אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עולם שאבד

הצייר משה ברנשטיין, דמות ידועה בעולם האמנות ובחוגי הבוהמה התל אביבית, מת בסוף השבוע. עבודותיו היו תזכורת לחורבן יהדות אירופה

תגובות

בסוף השבוע מת הצייר משה ברנשטיין, בן 86, איש נמוך קומה בשיער לבן ארוך, דמות מוכרת וידועה הן בחוגי הבוהמה הוותיקה של תל אביב והן בעולם האמנות. ברנשטיין נולד ב-1920 בפולין וסיים את לימודי האמנות באקדמיה בווילנה ב-1939. משפחתו נספתה בשואה והוא חי ברוסיה עד 1947, אז עלה לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית, נתפס ושהה זמן מה במחנה מעצר בקפריסין. למחנה זה הגיע נפתלי בזם עם אשתו חנה, כדי להעניק לפליטים חוג ציור, ובסופו יצא אלבום עם 25 הדפסים נבחרים. אחד מהם היה של ברנשטיין: תיאור של מחנה המעצר בחיתוך לינולאום. דרכו האמנותית של ברנשטיין בישראל מזכירה את דרכם של כל אותם ציירים שנצמדו לזיכרונות העיירה היהודית בגולה ובשלב מסוים נדחקו החוצה מהסצינה האמנותית המקומית. בשנות ה-50, ה-60 ואף ה-70 זכה לעניין ולהכרה. ב-1948 השתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון ת"א וב-1949 בתערוכה קבוצתית בבית האמנים בתל אביב (שנקרא אז ביתן האמנים). ב-1954 השתתף בתערוכה נוספת במוזיאון ת"א של אמנים צעירים. ב-1962 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, ב-1967 - תערוכת יחיד במוזיאון חיפה וב-1973 - תערוכת רטרוספקטיווה במשכן לאמנות בעין חרוד. בין לבין הציג תערוכות בגלריה כץ ובגלריה צ'מרינסקי בת"א. תערוכה שלו ובה ציורים מהעיירה היהודית הוצגה ב-1998 בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי בעיר פארמה שבאיטליה. ב-2000 הציג בגלריה העירונית בבית יד לבנים תערוכה שגם כן עסקה בעיירה היהודית במזרח אירופה לפני השואה. ב-1999 זכה בפרס יצירה מטעם המכון לחקר השואה, "משואה", על "תיעוד העולם שאבד בראשית דרכו". את הציורים שלו אפשר היה לראות גם על קירות קפה כסית התל-אביבי של פעם ("חצקל איש כסית העריץ אותו", נכתב באחד העיתונים) וגם במסעדת קיטון - "כל המקומות שבהם הוא אכל ונתן תמונות", אומר צקי רוזנפלד מגלריה רוזנפלד, שאביו, אליעזר רוזנפלד, עבד עם ברנשטיין. ציוריו של ברנשטיין נגעו תמיד בזיכרונות מהעיירה היהודית שאותה נאלץ לעזוב בגיל צעיר. הן היו תזכורת מתמדת לחורבן יהדות אירופה, אך גם הביעו געגוע רב. בקטלוג לתערוכה שהוצגה במשכן לאמנות ב-1973 כתב ברנשטיין: "בתערוכתי זו אני מביא שוב פעם לפניכם את חוויותי וחלומותי מהעבר הנכסף שלי, כי הוא בשבילי כגן קסום שאני מתהלך בו כשיכור מריחיו ומיופיו, ושואף ממנו את השראתי ליצירה".

ברנשטיין התייחס לתיעוד זה גם כאל חובה, "מעין צוואה שעליו להוציאה לפועל", כפי שכתב שמעון סאמט בכתבה על אודותיו שהתפרסמה ב"הארץ" ב-1998, לרגל 50 שנה לעצמאות ישראל. "גם בפגישה עמו", סיפר סאמט, "מתאר עצמו ברנשטיין כמי שגם בימי חגה של האומה מזכיר לה, כאמן, את השואה שדחפה במידה רבה להקמתה. לעולם אין הוא שוכח שברקע השמחה הגדולה עומדת טרגדיה. הדואליזם הזה עומד ביסוד יצירתו".

הדרמטיות והטרגדיה שאיפיינו לעתים את יצירתו באה לידי ביטוי גם בכתיבה עליה. כך כתב, למשל, ד"ר חיים גמזו, מנהל מוזיאון תל אביב לשעבר: "העיירה היהודית שהיתה ואיננה אך נצמדה אל כל רמ"ח ושס"ה אבריו מישותו השסועה והטרגית של זה אשר ראה אותה מתבוססת בדמיה וציפורנו ומכחולו האבלים ממשיכים לזעוק אליה: בדמיך חיי!" "משה היה מאותם אמנים צעירים שנתנו ביטוי לסוג אחר של הוויה באותה תקופה", אומרת גליה בר אור, אוצרת ומנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד. "הוא נתפש בתודעה כסוג של אמן יהודי שנותן ביטוי סנטימנטלי של זיכרון התרבות היהודית שנכחדה. הוא גם אייר ספרי שירה ביידיש. את הטיפוגרפיה הוא עשה ביד, בעט שחור, וגם מסביב יצר עיטורים שבהם נראתה אותה דמות של נערה יהודייה עם צמה שחורה ועיניים גדולות והבתים של העיירה. בשלב מסוים הוא התמקד יותר ויותר ביצירה גרפית. בין היתר הוא אייר את הספר 'עיירה יהודית' של י"ח בילצקי, שראה אור ב-1986". "אבא שלי, שגם הוא בא מהעיירה, עבד אתו שנים ומאוד אהב את העבודה שלו", אומר צקי רוזנפלד. "הוא היה שייך לאותה קבוצה הולכת ונעלמת של אמנים שייצגו ושימרו את המרקם התרבותי שממנו הם באו. כשהפכתי את הגלריה לגלריה לאמנות עכשווית הוא היה עובר ברחוב דיזנגוף, מסתכל על הגלריה, יורק על הרצפה, מוודא שראיתי אותו וממשיך ללכת. אין ספק שהפנים של האיש הקטן הזה ומה שהוא ייצג יחסרו בנוף של תל אביב".

*#