אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק גברים בראש שלך?

יש שרואים בה סיפור מרענן על חברות נשית וחופש מיני, אחרים סבורים שהיא שטחית ועוסקת בעיקר בתאוות קניות. האם גם פמיניסטיות יכולות ליהנות מ"סקס והעיר הגדולה"

תגובות

כל מי שיש לו שמץ של היכרות עם הנושאים החוזרים ב"סקס והעיר הגדולה", יזהה את הסצינה מיד. עיתונאית שעובדת בדירתה שבעיר בוהה בצג הריק של המחשב הנייד שלה. אצבעותיה מרחפות מעליו, הסמן קורץ לה בהזמנה והשאלה הבוערת של השבוע נשפכת החוצה. אבל האדם שליד המחשב הוא אני ולא קארי בראדשו, והשאלה שלי לא היתה יכולה להופיע בסדרה: האם פמיניסטית יכולה באמת ליהנות מ"סקס והעיר הגדולה"?

יוצרי הסדרה, ששודרה ב-94 פרקים בשנים 1998-2004 ובחודש הבא תחזור בגרסה קולנועית, אינם מתביישים בכך שהיא עוסקת בנשים ומיועדת לנשים (אף שהמפיק וחלק גדול מהכותבים והבמאים היו גברים). ארבע הדמויות המרכזיות הן ניסיון מודע לעצמו לייצג ארבעה אבות טיפוס של נשיות. שרלוט, הנסיכה הקונסרווטיווית, הרומנטית והנאיווית מהאפר-וסט-סייד, שמטרתה העיקשת (לפחות בפרקים המוקדמים) היא למצוא את הגבר הנכון ולהינשא לו; סמנתה, אשת יחסי הציבור המצליחה והעצמאית שמעדיפה סקס על פני אהבה; מירנדה, עורכת הדין הפיקחית, אשת קריירה מתוחכמת; ובמרכז עומדת קארי: אידיאליסטית כמו שרלוט, זוהרת כמו סמנתה ויבשושית כמו מירנדה.

מה היא מוצאת בו

הנושאים והעלילה של כל פרק ממוסגרים בשאלות שקארי מציגה בטור השבועי שלה בעיתון הפיקטיווי "ניו יורק סטאר" (הדהוד לטור האמיתי שכתבה קנדיס בושנל ב"ניו יורק אובזרוור"), ומתפרשים על שלל נושאים, מהתנסות לסבית וסרטן השד ועד האתגר שבשילוב אמהות וקריירה.

עם זאת, למרות הפרסים ואחוזי הצפייה מעוררי הקנאה, ואף ש"סקס והעיר הגדולה" אכן הביאה בתחילת דרכה משהו חדש לטלוויזיה המיינסטרימית, אחוות הנשים הפמיניסטיות לא אימצה אותה אל לבה מיד כסדרה שאסור לפספס, בין השאר משום שכתוכנית שעוסקת בנשים, היא עוסקת באופן כפייתי בגברים. כפי שאומרת מירנדה באחד הפרקים: "איך זה שלארבע נשים חכמות כאלה אין שום נושא לדבר עליו חוץ מבחורים?"

מאחר שהמטרה העיקרית של "סקס והעיר הגדולה" היא לבחון את חיי האהבה והמין של האשה ההטרוסקסואלית העירונית הפנויה, בת 30 ומשהו, בסוף המאה ה-20, יהיה קשה להימנע מדיון בגברים. אבל העיסוק בגברים הופך אותה לקומדיה רומנטית מתמשכת, והסדרה סובלת מכך שהיא נאלצת להתאים את עצמה למגבלות הז'אנר המסורתיות.

ג'נט מקייב, חוקרת באוניברסיטת מנצ'סטר מטרופוליטן ועורכת שותפה, לצד קים אקאס, של אסופת המאמרים "לקרוא את ‘סקס והעיר הגדולה'", אומרת כי "הנשים עדיין שבויות בנרטיווים של אגדות הילדות. בפרק הראשון אותתו לנו מיהו הזוג ה'נכון' (עם פגישתה הראשונה של קארי בבן זוגה לסירוגין, מיסטר ביג), ומבחינות מסוימות התוכנית כולה עסקה בדרכים לחבר ביניהם".

אבל מערכת היחסים המרכזית הזאת בעייתית. מיסטר ביג הוא שחצן, אגוצנטרי וכנראה אינו מבחין בכך שהנערה שניצבת לפניו על עקבים בגובה 10 ס"מ היא ממש אוצר. חוסר היכולת של קארי להתפכח ולהבין שהיא יוצאת עם קלישאה מהלכת מציג אותה, במקרה הטוב, כמטומטמת למדי, ובמקרה רע כפסיווית וחלשה (האביר שבא לפאריס במטוס בסוף הסדרה, כדי להציל אותה ממערכת לא מספקת נוספת עם זכר אלפא אחר, הוא לא אחר מאשר מיסטר ביג).

