אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריצ'רד וידמרק: סמל של אי נחת

השחקן ריצ'רד וידמרק, שמת בשבוע שעבר בן 93, טען את כל הדמויות שגילם באמביוולנטיות מוסרית, שהפכה אותן למודרניות וחריפות

תגובות

ריצ'רד וידמרק היה לכוכב קולנוע כאשר השליך קשישה בכיסא גלגלים במורד גרם מדרגות וליווה את המעשה בצחקוק גבוה וצורמני. הסצינה המצמררת נכללה בסרטו של הנרי האתאוויי "נשיקת מוות" מ-1947, וייצגה את התמורות שחלו בקולנוע האמריקאי אחרי מלחמת העולם השנייה. מידה של סאדיזם חזרה וחדרה לקולנוע האמריקאי, לאחר שנים שבהן התגייס למאמץ הלאומי והמלחמתי, וגיבוריו היו דמויות שנעו באזור הדמדומים שבין הטוב לרע, הרשע והגאולה.

וידמרק, שמת בשבוע שעבר, בן 93, היה אחד הכוכבים החדשים של הקולנוע האמריקאי שהצליחו להביע את ליקוי המאורות המוסרי הזה, שבא לביטוי בפילם נואר, במלודרמות ואף במערבונים שהופקו מסוף שנות ה-40. תפקידו כרוצח סאדיסט ב"נשיקת מוות" היה הופעתו הקולנועית הראשונה, והיא זיכתה אותו במועמדות היחידה לאוסקר בקריירה שנמשכה כחמישה עשורים.

הקריירה של וידמרק היתה ארוכה מכיוון שלא קוטלג לתפקידי משנה של פושעים פסיכופטיים בעקבות הופעתו בסרטו של האתאוויי, אלא זינק מיד לתפקידי כוכב. בסרטים רבים גילם גיבורים ופחדנים, דמויות סמכותיות ונבלים, לוחמי חירות וגזענים. את כל הדמויות, גם "הטובות" וגם "הרעות", הוא טען במידה של אמביוולנטיות מוסרית, שהפכה אותן למודרניות וחריפות. זה אולי נבע גם ממראהו: קומתו הנמוכה, הפנים חמורות המבע, העיניים הצרות, השיער הבלונדיני - כל אלה הפכו אותו לאיקונה של אי ודאות ואי נחת.

הוא לא זכה בפרסי אוסקר, ומעולם לא נחשב לאחד הכוכבים הגדולים של הוליווד נוסח ג'ון ויין, ג'יימס סטיוארט או הנרי פונדה - אבל זכה להערכה רבה ועם השנים למעמד פולחני בקרב שוחרי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. ב-2001, למשל, הוקרנה רטרוספקטיבה של סרטיו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

וידמרק נולד ב-1915 בעיירה סאנרייז שבמדינת מינסוטה. הוא למד משפטים בלייק פורסט קולג', אך במשך לימודיו השתתף בהצגה שהועלתה בקולג', ושינה את דעתו לגבי ייעודו. הוא עבר לניו יורק, השתתף בתסכיתי רדיו ובתפקידים קטנים בתיאטרון. אחרי מלחמת העולם השנייה חתם על חוזה עם חברת פוקס המאה ה-20, שהפיקה את "נשיקת מוות" וכמה מהסרטים הנועזים ביותר שהופקו באמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה. בשנים הבאות כיכב בכמה סרטים חשובים; ב-1950 לבדה כיכב ב"פאניקה ברחובות" של איליה קאזאן בתפקיד רופא המנסה לעצור פושע (ג'ק פאלאנס) מלהפיץ מגיפה; "לילה ועיר", הפילם נואר המצוין של ז'ול דאסין, שבו גילם פושע קטן המנסה לשרוד בעולם הפשע הלונדוני; ו"ללא מוצא", סרטו של ג'וזף מ' מאנקביץ', שבו הוא גנגסטר גזען שנזקק לשירותיו של רופא שחור (סידני פואטייה בהופעתו הקולנועית החשובה הראשונה).

