אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איילת זורר מחזירה ל"מעריב"

בסוף השבוע האחרון התפרסם ב"מעריב" ראיון אנטי-פטריוטי עם איילת זורר, תחת הכותרת "זו לא שליחות מדינית". עכשיו היא נותנת את הגירסה שלה     

תגובות

אחד מאותם ימי שישי בצהריים, חדר ההלבשה של בית הספר היסודי משגב מלא בנות 11. כולן מחליפות בגדים. אני ביניהן. מקצה חדר ההלבשה עולה המיה עצבנית. דבורית מלכת הכיתה גילתה בתוך המים המזוהמים של האסלה את מכנסי הג'ינס של סיגל. מן הסתם, בין המכנסיים שבאסלה וביני אין שום קשר, אבל בכל זאת, משום מה, עולה בי תחושה מוזרה של פחד. כל הבנות מתגודדות סביב סיגל ודבורית בהשתאות, וההמולה והרעש גדולים. גם אני מצטרפת להתגודדות, מנסה להציג פני מודאגת, אבל הפחד הזה שמחלחל רק מציף אותי פתאום בדמעות. לפני שאני מספיקה להגיד ג'ק רובינסון, דבורית מכריזה שזו בטח אני. עובדה!תוך שניות אני מוצאת את עצמי בוכה נורא. איזו בושה. ולמה הדמעות? כולן רואות אותי, הלוואי שיכולתי להפסיק אבל אני לא. בחדר ההמתנה למנהל אני חושבת על החרם הנורא שמחכה לי. אבל הוא מעולם לא הגיע. ילדה חדשה הצטרפה לכיתה וכל האש הופנתה אליה. אז כנראה שאותה אש לוחשת ובוערת כל הזמן. ורק משב אוויר זה או אחר מפנה אותה לכאן או לשם.

עורך מוסף "סופשבוע" של "מעריב" לא מאיים בחרם כשהוא בוחר בכותרות שהשתמש בהן, אבל הוא בהחלט מזכיר לי את מלכת הכיתה. אני מניחה שזו לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה ששאלה שלא נשאלה מודבקת באופן מגמתי לתשובה, ואני יודעת שהעננה תחלוף והרוח תזיז את האש למקום הבא, אבל הפעם, הפער בין הדברים שנאמרו והאופן שבו הם הוצגו כל כך גדול ואכזרי.

גנבו לי את האמת וגנבו אותה גם מכל קורא שקרא את הכותרת של הכתבה. כבר פגשתי כל מיני סוגים של תקשורת, אבל מה שמפחיד אותי זו לא המניפולציה אלא העובדה שיש לנו, אפילו בלי שנחשוב על זה יותר מדי, אמונה שמה שכתוב על הנייר הוא אמת - וזו טעות. נכון, אדם אומר את האמת שלו. אחר כך יש פילטר של עיתונאי, אחר כך יש פילטר של עורך, וזה בסדר, קוראים לזה תקשורת בין בני אדם, אבל ברגע שנעשה עיוות של האמת מטעמי מסחריות היא כבר לא שם, אבל בכל זאת גורמים לנו להאמין שהיא שם. שמים תמונה של בן אדם ואומרים שזה הוא.

מה בעצם העורך אומר לקוראים: "אני מאמין שזה מי שאתם. אני מאמין שקנאה, שנאה, צרות עין, אלה החומרים שמהם עשויים כולכם וזה מה שמגיע לכם לקרוא". אני חושבת שמגיע לנו יותר.

התעוררתי בוקר אחד לגלות שאני לא פטריוטית, שלא אכפת לי מכלום ושאני אדישה למה שקורה בישראל. זה מוזר, כי אין מרחק יותר גדול מהאמת. השורשים שלי הם חלק נכבד ממני. אני אוהבת את הארץ שלי, את החברים, המשפחה, הריחות, הצבעים, הזיכרונות. הבן שלי לומד בגן ישראלי. אין בתוכי ציניות וסרקזם ביחס לישראל, אבל יש לי חשד שבמי שערך את הכותרת של הכתבה יש.

אתמול ראיתי סרט שנקרא "אקאלה והדבורה". הוא מספר על ניצחון של ילדה שחורה במאבקה להיות אלופה ארצית בתחרות איות של מילים. היה שם ציטוט מדהים של נלסון מנדלה: "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".

אני חושבת שבהקשר הזה אפשר להבין את הבחירה של העורך ב"מעריב", למרות שחבל לי עליה. אבל אני לא כועסת ולא שונאת. בסופו של דבר, אתה זה הבחירות שלך.

למילה הכתובה יש כוח. היא יכולה להביא אותנו לידי בכי, להצחיק אותנו, לרומם את רוחנו, לתת לנו השראה או להרעיל אותנו. אולי בגלל זה כל כך חשוב שהמילים יהיו נאמנות לאמת. כל אחד רוצה לדעת שכשהוא אומר משהו, המסר שלו יועבר במדויק. לא קרוב. לא ליד. לא בצד. וכשהוא לא אומר משהו, אז שמשהו לא יומצא על ידי אף אחד. אני חושבת שגם הקוראים היו רוצים שכך זה יהיה וחושבים שכך זה צריך להיות. זאת לא בקשה גדולה מדי.למי שלא קורא "מעריב": בוקר שישי האחרון היה עצוב מאוד, אחרי טבח נורא בשמונה צעירים בישיבת מרכז הרב בירושלים. זמן רע לסבלנות, זמן רע שבו הדם רותח והשבט הישראלי מתכנס לתוך עצמו. דווקא באותו בוקר התפרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ראיון עם השחקנית איילת זורר. עוד יום קודם התפרסמה בראש עמוד החדשות של "מעריב" כותרת קטנה המכוונת את הקורא לעבר מחר: "איילת זורר פותחת את הפה". ואמנם, למחרת התפרסמה הכתבה, מלווה בכותרת משנה בולטת: "איילת זורר לא מנסה להיות ממלכתית. היא שונאת פטריוטיות, לא מייצגת את ישראל, ועושה קריירה רק בשביל עצמה. געגועים למדינה? לא כל כך". (מיכאל גורי)

כתבות שאולי פספסתם

*#