אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמעט החיפושית השישית

מה הביא את ג'ו בנקס, מתופף בריטי שכבש את המצעדים, אכל עם הביטלס וחימם את הסטונס, להשתקע בנקודה נשכחת במזרח התיכון אי שם בשלהי שנות ה-60?

תגובות

ג'ון בנקס נהג תמיד להתבדח ולספר שהגיע לישראל ל"וויקאנד" ונשאר בה עשר שנים. במרוצת הזמן המשיך להשתמש באותה הלצה, כשהוא מקפיד לעדכן אותה, כך שתהלום את מניין השנים שבהן שהה בארץ. עשר השנים הפכו ל-11, 12, ולבסוף ל-20 שנה. את ישראל עזב רק שבועיים לפני מותו, כשכבר לא נותרה לו ברירה. 20 שנה חי בנקס בתל אביב במעמד של תייר. הוא תיעב את ההתנהלות הביורוקרטית, ומעולם לא ניסה להשיג אזרחות. כשנקרא מדי פעם להתייצב בשגרירות הבריטית הצהיר כי אבד לו הדרכון, ומיד קיבל חדש. הרשויות מעולם לא התעסקו איתו. עברית מעולם לא טרח ללמוד, פרט לכמה מילים בסיסיות וכמה קללות בערבית. רק משפט אחד ידע לדקלם בשפה רהוטה - "עברית זו לא שפת אם שלי". ישראלי הוא אף פעם לא היה. "אינגליש מאן אין תל אביב", כך מתארים אותו חבריו. אחרים כינו אותו "נפש אבודה שהסתובבה ברחובות העיר". אבחנות אלה מעניקות לאבסורד משנה תוקף ומחזקות את השאלה, מה הביא את בנקס - מתופף בריטי ללא שום זיקה ליהדות, שכבש את המצעדים, סעד בדיינרים עם הביטלס, חימם את הרולינג סטונס, מילא איצטדיונים והתהדר בכיבושי מעריצות - להשתקע בנקודה נשכחת במזרח התיכון אי שם בשלהי שנות ה-60?

