אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוברת בירושה

קיראן דסאי רצתה לכתוב ספר שיהיה קרוב למסע שעשתה, "אבל הבנתי שאני יכולה לעשות זאת רק דרך סיפור היחסים בין הודו, אנגליה ואמריקה". בספרה זוכה פרס בוקר, "ירושה של אובדן", שיצא כעת בעברית, היא מתייחסת גם לגלובליזציה ורב-תרבותיות

תגובות

"האם אפשר לחוש סיפוק באותה עוצמה שחשים אובדן?" שואלת קיראן דסאי בספרה "ירושה של אובדן". אובדן, מתברר, זה משהו שאפשר לרשת - אובדן של רכוש, של נפשות, של אהבות, של הזדמנויות. ההעדר יכול לעבור הלאה - גם לדורות הבאים.

את הרומן הנפלא הזה כתבה דסאי, סופרת ילידת דלהי, בת 37, במשך שמונה שנים. בתחילה הוא כלל 1,500 עמודים, אבל היא קיצרה אותו לכמה מאות עמודים. התקבלותו של הספר לא היתה פשוטה. המו"לים באנגליה לא אהבו אותו, וכמה מהם דחו את כתב היד. בארצות הברית פירגנו מעט יותר, ובסופו של דבר יצא הספר לאור בהוצאת האמיש המילטון האמריקאית. הוא נמכר במעט מאוד עותקים (לא יותר מ-3,000), אבל אז בא פרס בוקר הבריטי באוקטובר 2006. דסאי נכנסה לרשימת המועמדים הסופיים ולבסוף זכתה בפרס, ובכך היתה לסופרת הזוכה הצעירה ביותר בתולדות הפרס.

אפשר להבין מדוע היא זכתה בו. "ירושה של אובדן", שרואה אור כעת בעברית (תרגום: מאיר בן-שלום, הוצאת עם עובד), מתייחס כמעט לכל הנושאים הגדולים שמעסיקים את העולם כיום: גלובליזציה, רב-תרבותיות, אי-שוויון כלכלי, טרור ואלימות, פונדמנטליזם והתנגדויות לאומיות.

קיראן דסאי: "הכתיבה החזירה אותי להודו"

אפשר לראות ברומן הזה עוד אחד מבין שורה של ספרים אנגלו-הודיים שנכתבים בעידן הפוסט-קולוניאלי. במרכז הרומן עומדת סאי, נערה יתומה בת 16, שנשלחת לגור בבית המפואר לשעבר של סבה בעיר קאלימפונג שבהרי ההימלאיה. הסב, בוגר אוניברסיטת קיימברידג', שופט בדימוס, הוא אדם מסוגר שהתנכר לאשתו ולבתו, ובמשך השנים גם ירד מנכסיו.

יחד אתו חיים הכלבה מאט, והטבח שלו - אדם שחש עצמו עלוב ונחות, אבל שואב כוח מאהבתו לבנו ביג'ו, שאותו שלח לאמריקה כדי לבנות חיים חדשים. סאי מאוהבת במורה שלה למתמטיקה, גיאן, שבינתיים מצטרף אל לוחמי התנועה הלאומית הנפאלית.

במקביל מתוארים קורותיו של ביג'ו במרתפים המצחינים של מסעדות שונות במנהטן. הוא מהגר לא חוקי שעובד בבישול, מקבל שכר רעב, וחי בחדרון מחניק עם עוד מהגרי עבודה בניו יורק.

"ביג'ו ב'לה קולוניאל', חוויה קולוניאליסטית אותנטית", מתארת דסאי את המסעדה שבה הוא עובד. "למעלה סגנון קולוניאלי עשיר, למטה ילידים עניים. קולומביאני, טוניסאי, אקוואדורי, גאמבי". באמריקה, היא כותבת, כל לאומיות מאששת את הסטריאוטיפ שלה.

