אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברגליים פשוקות ורובה ביד

אמנית המיצג מרינה אברמוביץ שוכבת על קרח, פוצעת, מלקה ומקעקעת את עצמה, בשחזור של 7 מיצגים מפורסמים. היום בפסטיבל הקולנוע

תגובות

בביאנלה בוונציה שהתקיימה ב-97' ישבה אמנית המיצג מרינה אברמוביץ באמצע ערימה של עצמות בקר ומירקה אותן משרידי בשר. זמן קצר לאחר מכן נראתה יושבת בשלווה במסעדה. המעבר החד בין מיצגיה הקשים לצפייה לבין המציאות היום-יומית, מדגים עד כמה הגוף הוא כלי מאולף ביצירתה של אברמוביץ, מאמניות המיצג הוותיקות והמרתקות, שיצירתה "Seven Easy Pieces" תוקרן מחר בפסטיבל הסרטים.

הסרט, שצילמה בבט מנגולט, מתעד את אברמוביץ, בת 61, משחזרת שבעה מיצגים מכוננים - שלה ושל אחרים - במוזיאון הגוגנהיים ב-2005. בין המיצגים: "לחץ גוף" של ברוס נאומן מ-74', שבו הצמיד את גופו לקיר והפעיל לחץ רב; "מנבטה" (Seedbed) מ-72', שבו שכב ויטו אקונצ'י מתחת לרצפת גלריה ותיאר איך הוא מאונן; "איך להסביר תמונה לארנבת מתה" מ-65', שבו הסביר יוזף בויס לארנבת המתה בחיקו על אמנות וכן שני מיצגים שלה.

הפרויקט נמשך שבוע וכל מיצג ארך שבע שעות. מרביתם כללו חשיפה עצמית וסבל גופני. למשל, בשחזור המיצג של ואלי אקספורט "Action Pants: Genital Panic" מ-69' - שבמקור התקיים בקולנוע בברלין, שם חשפה אקספורט לפני הצופים את פלג גופה התחתון וכך הבריחה אותם מהאולם - ישבה אברמוביץ על כיסא עם רובה בידה. היא לבשה מדים שחורים צמודים כשהאזור היחיד החשוף הוא איבר מינה.

במיצג המפורסם שלה, "השפתיים של תומס", היא ישבה על הבמה בעירום, שתתה כוס יין, אכלה קילו דבש, קיעקעה על בטנה צורה של כוכב באמצעות סכין גילוח, הילקתה את עצמה בשוט ואחר כך שכבה על בלוקים של קרח שהיו מסודרים בצורת צלב. הטקס, שארך שעתיים ב-75', ארך הפעם שבע שעות תמימות.המצלמה, שנעה בין המבטים המרותקים של הצופים לגופה של האמנית, חושפת את השבריריות אך גם את העקשנות של גופה. רואים את הכאב, הכוויות, הדם, אך גם את ההתמדה. זהו גוף שהוא גם אובייקט. אברמוביץ, שבחנה תמיד ביצירותיה את המתח שבין קהל לאמן ואת גבולות הגוף, מתחה את היריעה עוד יותר. בשבעת ימי ההופעה היא נעה בין סגנונות, משתמשת בגופה ככלי עבודה בעוד הקהל חולף על פניה ומתבונן בה בדממה. הסרט מראה את כוחה של אמנות המיצג, כשעושה אותה אמנית בעלת שיעור קומה ונוכחות כמו זו של אברמוביץ. הקסם האישי שלה כובש, כמו המשטור, הטקסיות והחזרתיות של העשייה.  

קשה להבין כיצד אברמוביץ, ילידת יוגוסלביה, שרדה את כל זה מחדש. אמנם בשנות ה-70 היא חתכה את עצמה, סטרה וחטפה סטירות מבן זוגה והתעללה בגופה. אך מיצגים אלה נעשו בתקופה שבה כולם חשו צורך לשנות ולזעזע: אמנים ירו בעצמם, סירסו את עצמם, זחלו על רצפה מלאה זכוכיות ושחטו חיות. היום האמנות עברה סטריליזציה ומצאה את מקומה בהדמיות מחשב ובמקרה הנועז ביותר - בניתוחים פלסטיים מתקדמים בהרדמה מקומית (כפי שעושה אורלן).

