אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עושה סרטים בשביל עצמו

אחרי הפסקה ארוכה מיצירת סרטים, החליט ג'אד נאמן לחזור עם "נוזהת אל פואד", "גם אם רק שישה אנשים ייראו אותו". ראיון

תגובות

קיצוני יהודי קם בסרט "רחובות האתמול" ורוצח שר חוץ ישראלי, בעקבות החלטתו של השר לפתוח בשיחות גלויות עם הפלשתינאים. בשנה שהסרט נוצר, 1989, תרחיש של רצח פוליטי כזה נראה דמיוני לחלוטין, אך לא יותר משש שנים נדרשו למציאות הישראלית כדי להוכיח שהיא יכולה לממש כל פנטסיה קולנועית. רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי איש הימין הקיצוני הבהיר כי עלילת "רחובות האתמול", בבימויו של יהודה (ג'אד) נאמן, היתה תחזית אמיצה של האפשרות שהכל העדיפו להדחיק.

ואולם, רוב צופי הקולנוע המקומיים לא זכו לצפות בסרט. ערוץ 4 הבריטי הוא שהזמין את נאמן לביים את "רחובות האתמול", ומשום כך צולם הסרט בשפה האנגלית. פנייתו של נאמן לקרן הקולנוע בבקשה לקבל תוספת תקציב כדי לצלם גרסה עברית לסרט נדחתה, ולא נמצא שום מפיץ שהסכים להוציא אותו להקרנות מסחריות. המפיצים גרסו אז כי הקהל המקומי לא יקבל סרט שבו ישראלים אינם מדברים בשפתם הטבעית, וייתכן שגם תכניו של הסרט הרתיעו אותם.

"אחרי רצח רבין הראיתי את הסרט למישהי מערוץ 2, בתקווה שיחליטו לשדר אותו, אבל התגובה שלה היתה, 'תשמע, זה לא מעניין, כי כל זה כבר קרה'", מספר נאמן בביתו בתל אביב. "לעומת זאת, כשציינו עשר שנים לרצח, מרכז רבין והחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ערכו כנס, שבו הוקרן הסרט. לאחר ההקרנה ניגשו אלי דליה רבין ורבים אחרים ואמרו לי, 'למה לא ראינו את הסרט הזה, למה לא הראית אותו בזמן?' עניתי להם שאני דווקא הצעתי להקרין אותו, אבל אף אחד לא רצה להקשיב".

חזרתי לסורי

"רחובות האתמול" סימן נקודת מפנה בקריירה של נאמן. אחרי הסרט הזה הוא נטש את העשייה הקולנועית והתכנס בקריירה אקדמית. הוא היה לאחד המרצים המובילים בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, עמד בראשו במשך כמה שנים והתמקד בחקר הקולנוע הישראלי. כעת, עם עלייתו לאקרנים של סרטו החדש - "נוזהת אל פואד" - הוא מבהיר מדוע נמנע מעשיית סרטים במשך כ-17 שנה.

נאמן, בן 71, מודה כי האופן שבו התקבלו כאן סרטיו, ובמיוחד "רחובות האתמול", הביא אותו לייאוש. "אני בהחלט רוצה שיראו את הסרטים שלי, אבל לא במחיר של זיופים ושקרים", הוא אומר. "כך הרגשתי ב-1988 בנוגע לפוליטיקה הישראלית, וכך הצגתי אותה. אבל מבקר ב'מעריב' כתב רשימת ביקורת על הסרט, שכותרתה היתה 'תועבה וטמטום', וטען שרק מישהו הזוי כמוני יכול להמציא עלילת כזב כזאת, עלילת דם על קיצוני שרוצח מנהיג. וכותרת כזאת היא מכוות אש.

"לא היה קל לעשות את הסרט הזה, ובעיני, מבחינה קולנועית הוא מעולה", מוסיף נאמן, "אבל אף אחד לא רצה להתייחס אליו. אז החלטתי שלא אעשה עוד סרטים, כי הסרטים שלי לא מעניינים אף אחד. רק אחרי הרבה שנים התפתיתי שוב, חזרתי לסורי והחלטתי לעשות סרט, גם אם בסופו של דבר יהיו לו רק שישה צופים", הוא מחייך.

שירים וכימותרפיה

נאמן התפרסם בזכות סרטיו הפוליטיים: "מסע אלונקות" (1977) שמתח ביקורת על המיליטריזם הישראלי, "מגש הכסף" (1983), שכמו "רחובות האתמול" התייחס לסכסוך הישראלי-פלשתיני, וכמה סרטי תעודה שביים. אבל בסרטו החדש הוא חוזר דווקא לימים של תחילת דרכו הקולנועית, עוד לפני שהתמקד בניגוח הממסד ובהתבוננות ביקורתית בתחלואי החברה הישראלית. כפי שעשה בסרטו הראשון, "השמלה" (1969), גם ב"נוזהת אל פואד" הוא בוחר לעסוק בסיפורים אישיים, בטרגדיות משפחתיות ובאהבה.