זרה בארצה

"הספר הזה היה מסע ארוך מאוד", אומרת דסאי בראיון טלפוני מביתה שבניו יורק. "חשבתי לכתוב ספר שיהיה קרוב אלי ולמסע שעשיתי, משהו שקשור יותר לסיפור ההגירה המסורתי. אבל מהר מאוד הבנתי שאני יכולה להבין את הסיפור האישי שלי רק דרך סיפור היחסים בין הודו, אנגליה ואמריקה. חזרתי אל המסעות הראשונים למערב של המשפחה שלי, של הסבים והסבתות שלי, וכתבתי על ההתבגרות שלי בהודו - בצד המערבי מאוד של הודו, כי לעתים קרובות חשתי זרה גם בארצי שלי".

הספר מבוסס במידה מסוימת על חוויות הילדות שלה. היא גרה למשך תקופות בביתם של קרובי משפחתה בהימלאיה, וסבה באמת היה שופט שלמד בקיימברידג'.

דסאי, שנולדה ב-1971 בדלהי, מתגוררת כיום בניו יורק. אביה הוא איש עסקים, ואמה, הסופרת אניטה דסאי, נולדה לאב ממוצא בנגאלי ולאם גרמנייה. כשהיתה קיראן בת 14 נפרדו הוריה, והיא עברה עם אמה להתגורר באנגליה למשך שנה.

"פתאום הבנתי מה זה לבוא ממדינה ענייה", סיפרה באחד הראיונות, "הופתעתי מאוד מהעוינות שבה נתקלתי ברחובות אנגליה. גדלתי במחשבה שהאנגלים בוודאי חשים כזאת אשמה על שנות הקולוניאליזם, שהם בוודאי יהיו נחמדים אלי כשאבוא. במקום זה הם צעקו ‘לכי הביתה'. גם היום זה יכול לקרות, כשאני נמצאת שם מחוץ ללונדון".

משם המשיכה עם אמה לארצות הברית, הן התגוררו במסצ'וסטס. תחילה נרשמה לאוניברסיטה בווירג'יניה ללימודי מדעים, אבל מהר מאוד גילתה את ההנאה שבכתיבה. בגיל 22 החלה לכתוב סיפורים, כמה מהם פורסמו ב"ניו יורקר". סיפור שלה התפרסם באנתולוגיה "Mirrorwork" שערך סלמן רושדי, לציון 50 שנות ספרות הודית עצמאית. ספרה הראשון, "מהומה במטע הגויאבות", יצא לאור ב-1998, ו"ירושה של אובדן", שבא אחריו, פורסם ב-2006.

אמה, אניטה דסאי, פירסמה עד היום כ-14 ספרים, ואף היתה מועמדת לפרס הבוקר שלוש פעמים - אבל לא זכתה בו. קיראן, שהקדישה את הספר לאמה, זכתה בפרס לפניה. "בדיוק חזרתי עכשיו מהבית שלה, הייתי שם בסוף השבוע", היא אומרת. "אני כותבת אצלה בבית המון. זה בית שכל כך מתאים לסופרים. גדלתי על הספרים שלה, והושפעתי ממנה רבות".

לגדול בשני העולמות

רוב הדמויות ב"ירושה של אובדן" מסתבכות סביב שאלת זהותן התרבותית. הסב השופט הוא אנגלופיל מושבע, אכול שנאה כלפי כל מה שמזכיר לו את הודו. לולה ונוני, המורות של סאי, גם הן חיות בעולם אנגלי לחלוטין (בתה של אחת מהן היא שדרנית בבי-בי-סי). הטבח שלח את בנו לאמריקה, וזה מה שנותן לו כוח להמשיך ולחיות. ובכל זאת, נראה שרוב המפגשים של גיבורי הספר עם המערב נגמרים בכישלון ובתחושת השפלה.

"היה לי הרבה מזל בחיים, לגדול בשני העולמות", אומרת דסאי. "בילדותי קראתי את ג'יין אוסטן ואת האחיות ברונטה, הייתי מביטה דרך החלון ורואה את נופי הודו, אבל העולם הרגשי שלי היה מזוהה עם אוסטן וברונטה. כשעזבתי את הודו, במובן מסוים זה לא היה כל כך מוזר בשבילי, ובכל זאת הבנתי פתאום מה זה אומר להיות הודי בצד המערבי של העולם. לא משנה כמה מזל יש לך, כשאתה עומד בתור לקבל ויזה אתה חווה את הבושה ואת ההשפלה. אתה נעשה מאוד מודע לפערים האלה".