הוא נולד בליברפול האפרורית והמפויחת, ומסלול חייו הועיד לו התמקצעות כגרפיקאי, כך לפחות חשב. כתחביב תופף בהרכבי ג'אז מזדמנים. גל להקות הרוקנרול שסחף את ליברפול של אותם שנים, בין היתר על רקע צבירת הפופולריות של הביטלס, סחף גם אותו. הוא זנח את עיסוקיו המשניים והחליט להתמקד במוזיקה. בראשית שנות ה-60 הצטרף כמתופף ללהקת המרסיביטס. מרסי-סייד הוא האזור שכולל את ליברפול ואת פרבריה, השוכנים לצד נהר המרסי, ומכאן שם הלהקה. המרסיביטס פעלו בצל הביטלס. הופעות משותפות של שתי הלהקות התקיימו תדיר בקאברן - מועדון ההופעות המיתולוגי של ליברפול. ברבות השנים סיפר בנקס כי ב-63' עזבו הביטלס את קאברן ופצחו בסיבוב ההופעות העולמי הראשון שלהם. אלא שתאריכי הופעות בקאברן כבר נסגרו בעבורם מבעוד מועד. ג'ון לנון פנה לבוב וולר, בעל המועדון, וביקש ממנו לשריין את התאריכים למרסיביטס תמורת אותו סכום בדיוק. בהזדמנות אחרת אמר לנון, שאם ייאלצו למלא את מקומו של רינגו סטאר, מתופף הלהקה, אפשר להחליפו בבנקס, ואיש לא ירגיש בהבדל. באותה שנה זכתה מרסיביטס בתחרות ענק מטעם חברת ההפקות דקה, שמשמעותו קבלת חוזה הקלטות. ג'ורג' הריסון העניק להם את הפרס בכריעת ברך באומרו "להתראות במצעד", כך בכל אופן על פי הביוגרפיות הרשמיות של הלהקה. הפופולריות של המרסיביטס בבריטניה גאתה. בדירוג מצעד שבועי התברג שירם "on Stage" במקום השני, מיד אחרי הרולינג סטונס, והקדים את "All My Loving" של הביטלס. בתכנית הטלוויזיה "Juke Box Jury", שבה התארחו הביטלס, הם נשאלו מה דעתם על המרסיביטס. בתיאום מושלם קמו ארבעתם, הצדיעו וחזרו לשבת. בספרים המתארים את אותה תקופה מתואר קונצרט ענק של המרסיביטס, אשר הופסק סמוך לתחילתו בשל ההיסטריה הבלתי צפויה של הקהל. בנוסף מוזכרות גם הילדות שצבאו על המלון, שבו השתכנו חברי הלהקה. אולם אחרי ארבעה-חמישה סינגלים, שעוררו עניין והשתלבו יפה במצעדים השונים, החל תהליך הדעיכה של המרסיביטס. בעצת אמרגנם, קית' למברט, יצאו חבריה בראיונות שערורייתיים, שבהם פירטו את מעלליהם עם מעריצות, כולל תנוחות וכמות משתתפים. באותו שבוע פורסמה כתבת ענק שכותרתה: "סקס ומרסיביטס". הפרובוקציה השיגה את מטרתה - סיבוב ההופעות שאחרי פרסומה היה המוצלח בתולדות הלהקה. באחת ההופעות התמוטט בנקס על הבמה, התמוטטות שיוחסה אז לעייפות מצטברת לצד סממנים ראשונים של התמוטטות עצבים. הלהקה איבדה גובה במהירות, וב-66' התפרקה סופית. לקראת סוף אותה שנה קיבל הצעת עבודה לשמש כמתופף במועדון הופעות ישראלי שהיה שייך לרפי שאולי, היום בעל מסעדת מנדי'ס. כשנעתר בנקס להצעה, הוא התבקש להביא עמו צמד נגנים. בנקס הכיר שני נגנים, גיטריסט ובסיסט, שניגנו תקופה ארוכה לצד זמר כושל ואלמוני. הוא שיכנע אותם לנטוש אותו ולהצטרף להרפתקה בארץ הקודש. לזמר קראו דיוויד בואי.

יום לפני הטיסה לישראל, ניסה בנקס לאתרה במפה של אמריקה הלטינית. לאחר שהתייאש מחיפושיו דפק כמה בירות, נרדם, וביום שלמחרת נחת בתל אביב.

ואז באה מונה

בישראל של שנת 66' עוצבה כבר דמותה של מונה זילברשטיין בת ה-18 כנערת זוהר בהתהוות. באחת ההופעות של בנקס במועדון של שאולי הצטלבו מבטיהם. שאולי מתקשה לשחזר פרטים מאותה תקופה: "אני בקושי זוכר אותו, הוא לא שווה את ההתעסקות בו. תופף כמה חודשים, היה חבר של מונה - ברוגז, שולם, ברוגז, שולם, וזהו. היה שיכור רוב הזמן".

