אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיניים תפורות לרווחה

"הפרפר ופעמון הצלילה", סרטו המהולל של ג'וליאן שנאבל, הוא מסע ויזואלי מרתק לעולמו של אדם שגופו משותק - אך תודעתו וחושיו צלולים

תגובות

קשה לא לגלוש לסנטימנטליות בקשר לסרטו השלישי של הצייר והבמאי ג'וליאן שנאבל, "הפרפר ופעמון הצלילה". השיוט האמיץ והטוטאלי אל מעמקי תודעתו של אדם יצירתי ואוהב חיים שנהפך למשותק בכל גופו הוא בהכרח עשייה קולנועית רגשנית. אבל ההצלחה הגדולה של הסרט (מעבר למועמדות לארבעה אוסקרים וזכייה בגלובוס הזהב על בימוי) היא בכך שהוא נמנע לחלוטין מלעורר רחמים ביחס לגיבור הלכוד שלו.

"הפרפר ופעמון הצלילה" מבוסס על ספר באותו השם שכתב ז'אן-דומיניק בובי, מי שהיה העורך של מגזין האופנה "אל" ודמות ידועה בחיים הפריזאיים. בגיל 43, בשיא הקריירה, אירוע מוחי גרם אצלו לתוצאה הנדירה של תסמונת הנעילה: מצב שבו הגוף משותק כולו בשעה שהראייה, השמיעה והתודעה צלולות לחלוטין.

תחילת הסרט היא תיאור ישיר ומפחיד של האופן שבו בובי מגלה את פעמון הצלילה שבו הוא לכוד, וחוסר האונים הטוטאלי שמשתט עליו. הדרך שבה הצופה נחשף לכך מסמנת את האופן שבו פועל "הפרפר ופעמון הצלילה": מתוך נקודת המבט האישית, המוגבלת והמיוחדת של הגיבור. נקודת המבט הזו הופכת את הסרט לתובעני ולא פשוט לצפייה, אבל את האכזריות הריאליסטית הזו עוטף גם סגנון מדויק ומרשים.

מתיה אמרליק מגלם באופן נפלא את בובי ומצליח לשלב בין המראה החיצוני של נכה שמוט לסת ומעוות, לביטוי של עולם פנימי עירני לחלוטין. זה מתגלה בעיקר במונולוגים פנימיים עוקצניים, מרירים ומצחיקים, שאיש לא יכול לשמוע, ומציגים את האישיות הצינית, היצירתית וחסרת המנוחה של בובי.

גם כשהוא משותק על מיטת בית חולים, הקסם המעט אפל של בובי ממשיך לפעול, בעיקר על נשים. אשתו לשעבר (עמנואל סינייה) ממשיכה להצהיר לו אהבה, ואחראית עם שלושת ילדיהם המשותפים לכמה מהסצינות העצובות ביותר בסרט. היא גם ממשיכה להתחרות עם המאהבת שהחליפה אותה ומפחדת לראות את בובי כעת. ופרט להן, גם שתי האחיות שמטפלות בו ומי שכותבת בשקדנות את הסיפור שבובי מספר בעיניו נדמות כאילו הן מתאהבות בו גם כן. תפקיד משנה מוחמץ מעט יש דווקא לשחקן הבולט ביותר, מקס פון סידוב, שמגלם את אביו של בובי.

אבל הדמות החשובה ביותר בסרט היא העין, אמצעי הקשר של בובי עם העולם החיצון, ובגלל הבחירה המדויקת הזאת נהפך הקולנוע לצורה המתאימה ביותר להתמודד עם הסיפור המדהים של בובי. זו עין סקרנית, מטושטשת, חסרת אונים (בסצינה מצמררת נתפרת אחת מעיניו של בובי, באופן שכמעט מנתק אותו מהעולם). אבל בהדרגה העין נהפכת לכוח, באמצעות טכניקה מרתקת של מצמוצים בתגובה להקראה של האלפבית על פי הסדר שבו נפוצות האותיות. הדקלום הזה של האלפבית נהפך בהדרגה למנטרה, עוגן שמכניס ודאות וביטחון במציאות הכאוטית של בובי. זאת על אף שהוא מתעקש גם במצבו לא להתפתות לאשליות דתיות למיניהן, שהסביבה שלו נאחזת בהן בלי הרף. 

הבחירה לתת לעין להוביל את הסרט הופכת את ה"הפרפר ופעמון הצלילה" לחגיגה של שיתוף פעולה בין במאי לצלם, או מדויק יותר לומר בין צייר לצלם. את הסרט צילם יאנוש קמינסקי המחונן, שידוע בעיקר בזכות עבודתו המשותפת עם סטיבן שפילברג, מ"להציל את טוראי ראיין" ועד ל"מינכן". שנאבל וקמינסקי משתמשים בצילום קטוע, תזזיתי, כשחלקים מהפריים יוצאים מפוקוס, כדי להחדיר את הצופה אל מלחמת ההישרדות המוזרה והבלתי נסבלת של בובי.

מול הפשטות העלילתית וההימנעות מהסברים והצדקות, שנאבל וקמינסקי יוצרים פאזל ויזואלי מרתק שמצליח ללכוד את הטון הרגשי המדויק של "הפרפר ופעמון הצלילה". העיצוב האקספרסיבי הזה מתחיל כבר בכתוביות הפתיחה, שמורכבות מרצף צילומי רנטגן ישנים שנראים כמו ציור מופשט לגמרי, דיוקן חודרני אבל גם ענוג של גוף האדם.

שנאבל הגיע אל ההפקה דרך חברו ג'וני דפ (שכבר כיכב בסרטו הקודם "כשהלילה יורד") שהיה אמור להיות מלוהק לתפקיד של בובי. בדיעבד, נדמה שטוב שלא כך היה, וקשה גם לדמיין את הסרט הכל כך צרפתי הזה מדבר באנגלית. שנאבל וקמינסקי כבר זכו בפרסים בפסטיבל קאן ובפרס "גלובוס הזהב", והוא בלי ספק מהסרטים הטובים יותר של 2007. יש רגעים שבהם "הפרפר ופעמון הצלילה" לוחץ באופן אינטנסיבי מדי על בלוטת הדמעות, אבל העוצמה שלו מכסה על רגעי הקיטש המעטים. בסופו של דבר זו יצירה עדינה, מטלטלת, עצובה מאוד ויפה באופן נדיר.

*#