אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עאלק דפש מוד

אין חוק שמחייב את סולן "דפש מוד" דייב גהאן להמציא עצמו מחדש כזמר פולק מאוקלהומה. זכותו לייצר עוד אלבום דפש מודי, אבל יש לזה מחיר

תגובות

"כעת, אם רק תקשיבי", אומרת אליס לחתולה בספרו של לואיס קרול, "מבעד למראה", "אספר לך כל מה שאני יודעת על בית המראה. ראשית, יש בו החדר שאת יכולה לראות מבעד למראה. הוא ממש זהה לחדר האורחים שלנו, רק שהדברים עומדים הפוך". וכך, כאותה חתולה צייתנית, החרשתי והקשבתי גם אני. הבית הזה שבנה דייב גהאן נראה לרגע נורא מוכר. אבל די שמתקרבים ומנסים להרגיש בו בבית, והכל נהיה ברור מיד: אנחנו נמצאים בבית מראה.

בניגוד לאלבום הסולו הראשון של גהאן, שהציע דייב גהאן מפתיע, רוקרי ואפילו משועשע לפרקים, כל מבוקשו של "Hourglass" הוא להישמע כמו אלבום חדש של דפש מוד. הכל מונח כאן כדי שנרגיש כך: הנה הדימוי המורבידי על העטיפה; הנה הקול האלוהי של גהאן, רותח מתמיד, מסרב להצטנן מהביטים הקפואים שבצדו; הנה התיפוף הוירטואוזי של כריסטיאן אייגנר מסיבובי ההופעות; והנה הסאונד העגום של המתכנת אנדרו פיליפוט, תעשייתי ושבור אך תמיד בקומפוזיציה כזאת שלא יישמע מכוער ולא יצרום חלילה באוזנו של הפלייליסטר.אפילו העדרו הבולט של מרטין גור, תמלילן הלהקה (ויש הטוענים שגם המשענת היצירתית הבלעדית שלה) - לא מורגש. אולי זה לא צריך להפתיע שהשנים הרבות יחדיו ייצרו סימביוזה כזאת, שגור וגהאן מוטרדים מאותן הטרדות. גם כאן נמצא הרהורי כפירה, ייאוש מהאבסורד שבקיום וחיפוש אינסופי המועד לכישלון אחר בית מבטחים. 

הסינגל "Saw Something", הרצועה הפותחת את האלבום, יכול היה בקלות להשתחל לכל דיסק של דפש. יותר מזה: הסאונד המינימליסטי עושה כאן רק טוב, והיעדרות ההפקה המלודרמטית של אנדרו פלטשר נדמית לרגע כצעד מבורך. אם האלבום כולו היה נשמע כמו אותה רצועה מצוינת, בלי לחשוב פעמיים הייתי ממליץ לדפש לסגור את הבסטה ולחתום על גט כריתות.אבל עם המעבר ל"kingdom", הסינגל הראשון ואחד השירים המיותרים באלבום המיותר הזה, התצוגה מתחילה לדהות והתמונה מתחילה להתברר: הנוכחות הקולית של גהאן, צלולה מאי פעם, מחזיקה על כתפיה את האלבום כולו. כהרגלה, היא מפעימה בשל הסתירות הרבות שהיא אורזת בתוכה - יכולתה להיות בעת ובעונה אחת חמה ומנוכרת, מפתה ואז שורטת, אלימה ומפוחדת - אבל לעוצמה שלה יש מחיר: אתה רוצה להתקרב ולשמוע מה יש לבנאדם להגיד. ואין כאן כלום.

אין חוק לא כתוב שמחייב את גהאן להמציא את עצמו מחדש כזמר פולק מאוקלהומה. זכותו המלאה לעשות עוד תקליט סינתפופ דפש מודי. אבל זה חייב להיות מגובה בהצדקה אמנותית. הופעתם של מספר שירים פרי עטו של גהאן באלבומם האחרון של להקת האם מוכיחה שתמו ימי הצוררות של גור. כשגהאן מוציא תחת ידו טקסטים טובים באמת הם לא הולכים לאיבוד. צרכני המוזיקה לא צריכים לשאת על גבם סכסוכי אגו, יש גבול. במצב כזה לוקחים פסיכולוג ארגוני, לא מוציאים אלבום סולו. תראו - למטאליקה אפילו יצא מזה סרט נחמד. אז יאללה. אינשאללה. סולחה.

Dave Gahan - Hourglassהליקון / Mute Records

*#