להתחממות הרומנטית בגזרת בנקס-זילברשטיין יש שתי גרסאות. המתופף טען באוזני חבריו שמעולם לא נתקל בבחורה יפה כמו מונה ושברגע שראה אותה החליט לעשות הכל כדי להשיגה. זילברשטיין, לעומת זאת, טענה לימים שהיא זו שכירכרה סביב בנקס כמה חודשים עד שנענה לה. כך או כך, בין השניים התלהט רומן, שנמשך כשלושה חודשים. מיד כשפג תוקף החוזה עם המועדון שניגן בו, קטע בנקס את פרשיית האהבים והסביר כי יש לו חברה באנגליה שהבטיח לשמור לה אמונים. הוא ארז מזוודה, נפרד מזילברשטיין לשלום ואף סירב להשאיר לה כתובת או כל אמצעי אחר שיאפשר לה לאתרו. זילברשטיין, שלא היתה מורגלת בסיטואציות שכאלו, החליטה להשיב אליה את אהובה ברגע שתסיים את שירותה הצבאי, שחפף בין השאר למלחמת ששת הימים. התפקיד של זילברשטיין היה לעבור בין בתי חולים ולסייע בטיפול בפצועים. לפי מה שסופר היא היתה מתלוננת באוזניהם על געגועיה לבנקס ועל כך שהמלחמה מעכבת אותה מלהשיגו. ואכן מיד עם השחרור מצה"ל טסה זילברשטיין ללונדון. חמישה חודשים ניסתה לאתר את בנקס. בסוף מצאה אותו בבית קפה בלונדון, ובמשך שנה חיה איתו שם. ב-68' החליטה שמקומה בארץ, ארזה מיטלטליה ושבה לתל אביב. בנקס נשאר במולדתו, אלא שהגעגועים שוב שיחקו תפקיד. זילברשטיין שלחה לבנקס כרטיס טיסה בדואר, והוא שב ארצה. רחל מיכאלי, זוגתו של בנקס בשבע השנים האחרונות לחייו וחברה קרובה של זילברשטיין בשנותיה האחרונות, יודעת לשחזר לפרטי פרטים את המסלול המשותף שעליו נעו חייהם של השניים. לשיטתה, בנקס התעלם מכל שיקול מקצועי או רגשי כשהחליט לטוס לארץ בעקבות אהובתו, ולו משום שמאז ומתמיד לא נהג לתכנן קדימה או לעשות חישובי רווח והפסד. "למדוד אותו במונחים של קריירה זה חסר ערך. צורת החשיבה שלו מעולם לא היתה כזאת. הוא היה חי את הרגע, במשמעות הכי טוטאלית. גם באנגליה הוא היה שם לעצמו רגליים כל הזמן. היו מזמינים אותו להקלטות, ואז מוצאים אותו יושב ומעביר צחוקים באיזה בר. בזמנו, למשל, הביטלס הציעו לו להשתתף בתרגום של Yellow Submarine, והוא פשוט נזרק באיזה בר ולא הגיע". בישראל המשיך המשיכו בנקס וזילברשטיין לקיים תא זוגי סוער והפכפך, שהתנהל בסימן נרקוטיקה. זילברשטיין החלה להסתובב עם אנשי חבורת לול, ובנקס השליך יהבו על הוודקה הנצחית. ב-71' הסתיים סופית הקשר בין השניים. סיבה ממשית להישאר בארץ לא היתה לבנקס. הוא קנה כרטיס טיסה לאנגליה. ביציאה מסוכנות הנסיעות הביט בכרטיס, סינן "וואט דה הל", קרע אותו והשליכו לפח סמוך. בישראל נשאר עוד 17 שנים.

וודקה לארוחת הבוקר

ב-71' צורף בנקס לעכבישים, להקת פופ נטולת יומרות, שעיקר הופעותיה התנהלו במתכונת חלטוריסטית מובהקת. גדודי המעריצות והופעות הרוקנרול באיצטדיונים, שמהן טעם במהלך נסיקת הקריירה שלו באנגליה, פינו מקום לטובת נאמברים קלילים באולמי חתונות קיקיוניים. את השניצלים הנותרים מהקייטרינג היו מחביאים חברי הלהקה בתופים שלו. אלא שבאופן מוזר, התפנית החובבנית שקיבלה הקריירה שלו, כלל לא הפריעה לבנקס. "הוא תמיד אמר שדווקא משיא ההצלחה במרסיביטס הוא אף פעם לא נהנה", מעידה מיכאלי. "זה לא התאים לו, הוא הרגיש שהוא לא מוצא את עצמו שם. את התקופה בעכבישים הוא תיאר כהכי כיפית בחיים המקצועיים שלו. בסבבה, בקטן, שם היה לו הכי נוח. אותו דבר לגבי הסביבה שבה הוא חי. אתה חושב שבלונדון הוא הרגיש בבית? ממש לא. הכי תחושת בית מבחינתו היתה בדירה שלו, ברחוב הירקון פינת גורדון. כשהוא היה צריך לעזוב אותה, זה היה כמו פינוי ימית. הוא ממש השתולל", היא מוסיפה. לצד ההופעות עם העכבישים ליווה בנקס זמרים ישראלים רבים, ובהם רותי נבון, בועז שרעבי, צביקה פיק ועדנה לב. בנוסף שימש כמתופף בהרכב של הזמר רוי יאנג, שהופיע בעיקר במועדון הקליפסו ברמלה. "אני זוכר שפעם אחת נסחפתי איתו לשתייה מוגזמת, ומרוב שהיינו שיכורים בקושי הספקנו להגיע להופעה ולעלות על הבמה", משחזר יאנג.

