אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקס והעיר הגדולה

בחצי הראשון מצליח הסרט שורטבאס לשמור על איזון מושלם בין סקס, רגש וקומדיה, אבל בחלק השני הוא מתחיל לקרטע

תגובות

אי אפשר לדבר על "שורטבאס" בלי להיכנס להסברים אינסופיים ומעט ילדותיים לגבי התכנים הפורנוגרפיים שלו. כן, זהו סרט מיינסטרים המכיל סצנות סקס בוטות. לא, הוא לא פורנו במובן המקובל של המילה. יותר בכיוון של קומדיה רומנטית, "סקס והעיר הגדולה" עם יותר סמנתה ופחות שרלוט. והומואים.

"שורטבאס" הוא סרטו השני של ג'ון קמרון מיטשל, הבמאי-תסריטאי-שחקן שהיה אחראי על "הדוויג והשארית העצבנית", מחזמר רוק טרנסג'נדרי שהפך לתופעת קאלט בארה"ב אך לא בארץ. בסרטו החדש מיטשל לא מופיע על המסך אלא רק מנצח מאחורי הקלעים על צוות של שחקנים יותר או פחות מקצועיים, שהשתתפו גם בפיתוח התסריט. שני זוגות, אחד סטרייטי ואחד הומוסקסואלי. בעוד הסטרייטים מנסים להציל את מערכת היחסים שלהם מחוסר היכולת של האישה להגיע לאורגזמה (אירוניה: היא יועצת זוגיות), ההומואים מעוניינים לשדרג את שלהם עם צירוף צלע שלישית.

הסרט סובב כולו סביב סקס. סצנת פתיחה וירטואוזית מציגה את הגיבורים כשהם עוסקים בשלל פעילויות אקרובטיות, עד וכולל עינוג עצמי אוראלי. העניינים באמת נכנסים להילוך גבוה כאשר כל הדמויות מתקבצות ב"שורטבאס", מועדון ברוקלינאי שנועד לתת מענה לכל אוריינטציה מינית חריגה. התוצאה היא כמובן שכולם מזדיינים עם (כמעט) כולם, אבל הסרט קצת יותר מורכב מזה. למעשה, הדבר האחרון שאפשר להגיד על "שורטבאס" זה שהוא אירוטי. הסרט שואף למעין מצב ביניים: לא מגרה אבל גם לא דוחה, בו זמנית קינקי ותמים. פרובוקציה? כן. זולה? לא בדיוק, אפילו לא כשאחד הגיבורים שר את המנון ארה"ב אל תוך פי הטבעת של חברו.

בחצי הראשון של הסרט מיטשל מצליח לשמור על איזון מושלם בין סקס, רגש וקומדיה. יש משהו סוחף באנרכיה המינית הזאת שלא נראה על המסכים כמותה מזה שנים רבות, אולי מאז "מופע הקולנוע של רוקי" וסרטיו המוקדמים של ג'ון ווטרס. אבל עם הזמן הסרט מתחיל לקרטע: יותר מדי שיחות יומרניות על ניו יורק שאחרי 9/11, פחות מדי הומור עצמי. לקראת אמצע-סוף הסרט, מיטשל צולל לתהומות הרצינות ושובר את האיזון. הוא מתרכז משום מה בסיפורו של ג'יימס, ההומו הדיכאוני, וכתוצאה "שורטבאס" מאבד את רוב החן שלו והופך למלודרמה סתמית, מונוטונית ולא משכנעת. רק סצנת השירה בציבור החותמת את הסרט מצליחה להחזיר אותו לדרך הנכונה.

רציתי לאהוב את "שורטבאס", ובמשך החצי הראשון של הסרט הצלחתי מעל ומעבר למצופה. אבל הדרמטיות היחסית של החצי השני לא הולמת אותו. באור רציני, הדמויות נראות פחות ופחות אמינות והצרות שלהן יותר ויותר טריוויאליות. מיטשל מצא את הסגנון המושלם כדי לתאר סקס ומערכות יחסים מודרניות, אבל לא את התוכן.

*#