמן ילכו ברחוב בירושלים - אנשים יזהו אותם ויפנו אליהם, נכון? באמריקה אין תרבות ספרותית. הכל ממוסחר. יש לנו תרבות קולנועית, תרבות מוסיקלית, אבל אין סופרים סלבריטאים. וזה עצוב, אבל גם חיובי, כי כסופר אתה מנמיך ראש ועוסק רק בכתיבה".

פגישה עיוורת עם ניקול קראוס

הכתיבה של פויר מלאה ברק. הוא ממציא של רעיונות, של שפה. יש מבקרים הסבורים שהוא מבריק מדי, שפעלולי השפה והגרפיקה בספריו רק מפריעים לעלילה, שנקודת המבט שלו ילדותית. אבל פויר הוא סופר מקורי מאוד, יש לו מה להגיד והוא גם מצחיק בצורה ראשונה במעלה, אם להשתמש בשפתו-שלו.

פויר (ספרן הוא שם המשפחה של סבתו מצד אמו) נולד למשפחה יהודית בוואשינגטון, השני מבין שלושה אחים. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת פרינסטון והחל לעבוד כעורך ספרותי. את ספרו הראשון "הכל מואר" כתב עוד כסטודנט. כיום הוא מתגורר עם משפחתו הטרייה בבית לבנים אדומות גדול בברוקלין.

לא מעט מבקרים מצאו דמיון בין "הכל מואר" של פויר ובין ספרה המצוין של קראוס "תולדות האהבה". שניהם עוסקים בזהות היהודית, בעבר היהודי, באמריקה היהודית. אבל פויר אומר שהם בכלל לא הכירו כשכתבו את הספרים האלה, "וגם לא קראנו זה את ספרו של זה עד שהכרנו. אנחנו נשואים, כך שאנשים מחפשים את זה. אם הייתי נשוי לנתן אנגלנדר גם אז אנשים היו מוצאים דמיון בין הספרים שלנו".

פויר כבר רגיל לשאלה הזאת: שני סופרים באותו בית - לא קשה? "זה כמעט אף פעם לא באותו בית", הוא אומר. "אני עובד מחוץ לבית, וניקול כותבת בבית. כשאני חוזר הביתה, בסביבות 14:00, אנחנו לא רוצים לדבר על ספרים".

פויר פגש את קראוס בפגישה עיוורת שאירגן מכר משותף, בסוף 2002. באותו יום הוא מסר את כתב היד של ספרו השני. "הלכתי ישר מהמשרד לפגוש אותה בבר, והיה לי התקף חרדה בגלל הספר. הקאתי בדייט. אבל אם אתה מראה למישהו את כל הצדדים הכי גרועים שלך כבר בהתחלה, משם זה רק יכול להשתפר".

ועכשיו אתם שלושה, ילד ראשון זו כבר ממש משפחה.

"אנחנו שלושה בני אנוש וכלב. אם זו לא משפחה, אני לא יודע מה כן. אנחנו צעירים, אבל אני כבר לא מרגיש ככה יותר. פעם הייתי צעיר, ואז נולד לי ילד".

יש לכם עוד חברים עם ילדים?

"אין לנו כמעט חברים עם ילדים. באמריקה, וגם באירופה, להיות נשוי עם ילדים זה כמו להיות רפובליקאי, כלומר, למה? למה להתחתן? למה ללדת ילדים? חברים חושבים שזה מאוד שמרני מצדנו. אבל כשהם יהיו בני 40 ויחליפו חיתולים אני אצחק עליהם".

אז עכשיו אתם רפובליקאים.

"רק במובן הזה. בשאר המובנים אנחנו דמוקרטים נלהבים".

הכל קשור לשואה

מה זה אומר מבחינתך, להיות יהודי?

"זה קצת כמו לשאול מה זה להיות בן אנוש מבחינתי. אני מרגיש יותר יהודי בזמנים מסוימים. אני מרגיש מאוד יהודי כשיש חגים יהודיים, או כשיש לידה, או מוות, או חתונה. אני מרגיש מאוד יהודי כשאני כותב. גם אם אני לא כותב על עניינים יהודיים. אני לא מרגיש מאוד יהודי כשאני הולך למשחק בייסבול או נוהג במכונית. בישראל היהדות נמצאת ברקע כל הזמן. באמריקה החוויה היא שהיהדות לא נמצאת ברקע אלא בחזית חיי".