ב-74' התקלקלה מערכת התופים שלו כתוצאה ממגע עם מים. בנקס בחר שלא לתקן, וודאי שלא לקנות חדשים. אם התופים נהרסו, כנראה אין סיבה לנגן יותר, כך הניח. במקום לתופף בברים, נסוג אחורה לעמדת הברמן. אותה תקופה סימנה את תור הזהב של הפאבים הבריטיים במרכז תל אביב. ה-b.b.c היה הראשון ובעקבותיו הוקם ה-Red Lion, שמיקומו ההיסטורי בחצר האחורית של כיכר דיזנגוף, ובו החלה קריירת הברמן של בנקס. מאוחר יותר הוקמו באותו מתחם גם הטוני'ז והלונג ג'ון סילבר. בנקס עבד בכולם. "מבחינתו להיות ברמן היה משתלם יותר", מסביר אבשלום מנדיאל, המכונה "מנדי", שהיה אחד החברים הקרובים של בנקס באותן שנים. "בזמנו בתור מוזיקאי, היית צריך לעבוד מאוד קשה בשביל שמישהו ייקח אותך לנגן שעה ויזרוק לך את ה-20 לירות. בחיי הלילה הכסף היה זמין ומהיר יותר".

איזה מין ברמן הוא היה?

"כל מה שאני מספר לך אפוף אלכוהול, אבל אני זוכר שלשבת איתו לשתות זו היתה חגיגה של סיפורים, אנקדוטות ופנטזיות. הוא עיצב לנו את אופן השתייה, את הדיבור, את דרך ההתבטאות שלנו, חינך את הטעם המוזיקלי שלנו. הערצנו אותו".

"הברמניות שלו היתה הופעה בפני עצמה", מספר אהרון סבג, הבעלים של הטוני'ז ושותף בלונג ג'ון סילבר. "אנשים היו מגיעים רק בשביל לראות אותו בפעולה. הוא אמנם הפסיק לתופף באיזשהו שלב, אבל תמיד היו לו מקלות תופים, והוא היה מכה בהם על הבקבוקים. ב-73' פתחתי את הטוני'ז, ומיד פרצה מלחמת יום הכיפורים ואני גויסתי למילואים לתקופה ארוכה. הוא ממש ניהל את הפאב בהיעדרי. לא רק שהכל תיקתק כמו שצריך, הוא גם הרחיב את קהל הלקוחות".

"כל החיים שלנו באותה תקופה נסבו סביב האלכוהול. היינו נפגשים אחר הצהריים, מורידים כמה דרינקים, ומשם יוצאים לבר", מתאר אלי סמרי, גם הוא חבר קרוב של בנקס, והיום בעליה של מסעדת טורקיז. אלא שאת צריכת האלכוהול לא שמר בנקס לחיי הלילה. למעשה, כל התפריט שלו סבב סביב וודקה זולה תוצרת הארץ. מזון אמיתי כמעט לא אכל, רק במצבים קיצוניים.

"הוא היה אדם גדול, אישיות בלתי רגילה וכובשת, אבל גם אלכוהוליסט ברמות פסיכיות", מעיד שאול אריאל (לשעבר טבת), הבעלים הנוסף של הלונג ג'ון סילבר. "רק כשראיתי אותו פעם יוצא מהמכולת בבוקר עם כמויות של וודקה, הבנתי את היקף התופעה".