את לא מאוד אופטימית בנוגע לחזון החברה הרב-תרבותית.

"התמונה הזאת של חברה רב-תרבותית היא כל כך יפה, היא נראית כמעט כמו הפרסומת של ‘יונייטד קולורס אוף בנטון', יום אחד אתה אוכל סושי, יום אחר אתה אוכל טאקו, ויש תחושה גדולה של עושר ופתיחות לכל העולם. מאוד קשה להתווכח עם התמונה היפה הזאת, אבל בכל זאת עולות שאלות מוסריות על בני האדם שנמצאים מאחורי התמונה הזאת, ונפגעים ממנה.

"מה עם כל האנשים שאורגים ומכינים את הבגדים האלה? יש לנו גישה אליהם? מה עם אלה שמבשלים את האוכל במסעדות? נשים בניו יורק יוצאות לעבוד ומרגישות פמיניסטיות ומודרניות, איך הן יכולות לעשות את

זה? בגלל נאני שבאה לאמריקה מאחת המדינות העניות בעולם. יש הרבה צביעות בדיבור על חברה רב-תרבותית. קשה לכתוב את הדברים האלה כי אני באה מהמעמד המנצח הזה, הרב-תרבותיות נגישה לי ואני יודעת כמה זה נעים. קשה להסתכל בראי ולראות את האמת".

את חווה רגשות אמביוולנטיים כלפי המקום שממנו באת והמקום שבו את נמצאת?

"כל הזמן. חוויית ההגירה יוצרת את התחושה הזאת, של להמציא את עצמך מחדש. נפתחות לפניך כל מיני אפשרויות להמציא את עצמך מחדש. קל לאמץ זהות חדשה שכבר נבנתה בשבילך ולעזוב בצד את הישנה. יש משהו בהגירה, שגורם לאדמה כל הזמן לרעוד מתחת לרגליך. עד גיל 14 הייתי בדלהי והתגוררתי תקופות מסוימות בהרים. אני מבקרת בהודו לעתים קרובות, אבי חי שם וגם אחי. חשבתי שאשתקע בארצות הברית הרבה יותר, אבל הכתיבה החזירה אותי להודו. ברגע שהחלטתי לכתוב, נוכחתי לדעת שעלי לחזור להודו, לא רציתי לוותר על המיקום הזה בכתיבה. יש לי מערכת יחסים חדשה עם הודו כאדם בוגר".

נראה שאת מעדיפה בכל זאת את החיים בארצות הברית על פני החיים באנגליה. אמריקה היא אולי פתרון רך יותר לאנגלופיליה, שיכולה להביא לא פעם לשנאה עצמית.

"המטען ההיסטורי בשביל הודים שחיים באנגליה הוא עצום. לפעמים הם צריכים לשאת עליהם את המטען הזה של היחסים בין המדינות, ואז הם נעשים מאוד מודעים לזה. אמריקה היא ארץ של מהגרים, וקל יותר להיות בה מהגר. קל יותר לאמץ את המילון האמריקאי של המהגרים. למרות זאת, גם למי שבאה ממעמד משכיל בהודו, כמוני, ההגירה לאמריקה היא עדיין מסע מהחלק העני של העולם".

את מתארת כיצד הפערים החברתיים בחברה ההודית נמשכים גם לתוך החיים באמריקה. מי שעני - עני גם בהודו וגם באמריקה.

"החלוקה המעמדית בחברה ההודית היא עצומה גם היום. מאז פתיחת הכלכלה לשוק החופשי בשנות ה-90 הרבה מבני המעמד הבינוני בהודו התעשרו מאוד, אבל העניים נשארו עניים כתמיד. העשירים נוסעים לחופשות בסינגפור, קונים בתים מפוארים בדלהי, חיים חיי מותרות, מסתכלים על התפריטים במסעדות יוקרה, מתרגמים את המחיר לדולרים או ליורו ואומרים ‘אה, זה ממש זול, זה רק חמישה דולר'. ואז את מבינה שבהודו נולדה תרבות חדשה. ואת גם מבינה שפתאום יש בעולם שני מעמדות בסיסיים: המעמד המרוויח והמעמד המפסיד, ולא משנה איפה בעולם את חיה ברגע זה".

*#