מפתה להגדיר את הכתיבה של פויר כתיבה יהודית. "בשבילי, כתיבה יהודית היא שילוב של קומדיה וטרגדיה", הוא אומר. "ליהודה עמיחי יש שיר יפה שבו הוא אומר שלא באמת יש זמן לכל דבר, כאן אתה צריך לעשות הכל בבת אחת. אין זמן להיוולד וזמן למות, זמן לזרוק אבנים וזמן לכנוס אבנים, וזה לדעתי המאפיין המרכזי של הכתיבה היהודית - תחושת הדחיפות. שייקספיר היהודי לא היה כותב קומדיות וטרגדיות בנפרד, הוא היה כותב אותן בו-בזמן".

פויר לא מרגיש המשכיות לדור הסופרים היהודים-אמריקאים שקדם לו - סול בלו, פיליפ רות, נורמן מיילר. "אני קשור לספרים שלהם יותר כקורא", הוא אומר, "אבל בכתיבה אין שום תחושה של קהילתיות. זה כל כך אינטואיטיווי ואינסטינקטיווי".

לאחרונה יזם פויר הוצאה לאור של מהדורה מוערת להגדת פסח. הסופר נתן אנגלנדר תירגם אותה מעברית לאנגלית, וכ-20 סופרים יהודים אמריקאים העירו הערות פרשניות. ספרו הראשון "הכל מואר" נולד אחרי מסע באוקראינה, שם ביקר בעיירה תרחימברוד, שבה נולד סבו מצד אמו. "היא היתה הרוסה לגמרי", הוא אומר.

עד כמה השואה תפסה מקום בחייך?

"היא תפסה מקום עצום. ליהודי אמריקה יש קשר מאוד חזק לשואה, והתגובה העיקרית שלהם עליה היא השתיקה. ככל שאני מתבגר אני מבין כמה השפעה יש לזה על חיי. אני יכול לדבר על זה המון, על למה אנשים במשפחה שלי לא אוהבים לדבר על נושאים מסוימים, לא אוהבים עימותים, לא אוהבים להיות רעשניים מדי או נצפים מדי, זה בא לידי ביטוי בכתיבה שלי. כתבתי על השואה רק פעם אחת, אבל אני מרגיש שכל מה שאני כותב קשור בזה. הכתיבה על שתיקות, היעדרויות, טראומות, אנשים שנעלמים, חוסר היציבות של החיים, חוסר היכולת להישען על דברים, לסמוך על דברים. אלו התחושות שאתן גדלתי".

נראה כי ברומן השני שלו ניסה פויר במודע לצאת מהגטו היהודי. "קרוב להפליא ורועש להחריד" מספר על אוסקר של, ילד בן תשע, גאון משונה, שאיבד את אביו באסון התאומים ויוצא למסע חיפוש אחרי מנעול שיתאים למפתח מסתורי שמצא בארון של האב. במקביל מתוארים חיי סבו וסבתו, גרמנים שניצלו בהפצצה על דרזדן במלחמת העולם השנייה.

"ניסיתי להימנע מלכתוב על דמויות יהודיות בספר השני שלי", הוא אומר. "אולי עשיתי טעות, אולי זה לא רעיון טוב להגביל את עצמך מראש לפני הכתיבה, אבל רציתי לכתוב משהו שונה מהרומן הראשון".

יש אמירה פוליטית בכתיבה על המתקפה של ארצות הברית על דרזדן מיד אחרי אסון התאומים.

"נכון. כתבתי את הספר שנה אחרי אירועי 11 בספטמבר, ודיברו אז הרבה על טרור נגד אוכלוסייה אזרחית, על אסון התאומים כעל אירוע היסטורי חסר תקדים. אנשים כמעט לא ניסו לדבר על זה בהקשר קצת יותר רחב ולא ניסו לשאול למה זה קרה. מי שניסו להבין את חלקה של ארצות הברית בסיפור הואשמו בחוסר פטריוטיות או חוסר סימפטיה.

"אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה, הדפוסים האלה חוזרים על עצמם כל הזמן, ואנחנו לא תמיד הגוד-גייז. ההפצצה בדרזדן לא נועדה להשיג שום הישג ממשי, היא היתה טרור על אוכלוסייה אזרחית. למה עשינו את זה? כתגובה למה שעשו הגרמנים. לא רציתי לעשות השוואה ישירה בין האירועים, מה שאמריקה עשתה במזרח התיכון לא דומה בכלל לגרמנים במלחמת העולם השנייה. אבל היו באמריקה לא מעט אנשים שחשו שנקמה היא הכרחית".

עוד מאפיין להסתכלות היהודית על אירועים הוא התודעה ההיסטורית. גם את ההווה רואים מפרספקטיווה היסטורית.

"טוב, גדלנו ככה, היהדות מחנכת אותנו לזה. היהדות היא דת של זיכרון יותר מכל דבר אחר. תחשבי על החגים. אתה לא רק אמור לזכור איך היה כשהיהודים יצאו ממצרים, אתה אמור לאכול מה שהם אכלו שם. אנחנו חווים את העבר כאילו הוא ממשיך להתרחש. זה יכול להיות מאוד מהנה ויכול להיות גם מאוד טראומטי".

בימים אלה עובד פויר על כמה ספרים במקביל. אחד מהם הוא רומן חדש ואחר הוא ספר עיון, "את לא תאמיני על מה - זה על חוות לגידול בעלי חיים", הוא אומר. "אני מתעניין בנושא, במיוחד בפן המוסרי של גידול בעלי חיים".

בעשור האחרון פורח בארצות הברית דור חדש של סופרים יהודים-אמריקאים, שעוסקים בזהות היהודית שלהם. עם הקבוצה הזאת נמנים פויר, קראוס, אנגלנדר, מייקל שייבון ואחרים. פויר לא מרגיש חלק מקבוצת כותבים, אם כי הוא מיודד עם רובם. "אני יודע שהרבה מהסופרים של הדור הקודם דווקא התנגדו לעיסוק ביהדות, כמו נורמן מיילר, אפילו במובן מסוים סול בלו ופיליפ רות, שכתבו על התרבות היהודית אבל לא ממש על נושאים בהיסטוריה היהודית", הוא אומר. "את מכירה את האימרה הידועה שסבים ונכדים הם חברים הכי טובים כי יש להם אויב משותף? אולי ככה זה אצלנו עכשיו, דברים מסוימים מדלגים דור. אני מניח שהדור הבא של כותבים יתנגד למה שהדור שלנו כותב".

יש הרבה משפחתיות בספרים שלך. גם זה עניין יהודי?

"זה לא נושא בלעדי ליהודים, אבל אין ספק שהורים יהודים מנשקים את הילדים שלהם הרבה יותר מהורים לא-יהודים. לא בטוח שזה כל כך טוב, לאהוב מישהו יותר מדי. אני אולי קיבלתי את המספר הנכון של נשיקות, אבל אני מכיר אנשים שנושקו יתר על המידה. זה אותו רעיון של 'אהבה בימי כולירה' של מרקס, אהבה יכולה להיות מחלה. אהבה היא לא בהכרח דבר טוב. ואני חושב שמשפחות יהודיות לפעמים סובלות מעודף אהבה".

אתה חושב שיהודים יותר מצחיקים מלא-יהודים?

"כמובן. זו אפילו לא דעה - זו עובדה. ההומור בא במקום הטרגדיה, במקום הדברים שלא מדברים עליהם. וליהודים יש יותר על מה לא לדבר".

אתה מוצא מכנה משותף ליוצרים כמוך וכמו סשה ברון כהן, ג'רי סיינפלד, וודי אלן?

"אני אוהב אותם, הם גדולים כי הם מספקים הקלה. כשבני נולד היה לי קשה בהתחלה לתקשר אתו. הוא פשוט ישב שם ולא עשה כלום, ואני כנראה לא עניינתי אותו. עד שהוא התחיל לחייך ולצחוק, ואז הבנתי שיש כמה דברים שאני יכול לעשות כדי לגרום לו לצחוק. למשל, להלביש לו את הגרביים על האוזניים. בשלב ראשון זה יפחיד אותו, ואחר כך זה יצחיק אותו. כי הצחוק תמיד מתחיל בסיטואציה שבה נדמה לך שמשהו לא בסדר. כשמישהו מחליק על בננה ברחוב, נופל וקם, זה מצחיק אותנו, כי אנחנו יודעים בתוך תוכנו שזה יכול היה להיגמר אחרת".

*#