"להעיר אותו בבוקר זה לא היה מחזה נעים במיוחד", משחזר מנדי. "היו לו ליד המיטה שני בקבוקים - מים וודקה זולה. הבן אדם היה פותח את העיניים, עוד לא קם אפילו, לוקח שלוק מהוודקה ואומר: 'אההה, ברקפסט'. וככה הוא היה ממשיך עד שהוא היה הולך לישון. אני זוכר שהוא ליווה את עדנה לב בפסטיבל הזמר העברי ועלה לבמה שיכור לגמרי ולחלוטין לא מפוקס. כולם חיכו לסימן של המתופף בשביל להתחיל, והוא בכלל היה במקום אחר. בערך חצי דקה עדנה עמדה מול המיקרופון וחיכתה, כשבאולם יש דממה, וכולם מחכים לג'וני". ביחס ישיר לדעיכת הקריירה שלו, הנסיגה המשיכה להיות מוטיב מרכזי גם בחייו האישיים. גם את חזית הבר החליט לפנות, ובאמצע שנות ה~80 עבר למטבח הלונג ג'ון והסתפק בשטיפת כלים וטיגון הצ'יפס המפורסם שלו. "זו הדינמיקה של אלכוהוליזם, אתה הופך פחות ופחות מחובר", אומר מנדי. "כשהחיים שלך לא מתקדמים לשום מקום, מהר מאוד הם גם הולכים לאחור".

מיכאלי: "להסתכל עליו בפריזמה של 'עלייתו ונפילתו' תהיה טעות קשה שחוטאת לאופי שלו. הוא לא היה מוכוון להצלחה, לא עלה לגדולה מתוך איזושהי אמביציה מיוחדת, ולכן גם לא התרסק מקצועית. מדרך הטבע הוא הלך ונדחק לשוליים ולא נקף אצבע. נכון שהיתה התכנסות, ההתבודדות שלו הלכה והחריפה. קטונתי מלהשתמש באבחנות מקצועיות, אבל היו תסמינים של דיכאון. היה שם סבל וכאב מאוד גדול".

ממריא על הגגבדירת הגג שלו בירקון פינת גורדון, נהג בנקס להתבודד, לעתים למשך ימים רבים. חברים שהגיעו כדי להוציא אותו מהבית נתקלו בתריסים מוגפים ובהתעלמות מכוונת. את קו הטלפון שלו ניתק. בישראל של תחילת שנות ה-70, שבהן השגת קו טלפון נחשבה ללוקסוס שלא כולם זוכים לו, נחשב מעשה זה לאבסורדי, כמעט פלילי. לצד הסלידה מקרני השמש, ההסתגרויות התכופות שלו היו ביטוי גם לחרדות הרבות שמהן סבל. "היה לו חוש הומור יוצא דופן, אדם מבריק. יחד עם זאת הוא גם היה פרנואיד בלתי רגיל", מספר אריאל. "כשהוא היה מכין לעצמו אוכל, הוא היה סוגר את הווילון כדי שאף אחד לא יראה. כשהכנתי לו טוסטים, סתם בתור חבר שלו, הוא שאל אותי פעם אחר פעם למה אני עושה את זה בשבילו. הוא פחד ממשטרת ההגירה בישראל, עוד לפני שהיתה קיימת משטרת הגירה. היתה לו איזה טי~שירט שמישהי קנתה לו עם הדפס של פנים מפוחדות שעליהן הכיתוב: 'just because you are paranoid, it does not mean they will not catch you'. זה התאים לו בול".

"בסופו של דבר הוא היה אדם בודד ומלא פחדים", מעיד גם סמרי. "כל פרצוף חדש הרתיע אותו. מסוג האנשים שכאשר דלת נפתחת, הם מפנים אליה מבט מבועת".

 הוא אף פעם לא תהה בקול רם מה הוא מחפש פה?

"הוא כל הזמן תהה. אבל הוא היה יותר מדי מבוהל מכדי לעשות שינוי וחשש לחזור לאנגליה".

"חזרה לאנגליה מעולם לא עמדה על הפרק, לגמרי לא", מדגישה מיכאלי. "האפשרות הזאת יצרה אצלו כזה אנטגוניזם, הוא לא רצה לשמוע מזה. גם יצירת הקשר עם המשפחה שלו במכתבים נבעה בסופו של דבר מלחץ מסיבי שלי. היה שם איזשהו מרמור מאוד יסודי נגד החברה שהוא גדל בה. מין כעס על עולם מאוד קלסטרופבי ושמרני שחנק אותו. כפרנואיד קלאסי הוא תמיד חשש מהביריונים של השכונה שחיפשו אותו".

