אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיין לימינו

גוטמן? ראובן? ארדון? "לא לא לא, אין מה להשוות", אומרת בלהה קסטל, המתכננת להגשים בקרוב את חזונו של בעלה המנוח, האמן משה קסטל, ולפתוח מוזיאון גדול לזכרו במעלה אדומים

תגובות

לפני ארבע שנים מכרה בלהה קסטל, אלמנתו של הצייר משה קסטל, את הווילה בשיכון צמרת בתל אביב והלכה להתגורר במעלה אדומים. שם, מול נופי ירושלים, היא מפקחת על הקמתו של מוזיאון משה קסטל, מבנה מרשים וגדול ממדים שעיצב האדריכל דוד רזניק.

הרעיון להקים מוזיאון במעלה אדומים נולד בשנת 81', כשנסעו השניים לחופשה בים המלח. "בדרך הצביע קסטל על הבתים הלבנים ושאל, ‘מה זה הבתים האלה שמציצים שם למעלה?'", נזכרת בלהה קסטל. "אמרתי לו, ‘אני לא יודעת, אבל בוא ניכנס ונראה'. עשינו סיבוב במקום והוא הוקסם - הוא הרי נולד בירושלים שצפתה לנופים האלה. הוא אמר לי, ‘פה אני רוצה שיקום מוזיאון קסטל'".

השניים ביקרו מאז כמה פעמים במקום. על פסנתר הכנף המהודר, המעוטר בציורים מהמזרח, ניצבת תמונה שלהם עומדים מחובקים ומחויכים במקום שנבחר להקמת המוזיאון. כמה שנים אחר כך, ב-1991, מת קסטל, ממייסדי "אופקים חדשים", והותיר את מימוש החלום לאלמנתו. כדי לממן את בניית המוזיאון מכרה קסטל את הבית בצפון תל אביב. ככל שההוצאות גדלו מכרה עוד ועוד רכוש. עד היום השקיעה במקום כ-3.5 מיליון דולר ועוד חסר כסף לפתיחתו בדצמבר השנה.

קסטל, אשה קטנה הלבושה בהידור, חיה בבית גדול בצמוד למוזיאון. כדי להמחיש עד כמה העסיק המוזיאון את בעלה - ואולי כך גם להסביר את מה שנראה כהקרבה מצדה (היא לא רואה זאת כך) - היא מביאה עמה לסלון צרור פתקים שכתב לה בחייו. "לבלהה היקרה", היא קוראת מפתק מדצמבר 82', "נותן אני אור ירוק לבנות את הארמון במעלה אדומים, הטאג' מאהאל שלנו, במהירות האפשרית". היא מוציאה פתק נוסף שבו הציע קסטל שמות למקום שיקום: ‘טאג' מאהאל', ‘מבט להר הצופים', ‘וילה קסטל במעלה אדומים'. "אני לא מאמינה", היא מופתעת, הוא רצה לקרוא למקום גם ‘שיר המעלות'".

הפתקים האלה, כך עולה, היו ערוץ תקשורת בין השניים. "הוא היה כותב לי פתקים תוך כדי עבודה", היא אומרת. "הוא לא אהב לדבר הרבה, לא היה לו זמן לשבת ולהתקשקש, אז הוא כתב". על השאלה אם לא חשש להקים מוזיאון במקום שנוי במחלוקת היא עונה נחרצות: "הכל שנוי במחלוקת, גם תל אביב שנויה במחלוקת. בימים ההם לא היתה חטטנות של שמאלנים וימנים. הוא לא ראה בזה עניין פוליטי וגם לא התעניין בזה. הוא חי את האמנות".

קסטל מצטיירת כאשת האמן הקלאסית: נתונה כולה לצרכיו של האמן ומגינה עליו, גם לאחר מותו, ובה בעת חזקה ויודעת לנהל את ענייניו. "היתה ביניהם חלוקה - הוא חולם ויוצר והיא מבצעת. וכשהיא מבצעת, שום דבר לא עומד בדרך שלה", מסכם ישראל גולדשטיין, מנהל הרשות לפיתוח ירושלים ויו"ר המוזיאון, שפגש את השניים כבר בתחילת שנות ה-80, כשהיה מנכ"ל עיריית מעלה אדומים, ומלווה מאז את הפרויקט. מדוע היה לגולדשטיין חשוב כל כך שהמוזיאון יקום בעירו? "אני חושב שעיר צריכה לבנות לעצמה איזושהי ייחודיות, איזושהי נשמה משלה", הוא אומר. על פי החוזה ביניהם, הבית ייהפך לאחר מותה של קסטל לחלק מהתצוגה המוזיאלית והעיזבון כולו יהיה רכושה של המדינה.