הסרט עוקב אחר שתי נשים צעירות - תמרה (שמגלמת הזמרת אפרת גוש), שחקנית בטלנובלה מצליחה שמגלה כי היא חולה בסרטן הדם, ואודליה (יעל הדר), התסריטאית של הטלנובלה, המתמודדת עם אב ביקורתי, עם זיכרון של אם שהתאבדה, עם הפלה לא צפויה ועם לבטי יצירה.

דמויותיהן של השתיים סובבות זו את זו, משקפות זו את זו, וכל אחת מהן מסייעת לאחרת להכיר את חולשותיה ולפענח את תשוקותיה וחרדותיה. אבל להבדיל מרוב הסרטים שנעשים כאן בימים אלה, התסריט שכתב נאמן יחד עם שירלי רם-עמית ודניאל אביצור אינו מבקש להקל על הצופים. הוא אינו מציג עלילה קוהרנטית וליניארית, אלא משלב סיפור בתוך סיפור, מטשטש גבולות בין מציאות לדמיון, מקשה לעתים לעקוב אחר התנהלות העלילה ואינו חושש להציב זה לצד זה דרמה ומחזמר, שירים וטיפולים כימותרפיים, הרהורים על אנורקסיה והמחזות ססגוניות של סיפורי אלף לילה ולילה.

נאמן אמנם ידע מלכתחילה שמורכבות עלילתית כזאת עלולה להרתיע צופים רבים, אבל התעקש לדבוק בחזון הזה. "רציתי לשבש כל אפשרות להבין את המתרחש, לנסות ליצור סרט שבו מייאשים את הצופה מהאפשרות להבין מה הולך", הוא אומר. "היו לי מאבקים על זה, בעיקר עם המפיקים, עם הקרן שתמכה בסרט, עם היוצרים שעבדתי אתם ואפילו עם התסריטאיות בזמן הכתיבה. ברגע מסוים, למשל, שבו החלטתי שמוחמד בכרי ישחק שתי דמויות שונות בסרט, כולם נזעקו: 'איך זה ייתכן?' הם אמרו לי, 'אתה תהרוס את הסרט', ואני טענתי שלא, שזה דווקא יבנה את הסרט, יתרום לסקפטיות של ההבנה. המאבק שלי היה נגד התביעה להיות מובן, להתקבל, להצליח. ומכיוון שאני רגיל להיכשל, זה לא הטריד אותי". המורכבות הזאת תרמה מן הסתם לקושי במציאת מפיץ לסרט - עברה יותר משנה בין סיום העבודה עליו לבין עלייתו להקרנה מסחרית.

גם בסרטו המוערך "מסע אלונקות", שסיפר על טירון בצנחנים הסובל טרטורים מצד מפקדיו וחבריו למחלקה ולבסוף נהרג בתקרית שהיא ספק התאבדות ספק תאונת אימונים, בחר נאמן במבנה תסריטאי לא שגרתי לאותה תקופה. "על 'מסע אלונקות' כתבו שיש בו 'בגידה ביסוד הדרמטי', כי הגיבור נהרג באמצע הסרט. גם קובריק עשה את זה 10 שנים אחרי, ב'מטאל ג'אקט', אבל לא אמרו לו כלום", הוא מחייך. "אני בעניין של להקשות על עצמי, וגם על הצופה".

בארץ, לדבריו, "עוד לא הגענו למצב שיש לגיטימציה לסרט כמו 'נוזהת אל פואד', כי פה עדיין מעריצים ריאליזם, תמיד רוצים להבין מה קורה, אף על פי שבחיים מעט מאוד פעמים מבינים באמת מה קורה".

להתיידד עם המוות

לפני שפנה לקולנוע, בדק נאמן תחומי עיסוק אחרים. הוא החל ללמוד מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה וכעבור זמן קצר עבר ללימודי רפואה. הוא עבד כרופא כירורג בבית חולים בתל אביב, ובשלוש מלחמות - ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים - שירת כרופא גדודי בצנחנים.

"היה לי ברור שאני רוצה לעשות סרטים, אבל ידעתי שזה קשה", הוא אומר. "עבדתי כתורן בחדר מיון, וכל מקרי הטראומה והניתוחים הדחופים הגיעו אלי. אלה היו משמרות עם הרבה אדרנלין, וכך שכחתי את כל מה שאני לא - במאי קולנוע, סופר ומשורר - כל הדברים שבאותן שנות נעורים נחשבו בעיני. בעיסוק ברפואה לא מצאתי אז מספיק טעם, אלא אם כן הייתי בתוך המתח הגבוה הזה ויכולתי לפגוש את האנשים המרוסקים שהגיעו אלי ולתקן אותם. במשך שנים ארוכות למדתי כך להתיידד עם המוות".