הגיוון המשיך לאפיין את סרטיו. במשך שנות ה-50 וה-60 הופיע בסדרת סרטי מתח, מערבונים וסרטי מלחמה, חלקם חשובים וחלקם זניחים. הרשימה כוללת את "אל תטרח לדפוק" ב-1952, מותחן בבימויו רוי בייקר, שבו גילם בלש המסתבך עם שמרטפית מעורערת בנפשה (מרילין מונרו באחד מניסיונותיה המוקדמים להוכיח כישרון דרמטי); "Pickup on South Street" ב-1953, אחד מסרטיו הטובים של סמיואל פולר, שבו וידמרק שוב גילם עבריין קטן במצוקה קיומית; "המטרה גובי" ב-1953, סרט מלחמה יעיל שביים רוברט וייז; "כידון שבור" ב-1954, מערבון נועז בבימוי אדוארד דמיטריק. ב-1955 גילם פסיכיאטר במלודרמה של וינסנט מינלי "קורי עכביש" ושיחק בגרסתו של אוטו פרמינג'ר מ-1957 למחזהו של ג'ורג' ברנארד שו "Saint Joan".

הקומדיה לא היתה הצד החזק שלו, כפי שהוכיח ב-1958 ב"מנהרת האהבה", שבו כיכב לצד דוריס דיי (את הסרט ביים ג'ין קלי); אך הופעותיו במרבית סרטיו הבאים היו טובות; ובהם, "האלאמו" ב-1960, הפקתו המערבונית של ג'ון ויין, שבה גילם את דמותו המיתולוגית של ג'ים בואי; "שניים רכבו יחדיו", מערבונו היפהפה של ג'ון פורד מ-1961, שבו כיכב לצד ג'יימס סטיוארט; "יום הדין בנירנברג" של סטנלי קריימר ב-1961, שבו גילם את התובע האמריקאי; ו"תקרית בדפורד" ב-1965, סרטו של ג'יימס ב' האריס, מפיקו הקבוע של סטנלי קובריק, שבו גילם רב חובל של צוללת המקרב את העולם לשואה גרעינית (הוא עצמו הפיק את הסרט).

בסוף שנות ה-60 כיכב וידמרק בשני סרטים שביים דון סיגל: המותחן המשטרתי "מאדיגן" ב-1968, שהניב סדרת טלוויזיה שבה וידמרק כיכב במשך שתי עונות, והמערבון "מותו של אקדוחן" ב-1969 שבו ניהל רומן עם אשה שחורה (הזמרת לינה הורן). בגלל התערבותם של המפיקים בסרט, הסיר סיגל את שמו ממנו, וחתום עליו במאי בעל שם פיקטיבי - אלן סמיתי.

קל לראות כיצד הדמויות שווידמרק גילם בסרטים האלה הובילו אל אלה שקלינט איסטווד גילם בסרטיו הבאים של דון סיגל, כגון "המצוד", "הארי המזוהם" ו"הנקמניות". וידמרק המשיך לעבוד ובין השאר גילם ב-1974 את הקורבן ב"רצח באוריינט אקספרס" של סידני לומט ב-1974; וב-1978 את הרופא המרושע ב"קומה", מותחנו של מייקל קרייטון.

במאים אהבו לעבוד עם וידמרק מכיוון שהיה מקצוען. הוא התראיין לעתים רחוקות וגם אז סירב לדבר לרוב על "אמנותו"; הוא היה מסוג השחקנים שהאמינו שתפקידם להגיע לצילומים מוכנים, ולהיענות לבקשות הבמאי מהם. גם חייו הפרטיים היו שלווים; לאשתו הראשונה היה נשוי מ-1942 ועד למותה ב-1997. הוא נישא לאשה שנייה ב-1999. 

*#