ביתה של קסטל משמש גם הוא אתר הנצחה של איש אחד. בכניסה ניצבים קטלוגים מתערוכות של קסטל ותמונות של ראשי ערים וראשי ממשלות שביקרו במקום. הקירות מכוסים בציורים שלו מתקופות שונות, ובסלון עומדים עוד עשרות ציורים ועבודות בזלת גדולי ממדים על מעמדים מיוחדים מעץ כבד. חלקם אף מסתירים את הנוף הצהבהב שנשקף מבעד לחלונות הגדולים. "אני לא מכניסה כל אחד הביתה", היא ממהרת לומר. "אם יש אורח לעירייה והם רוצים שיבוא לבקר פה, אז אני מארחת".

אז בעצם התצוגה הזאת היא בשבילך?

"בשביל החיים שלי, בוודאי. ככה גם נראה הבית שלנו בתל אביב. אני אוהבת להסתכל על התמונות האלה. את רואה את התמונה ההיא של הגברת עם פרוות השועל? הוא צייר אותה בפאריס ב-1928 וזמן רב לא ידענו איפה היא. יום אחד שמענו שהיא מגיעה למכירה פומבית, אני חושבת שזה היה בגלריה גורדון בתל אביב, ורכשנו אותה תמורת 35 אלף דולר. שאלתי את קסטל: ‘מי זו הצעירה הזאת?' והוא אמר: זו אחת שגרה במלון שלידי'. הוא צייר לה צלב כי היא גויה וברקע צייר את הנוף של ירושלים, בדיוק כמו זה שרואים מבעד לחלון. הוא נולד בירושלים ואף פעם לא שכח אותה".

גם בלהה קסטל הכירה את הצייר הנודע כשהיתה צעירה מאוד, בת 16, והוא מבוגר ממנה ב-14 שנה. אז היתה שחקנית בהבימה ("שיחקתי עם אהרן מסקין, פני לוביץ' היתה מורה שלי") ורגע לפני גיוסה למלחמת העצמאות. "פגשתי אותו במסיבה", היא נזכרת. "הוא עמד בפינה, ומיד ידעתי מיהו. ראיתי שלוש תמונות שלו בתערוכה שבה ביקרתי עם הורי, בבית הבימה. אמרתי להם שמכל הציורים שיש בתערוכה אני אוהבת את קסטל".

הוא כבר היה אז צייר מפורסם?

"לא בעיני, אני אף פעם לא שמעתי את השם הזה. הוא הגיע מפאריס והיה מבוגר ממני. הוא הזמין אותי לרקוד - זו היתה הפעם היחידה שרקדנו ביחד - ואחר כך ביקש ממני להצטרף אליו לצהריים בכסית. הוא היה בחור פאריסאי ולא ידע שבחורה לא באה סתם לאכול עם גבר בכסית. אז לא באתי. מכיוון שלא היו טלפונים גם לא הודעתי והקשר ניתק".

כמה שנים אחר כך הקשר חודש, כשנסעה לנפוש עם הוריה במלון בצפת. "קסטל עבר לצפת עם קבוצה של יוצרים וסופרים שחשבו להתיישב שם אחרי המלחמה", היא מספרת. "עברתי לידו ואמרתי, ‘שלום קסטל'. הוא הסתכל ושאל: ‘מי את? אני לא מכיר אותך'. אוי ואבוי, זה היה נורא לא נעים, אבל בינתיים הופצה שמועה שהגיעה שחקנית מהבימה והיא תהיה בערב במסיבה בביתו של סטמצקי (אביגדור). היתה אז שמחה וששון, כבשו את צפת ורצו לחגוג. כשהגעתי ביקשו ממני לשיר שיר ושרתי.

"למחרת הוא הזמין אותי לחצר שלו ודיברנו. הוא אמר שהוא רוצה לחזור לפאריס ושהוא מחפש דרכים חדשות להביע את עצמו. אני דיברתי על החשיבות של הצד הטכני, ומעניין, עשרות שנים אחרי אני חושבת שאני זו שהשפעתי עליו להתחיל את העבודה עם הבזלת (אחת התקופות המרכזיות והחשובות ביצירתו, ד"ג). אחר כך נסעתי בחזרה עם ההורים לתל אביב והוא אמר: ‘אני אשלח ידיד שלי שיביא אותך בחזרה לצפת', וכך היה".