"זה באמת מעורר אי נוחות", אומרת פרופ' אימלדה ולהאן מאוניברסיטת דה מונפור בלסטר, מחברת רב-המכר הפמיניסטי "From Sex and the Single Girl to Sex and the City" ("מסקס והרווקה לסקס והעיר הגדולה"). "למה אנחנו רוחשים לה כבוד? ומיסטר ביג הוא מרכיב מעניין מאוד. אפילו השם שלו הוא גברי. הוא כמו פאלוס שניצב במרכז".

הסיפורים המשמעותיים ביותר בסדרה עוסקים בחיפושיהן של הדמויות אחר מערכות יחסים. בסיום הסדרה, כל ארבע הדמויות - אפילו סמנתה, שמטרתה המוצהרת במשך רוב הפרקים היתה סקס חסר רגש - מוצאות להן בן זוג והן מאושרות. "בסוף, הסדרה כנראה היתה מוכרחה לחזור לנקודת מבט מסורתית", אומרת ולהאן. "והיא, שעתידן של רוב הנשים טמון בנישואים ובילדים".

למרות ההבנה המשותפת ליוצרי הסדרה ולמעריציה ומנתחיה, שכל אשה היא אחת מדמויות "סקס והעיר הגדולה", תמיד היה ברור, למרבה הצער, שכמעט אף אחת מאתנו אינה כזאת. הדמויות הן לבנות, עשירות, סטרייטיות ואינן קשורות בקשר רגשי או מעשי למישהו או למשהו מעבר לקבוצת החברות, וכמובן לגברים שהן יוצאות אתם. אקאס מציינת ש"מאחר שתוכניות טלוויזיה מעטות כל כך עוסקות בנשים בלבד, ‘סקס והעיר הגדולה' נתפשה כמייצגת. איש אינו מצפה מ'הסופרנוס' שתייצג את ניסיונם של הגברים האמריקאים ממוצא איטלקי בגיל העמידה".

העדר הדרמה בכל היבט אחר בחייהן של הנשים פרט ליחסיהן עם גברים מפנה את השטח להצגת חיי המין שלהן כבעלי החשיבות העליונה. "הן חיות במעין ואקום", אומרת ולהאן. "המרכיב הכאוטי בחייהן הוא בני הזוג שלהן. כל דבר אחר הוא תמיד בסדר, בעיקר משום שיש להן כסף לפתור את רוב הבעיות". הדבר גם מסביר מדוע הסדרה מתוארת לעתים קרובות בזלזול כתוכנית שעוסקת בנעליים. אבל הסדרה לא רק קלילה. מחלה, עקרות, שכול, הזדקנות, משפחות חד-הוריות, אפליה על רקע מיני וגירושים - כל אלה נכללים בה.

והאם ההתלבטות הבלתי פוסקת בנושא הגברים היא באמת בגידה בנשים? או שמא זו הכרה בבעיות שנשים רבות עדיין חוות בניסיון למצוא את שביל הזהב בין ההגנה על זהותן ושימורה לבין הקשר עם גברים בעבודה, במשחק ובמיטה? וכפי ששואלת אקאס, "האם הטענה היא שנשים חזקות אינן חושקות בבעל?" הצלחת הסדרה מלמדת שיש עדיין מתח רב בין עצמאות לתשוקה לסקס, לאהבה ולשותפות; ובמיוחד יש רצון למצוא את כל אלה בגברים.

עשו מהפכה

השאלות האלה נידונות בדרך אינטליגנטית; מקהלת הקולות הנשיים השונים היא אמצעי יעיל לדיון בהן; התוכנית אינה מספקת תשובות חדשות משום שזהו רק סיפור אגדה טלוויזיוני. גם לא הוגן להתלונן שקארי וחברותיה אינן מציעות דגם חסין של נשיות משוחררת, כשגם הפמיניזם במציאות נכשל בכך.

מי שמבטל את התוכנית בשל מגרעותיה כטקסט פמיניסטי, מפסיד את המעלות שבה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא השיח הגלוי על סקס, שבו ההנאה המינית הנשית והשיטות להשגתה נחשבות זכות בסיסית. מקייב אומרת, "האופן שבו הן דיברו, הנושאים שהן דיברו עליהם, היו מהפכניים. וזה גם היה מחקר נהדר של חברות נשית".

זו לא רק תוכנית על נשים, אלא גם על נשים שמחבבות זו את זו. הן תופשות את עצמן כחברות נפש, ומספקות זו לזו תמיכה רגשית, מעשית ומוסרית. הן אינן מתחרות זו בזו על תשומת לב גברית. הן מצחיקות זו את זו. זה כנראה התיאור הטוב ביותר של טבעה האמיתי וחשיבותה של החברות הנשית שזכה אי פעם בפרס אמי. ולכן, גם אם אי אפשר להשתמש בה כמדריך לחיים, אפשר להיות פמיניסטית ולאהוב את "סקס והעיר הגדולה".

כתבות שאולי פספסתם

*#