ההתיידדות הזאת היא שדחפה אותו לשירות הצבאי ביחידה הקרבית, לדבריו, והיא שגרמה לו כעבור שנים לטבוע את המושג "מסיכת המוות" ביחס לחלק מהסרטים שנוצרו בישראל בשנות ה-60 וה-70. נאמן נמנה עם קבוצת יוצרים - ובהם אברהם הפנר, נסים דיין, דוד פרלוב, משה מזרחי, יצחק צפל ישורון, דן וולמן, אסי דיין ואחרים - שיצרו סרטים שהושפעו מהקולנוע האירופי של אותה תקופה ויצרו גל חדש בקולנוע הישראלי.

"העיסוק במוות היה חזק אז", אומר נאמן. "אנחנו יצאנו נגד הסרטים שרווחו אז בארץ - סרטי בורקס וסרטי מטעם, סרטי הסברה. יצאנו נגד הכל בסרטים שהושפעו מהקולנוע האירופי, אבל היה בהם גם ממד מקומי שאני קראתי לו 'מסיכת המוות'. כלומר מנגנון הגנה. זה היה דור שחי בצל מלחמת העולם השנייה ומלחמת 1948, בצל מוות של גברים צעירים - זו היתה חובתנו, אבל מצד שני אנחנו רצינו לחיות. כשעטינו על עצמנו את 'מסיכת המוות' זה היה מנגנון הגנה, כי מי שכבר מת אינו פוחד מהמוות. המסיכה הזאת באה לידי ביטוי במבע הקולנועי של הסרטים: סגנון מופנם ולא מוחצן, מאופק מאוד, מינורי, מינימליסטי".

נראה שגם היום, נאמן עדיין מיודד עם המוות, מפני שזה האחרון מפגין נוכחות חזקה גם ב"נוזהת אל פואד": אם בהתאבדות מן העבר ואם במאבק במחלת הסרטן. "ב'נוזהת' אני חוזר למוות ולמאבק נגד המוות", מודה נאמן. "דמותה של שחרזדה מספרת בו סיפור שאינו נגמר, בטכניקה של סיפורי אלף לילה ולילה, וכך דוחה את המוות של עצמה. כאן ההתגוננות מפני המוות היא באמצעות סיפור שאינו נגמר".

עורק פוליטי

לפני כשנה וחצי, בטקס הפתיחה של פסטיבל חיפה שבו הוקרנו שני סרטיו החדשים - "נוזהת אל פואד" שנעשה עם שותפו הוותיק ליצירה, הצלם חנניה בר, והסרט התיעודי "דמעות שחרזדה" - הוענק לנאמן אות הוקרה על תרומה מיוחדת לקולנוע הישראלי. במקום נאום תודה מנומס, הוא בחר לנצל את הבמה הממסדית הזאת לנאום פוליטי אמיץ. הוא הודה כי התלבט אם לקבל פרס הניתן בתמיכה ממשלתית, הזכיר את הצורך בהפרדת הצבא מהמדינה, הבהיר כי צה"ל הוא הקובע את המדיניות של ישראל ואמר כי במקום לצאת למלחמה נוספת, הממשלה חייבת לשבת ולדבר עם חמאס, עם איראן, עם חיזבאללה ועם הסורים, בכל מקום שירצו וללא תנאים מוקדמים.

"בתחילה לא רציתי לקבל את הפרס", הוא אומר. "אמרתי שהפרסים האלה נופלים על יוצרים שנמצאים בסוף הדרך, במקום לקחת יוצרים שעתידם לפניהם ושמאמינים בהם ולתת להם לרוץ. חשבתי שהפרס הזה הוא כרטיס כניסה למושב זקנים. אבל אז אמרתי לעצמי, למה לבעוט כל הזמן? אם נותנים לי במה, אוכל לנצל אותה כדי לומר דברים פוליטיים".

כצפוי, גם ב"נוזהת אל פואד", שהוא כביכול סרט אישי ולא פוליטי, אפשר לאתר את טביעת אצבעותיו הפוליטית של נאמן. "מישהו אמר לי על הסרט הזה שהוא הסרט הדו-לאומי הראשון", הוא אומר. "יש בו מעברים מעברית לערבית, שחקן ערבי שמשחק יהודי ויש לו אהובה יהודייה, הוא מדבר ערבית ומספר סיפורי אלף לילה ולילה בערבית, והופך את כל האנשים שסביבו לשחקנים באלף לילה ולילה. כך שזה אמנם לא סרט פוליטי, אבל עובר בו עורק פוליטי". 

*#