הוא בא ולקח אותך?

"כן. לפנות בוקר הגיע חבר שלו. לקחתי מזוודה קטנה, שאני שומרת אותה עדיין, והשארתי פתק להורים שאני נוסעת לצפת. כשבאתי הוא אמר, ‘ידעתי שתבואי היום כי השושנה פרחה'".

ההחלטה להתחתן עם צייר היתה בחירה באורח חיים אחר: "ויתרתי על המשחק ובחרתי בקסטל. ראיתי שהוא כל כך צריך שיחזקו אותו, שיהיו אתו, שיעשו בשבילו, עבודה במשרה מלאה. אני עד היום תופשת את עצמי האשה של קסטל. אני תמיד הייתי לימינו, ידעתי מה הוא חושב, רציתי שיכירו בגדולתו ואחרי מותו המשימה היתה להנציח אותו".

הצעד הראשון היה לממש את חלומו של קסטל, לחזור לפאריס. "אמרתי לו, ‘בוא נעשה תערוכה בגלריה כץ, נמכור וניסע'. פתחנו שם תערוכה מדהימה. עד היום אני שומרת את הביקורת שכתבו עליו בעיתון. הכותרת של המאמר היתה: ‘הדרך לאמנות לאומית ישראלית'. "למחרת כשהגענו לגלריה אמר לנו כץ שכל התמונות נמכרו. שש מהן קנה יהודי מנוחין, שביקש שנגיע אליו למלון בשעה ארבע. קסטל לא אהב ללכת לבקר בבתי מלון, אבל ליהודי מנוחין לא אומרים לא. באנו ודפקנו בדלת, הוא קיבל אותנו בחלוק בית יפה כזה, שעד היום אני זוכרת איך הוא נראה. ישבנו על המיטה שלו ודיברנו הרבה. כשכבר רצינו ללכת הוא נזכר שהוא שכח לשלם: הוא הוציא שק שלם של דולרים - אז דולרים עוד היו מי יודע מה. עד היום אני לא יודעת כמה הוא נתן, אבל הוא מילא לו את הכיסים וכך נסענו לפאריס".

קסטל הציג בגלריות בצרפת ובניו יורק. יצירותיו נמצאות באוספים פרטיים ומוזיאליים, יש לו עבודה בוותיקן (הישראלי היחיד) ועבודה גדולה במשכן הנשיא: "כותל תהילה לירושלים", תבליט בזלת מ-1971. הווילה בשיכון צמרת, חפצי הנוי שממלאים את הבית, הדירות שבהן התגוררו בניו יורק, פאריס ופלורידה וכן החליפה המהודרת שלובשת קסטל - "יש לי מאה חליפות, מאה זוגות נעליים ומאה משקפיים" - מעידים שהשניים חיו בעושר ובנוחות.

וכל זה מציוריו של קסטל?

"נו, מה את חושבת? היה לנו חוזה עם גלריה בפאריס וגלריה בניו יורק. כל שנתיים הוא היה צריך לעשות שם תערוכת יחיד. אם עכשיו תתקשרי לאספן את יכולה למכור את התמונה של האשה עם הכובע או של מסיק הזיתים לפחות ב-500 אלף דולר".

בעבר הוא מכר בדומה לציירים ישראלים נחשבים כמו ראובן רובין או מרדכי ארדון?

"לא לא לא, אין מה להשוות. למה את כוללת את כל הציירים הישראלים בפקטה אחת? הם ידעו לרשום ולצטט, אבל נשמה לא היתה. אני מתקשרת עם ציור שיש בו גם ראש וגם לב. אצל קסטל יש את זה. אצל מישהו אחר אין".

קסטל גם לא מוכנה להשוות בין המוזיאון העומד לקום לבין אלו שמנציחים ציירים אחרים, חלקם בני תקופתו: מוזיאון נחום גוטמן ובית ראובן רובין בתל אביב, מוזיאון מאנה כץ בחיפה ומוזיאון ינקו דאדא לזכרו של מרסל ינקו בעין הוד. "אין עוד מוזיאון בהיקף הזה", היא אומרת. "גוטמן? גוטמן זה כמו חדר ההלבשה שלי. גם של רובין זה לא גדול והם גם לא מציגים את מבחר היצירות, וכולם מציגים תערוכות של כל מיני אמנים אחרים. במוזיאון הזה יהיו רק עבודות של קסטל".

*#