הסבא מהטיטאניק

בתחילת שנות ה-70 נפטר אביו. זילברשטיין, חברתו באותה תקופה, העידה אז שהוא קיבל את הידיעה בטלפון, יצא להסתובב בעיר במשך כמה שעות, ובכך תמו מנהגי האבלות. כמה שנים מאוחר יותר דיווח לו חבר ישראלי שביקר בליברפול שגם אמו נפטרה. בנקס לא העלה בדעתו לטוס ללוויה או ליצור קשר עם מי מבני משפחתו הנותרים. שנים מאוחר יותר, קיבל מכתב מאחותו הגדולה, ובו מסרה לו דרישת שלום מהאם. באופן המצמרר ביותר, התברר כי ההספד היה שגוי, וגברת בנקס עדיין בין החיים. פרט להלם הראשוני שבגילוי, תחייתה המחודשת של אמו לא הוציאה מבנקס גילויים אמוציונליים מרחיקי לכת. את הבחירה להתרחק ככל האפשר ממשפחתו ואת ההתרסה הבוטה שבעצם ניתוק הקשר, אופף מעטה של מסתורין.

לחבריו ובנות זוגו בארץ תיאר מציאות של משפחה דלה וקשת יום שחיה בעוני רב. הוא סיפר שאביו היה ימאי, דור שני לסבו שעבד על סיפון הטיטניק. דמותו של אביו, כפי ששרטט אותה בנקס, היתה של איש קשה ואלים, שהיה נעדר מהבית לצורך עבודתו לחודשים ארוכים, וכשהיה חוזר היה מכה את ילדיו. עוד סיפר בנקס כי נוסף על אחותו הגדולה היו לו שני אחים בוגרים, שנהרגו בתחילת מלחמת העולם השנייה. כל אלו התבררו כמעשיות מופרכות ונטולות אחיזה במציאות. שנה לאחר מותו, נסעה מיכאלי לליברפול במטרה להתחקות אחרי חייו של בנקס, אלה של טרום האפיזודה הציונית. שיחות שניהלה מיכאלי עם חבריו ועם אמו של בנקס העלו שאביו בכלל הועסק כפועל נמל שחוזר הביתה מדי יום. שני האחים, חללי מלחמת העולם לכאורה, היו פרי דמיונו. גם את סיפור הטיטניק בדה מלבו. מיכאלי: "הוא ידע שאני אוהבת את ההוויה הליברפולית, ולכן כתב לי תסריטים, שהתברר שלא היו ולא נבראו. דרמות בריטיות טובות כאלה, עם המון פרטים והסתעפויות שמשדרות אמינות. מה שכן, חייבים לציין שלא כך היה לגבי הקריירה שלו. בכל מה שקשור למוזיקה הוא היה באופן סיסטמטי ממעיט בערכו. אחרי מותו גיליתי כל מיני דברים לגבי מעמדו בבריטניה, שהוא מעולם לא ראה צורך לספר לי".

בחייהם ובמותם

ההיכרות בין מיכאלי לבנקס התרחשה בשנת 81'. היא היתה בת 18, הוא בן 38. אחרי הקרנה של הסרט "Let it Be" בקולנוע מקסים, נפגשו בפאב החצר האחורית בכיכר דיזנגוף. על הקירות היו תלויים פוסטרים של תמי בן עמי, ושיחת הסלון הלוהטת ביותר נגעה להפצצת הכור העירקי.

על חולצתה של מיכאלי הוטבע ההדפס מרסי-סייד, שצד מיד את עינו של בנקס. מיכאלי: "הייתי מכורה לביטלס, סביבם התנהלו פחות או יותר כל החיים שלי. הייתי מרצה עליהם בקיבוצים, אוספת כל פיסת מידע. בעיקר עניינה אותי תקופת הטרום-ביטלמאניה, התקופה הליברפולית. ליברפול העשנה והאפורה נראתה לי כמו פסגת האושר, תמונת נוף אידילית".