הסרט עוקב לא רק אחר פעולותיה של אברמוביץ אלא גם אחר הקהל המשתאה, המהופנט, וכל זאת בתקופה שבה כבר עשו הכל וראו הכל. אברמוביץ, כביכול, ממשיכה את אמנות הגוף המיושנת - זו שבדקה בשנות ה-70, במלוא הרצינות, את סבולת הגוף וגבולות הכאב. כמו אז, כך גם היום גופה הוא המדיום שבאמצעותו היא עוסקת בסבל וקורבנות, בגבולות בין החיים לאמנות, בפעולה שמביאה לקתרזיס וביכולת שלה להמשיך ולתפקד במשך כל כך הרבה זמן עם אותו גוף. איזו רלוונטיות יש כיום לעבודות גוף מסוג זה?

"הדיון האמנותי על גבולות הגוף כבר התקיים", אומרת אמנית המיצג תמר רבן, "אבל מבחינת קהל זה תמיד יהיה אפקטיבי. סוג כזה של עבודות יוצר קשר אותנטי עם הצופה שלא יכול להישאר אדיש. הוא חווה את הכאב והמצוקה באופן רגשי. זו כבר שאלה של הזדהות. היא יוצרת מגע אנושי דווקא בתקופה כל כך טכנולוגית, שבה הקשר בין האנשים נעשה באמצעות המדיה והאינטרנט. יש כאן חזרה אל הגוף, אל המקום הכי ראשוני".

ניכוס או סחורה

המגע האנושי עבד גם בפרויקט הנוכחי. באחד המיצגים נוצר קשר עין ממושך בינה לבין אחת הצופות, עד ששתיהן דמעו. במיצג אחר התעלף צופה. צופה אחר ניסה לפרוץ לבמה ונעצר בידי השומרים.

אבל יש פן נוסף מרתק בפרויקט הנוכחי. אברמוביץ קיבלה עליה תפקיד של היסטוריון. היא איפשרה לחובבי הז'אנר לראות במו עיניהם את מה שנותר ממנו מעט חומר מתועד. אברמוביץ הסבירה כי עשתה זאת, "כדי לשמר את הזיכרון של עבודות שהשפיעו עלי כאמנית, במיוחד כאשר איש אינו משמר את ההיסטוריה כפי שצריך".

מדבריה אפשר להבין שמדובר בפעולה של שימור ובסוג של מחווה שיש בה גם פרשנות מחודשת. כל המיצגים הוארכו וזכו לאינטרפרטציה חדשה. בדף הבית של הפרויקט מצוין שהיא קיבלה אישור לבצע את הפרויקטים מחדש, לעתים אף תמורת תשלום. אבל האם אפשר בכלל לדבר על פעולת שחזור במיצג? ואולי בעצם פרויקט המחווה הזה הוא פעולה של ניכוס?

"מיצג הוא לא הצגה ולכן אין אפשרות לדבר על שחזור", אומרת רבן. "זוהי פעולה שיש לה תוקף בכל פעם שהיא מתבצעת. כשאמן מיצג עושה שחזור, זו תמיד יצירה חדשה. אברמוביץ מביאה את הפרסונה שלה. היא משמרת את המיצגים דרך גופה ובעצם הופכת את עצמה להיסטוריונית של פרפורמנס".

וכך אברמוביץ מרחיבה את גבולותיה והופכת לרפרנט גם לעבודות של גדולי המיצג האחרים. מעתה כשירצו ללמוד על המיצג של בויס, קל יהיה להמחיש אותו דווקא באמצעות עבודתה. מרבית הקולגות שלה נטשו את התחום. חלק מתו, אחרים שינו כיוון. כיצד שמרה אברמוביץ על מקומה בכל אותם שנים? "היא אמנית טוטאלית שנהפכה לכוכבת", אומרת רבן. "העיסוק המתמשך שלה בפעולות פרובוקטיוויות של פגיעה גופנית נהפך לסחורה. אבל זה לא בהכרח מצביע על כוח ואומץ אלא דווקא על היזקקות לסוג כזה של קשר, שהופך את המיצגים שלה לפעולה של הישרדות קיומית".

*#