הרומן בין מיכאלי לבנקס נמשך שבע שנים, עד מותו. העיסוק המוגבר והמעמיק של מיכאלי בביטלס, בספיחיהם ובמגמות החברתיות~תרבותיות שהובילו גרם לבנקס להתעמת עם תמונות ועם אירועים מן העבר, למרות שבאופן טבעי נטה להתחמק מנושאים כאלה.

מיכאלי: "הוא קרא לי הביטלס ליידי, אבל לא היתה מעורבת הערצה ביחסים האלה. היתה שם אהבה מאוד גדולה. היה ברור שמבחינתי זו אהבה ראשונה ושמבחינתו זו ללא ספק האחרונה. לא בגלל שידעתי שהוא עומד למות, אלא בגלל שהוא שידר כל הזמן עייפות כזאת, מין לאות של סוף. נתתי לו את כל הלגיטימציה והכבוד להיות כזה, מאוד אהבתי אותו והגעתי ממקום מאוד מתפעם. ועדיין, כשאת נמצאת עם מישהו ששותה, את סופגת את כל המשמעויות הנלוות. בוא נגיד שאני לא הייתי ממליצה לבת שלי על מערכת יחסים כזאת".

ב-1986 יזמה מיכאלי פיוס בין זילברשטיין לבנקס. במסגרת סרט שהפיקה וביימה, המבוסס על מערכת היחסים הזוגית עם בנקס, היא ביקשה מזילברשטיין שתגלם את דמותה. תהליך העבודה על הסרט, שערכו ההיסטורי גלום בעצם התיעוד אחרון של קריירת המשחק של זילברשטיין, קירבה בין השלושה. בשלב מסוים אף התגוררה זילברשטיין בדירתה של מיכאלי. "קצת כמו ילדה להורים גרושים, בסתר ליבי רציתי שהם יחזרו להיות ביחד", מספרת מיכאלי. "זה נשמע קצת מעוות כי הייתי החברה שלו, אבל במובן מסוים ניסיתי לדחוק אותם זה לזרועות זה. כששאלתי את ג'ון אם הוא רואה את עצמו חוזר למונה הוא ענה - 'בשום פנים ואופן, אותי לא תמצאי זרוק מסומם בפארקים כמוה'. כששאלתי את מונה שאלה דומה היא היתה אומרת: 'השתגעת? אני לפחות מנסה לצאת מהסם, הוא אפילו לא חושב לנסות להיגמל מאלכוהול'. היתה ביניהם מין תחרות סמויה של מי משתמש בכלים הישרדותיים טובים יותר, מי ישאר אחרון".

בשנת 88', לאחר שחש כאבים עזים, אובחן בנקס כחולה סרטן. מכיוון שלא היה לו מעמד רשמי בארץ, לא היו לו זכויות אשפוז, והיה צורך להעבירו ללונדון במהירות האפשרית. מיכאלי ניסתה לעדכן את זילברשטיין בהתרחשויות, אולם לא הצליחה לאתרה. מאוחר יותר הבינה מיכאלי כי באותן שעות זילברשטיין כבר לא היתה בין החיים (כידוע, בערב פסח של אותה שנה נמצאה מתה בדירתה כתוצאה משימוש מוגזם בהרואין. ה"ג). במהלך הניתוח להסרת הגידול, איבד בנקס את הכרתו. מיכאלי, שבינתיים הסדירה את ענייניה בארץ מתוך כוונה לשהות ליד מיטתו, התקשרה לבית החולים באנגליה וביקשה שההודעה על מותה של זילברשטיין לא תימסר לו אם יתעורר - "לא רציתי שהוא יידע שהוא ניצח אותה. חשבתי שהידיעה שהיא נפטרה תגרום לו להפסיק להילחם". כעבור שבועיים נפטר ג'ון בנקס בגיל 45. לבקשתו נשרפה גופתו ואפרו פוזר מעל נהר המרסי.

*#