אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שי פיטובסקי: "אני לא בתחרות עם הטלוויזיה"

מנהל קבוצת צעירי הבימה בכלל הגיע מתחום הפרסום, אבל אחרי שלוש וחצי שנים בתפקיד הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום ועדיין מתרגש מכך ש-200 איש מגיעים לצפות במונורדמה

תגובות

"המפגש והשיחות המרובות עם פליטים, גרמו לי להסתכל על התופעה אחרת, להבין אותה לעומקה, לראות שנוצרו פה חיים חדשים ומלאים של אנשים שקופים". כך מסביר שי פיטובסקי (37), מנהל קבוצת צעירי הבימה את העבודה מאחורי "ארץ חדשה" של קבוצת הצעירים. פיטובסקי נמצא כבר שלוש וחצי שנים בתפקיד. מעבר להעלאת הצגות הוא רואה את תפקידו ביצירה של קבוצת תיאטרון מגובשת ומלוכדת שחוקרת אופקים חדשים של עשייה בימתית. פורמאלית, הוא צריך להעלות הפקה אחת כל שנה, כך יש לו ולשביעיית השחקנים שאיתם הוא עובד הרבה זמן לעשות חזרות. בשנה האחרונה העלה פיטובסקי את "לא אשנא" ואת "ארץ חדשה". שתי ההצגות מושכות אליהן צופים ועושות לא מעט רעש מכיוון שהן עוסקות בנושאים פוליטיים וחברתיים רגישים. שתיהן מוצגות בחללים קטנים כמו אולם ברטונוב והבימה 4 שמכילים כ-200 מקומות. עבור פיטובסקי זה די והותר. "אתה יודע איזו התרגשות זו להביא בכל פעם 200 איש למונודרמה או להצגה על סבלם של הפליטים?" הוא מסביר.» לא אשנא - מועדי מופע» לא אשנא: התיאטרון לא משתווה למציאות» ארץ חדשה: צעקה רמה למען הפליטיםמסע רגשי לעופרת יצוקה "לא תשנא" מספרת את סיפורו של הרופא ד"ר עז א-דין אבו אל עייש ששלוש מבנותיו נהרגו באש צה"ל על ביתו במחנה הפליטים דהיישה. "ארץ חדשה" היא על המצוקה של פליטי דארפור ואריתריאה במקומות שונים בארץ. בשנה שקדמה להצגה יצאו קבוצת הצעירים ממעבדת התיאטרון הגיעו להתנדב עם פליטים בעיינות שליד צומת בית עובד ואז החליטו, יחד עם הדרמטורגית של הקבוצה שחר פנקס, לכתוב את ההצגה."בעיינות ליווינו פליטים מאריתראה וסודן שהלכו כל הדרך ממצרים", אומר פיטובסקי. "היה פליט שנורה בגבול וליוויתי אותו בקביעות לבית החולים. העבודה על ההצגה הזו הייתה זכות גדולה ונתן לנו איזושהי התחלה חדשה לראות את הפליטות ממקום קרוב. ההצגה הוציאה אותנו מהסטודיו הסגור שלנו, מהמעבדה. החומרים הגיעו מבחוץ, מהתנדבות, מעבודה קשה, ובאופן מקצועי מהפנמה, עיבוד ויצירה מחדש".

אתם עדיין בקשר עדיין עם הפליטים שאיתם עבדתם?"מבחינתנו תחילת ההצגה היא לא סוף של תהליך. אנחנו לא עושים תחקיר ועוברים הלאה. ברור שהפליטים הגיעו להצגות הראשונות והשתתפו בדיונים. אנחנו רואים את המשך ההתנדבות והנתינה לקהילה כהכרח. זה הופך אותנו ליותר אכפתיים ויותר מעורבים בחברה שלנו. העבודה עם הפליטים לא הייתה רק התנדבות, היא יצרה מפגשים, זיכרונות ואירועים שאני וכל אחד מהשחקנים לקחנו פנימה, ואז הוצאנו להצגה".ההתנדבות והנתינה לקהילה כהכרח. "ארץ חדשה":בכל זאת ביימת קלאסיקות של גוגול ודירמנאט, מה מושך אותך לתיאטרון דוקומנטארי? "אני לא מחלק את זה בצורה הזו. ברור ש'האף' ו'התקלה' הן קלאסיקות שאתה יכול להישען על הטקסט שלהן והיו להן לא מעט ביצועים, ולכן הפרשנות והאסתטיקה נמצאת במרכז התהליך של בניית הצגה. 'ארץ חדשה' הייתה עבורי הכרח להגיע לחומרים חברתיים בוערים שאי אפשר להתכחש אליהם. ככל שהתרבו המפגשים הבנתי שהם מוכרחים לבוא לידי ביטוי. היה לי ברור שאנחנו הולכים ליצור הצגה".מדוע החלטת לביים את "לא אשנא"?"בשבילי זה היה מסע של שש שנים אחורה לתקופה קשה מבחינה רגשית שעשיתי כחייל מילואים ב'עופרת יצוקה'. בהבימה ידעו שהייתי שם ועברתי חוויה אנושית קשה והציעו לי את המחזה שכתבתי יחד עם שחר פנקס. האמת שלא רציתי להיצמד לסיפור ושוחחתי מעט עם הרופא שחי היום בקנדה. הספר לא נכתב בצורה נרטיבית, דבר שעזר לי. הייתי צריך למצוא תמונות, לחפש את הוויזואליזציה של האירוע, את התנועות, את הפעולות, את הדיאלוג של ג'סאן עבאס (השחקן) עם הקהל. והגעתי לנרטיב ששונה מהסיפור עצמו". למרות שהסיפור לא מגיע מתיאטרון, הוא דוקומנט מובהק"החלטתי להפוך את ההצגה לסיפור של גורל של אדם שרצה מגיל אפס להיות רופא ומאז החיים שלו התמלאו במחסומים פיזיים ורגשיים. בכל פעם שהוא יוצא מדהיישה לארץ וחוזר הוא צריך להצטייד באישורים בניירות. המנגנון הצבאי מתגלה כמסורבל, ביורוקרטי ואטום. מתזזים אותו בין מחסומים והוא נעצר ברגעים הכי קריטיים בחייו. הסיפור אולי דוקומנטרי אבל מבחינתי יש פה טרגדיה קלאסית. הוא אדיפוס מודרני שקיבל נבואה בגיל שבע להיות רופא ולהציל חיי אדם והוא עובד בישראל. חי בשני מקומות, בשתי זהויות והגורל שלו מפגיש אותם בצורה כל כך טראגית".דור צעיר של מחפשים

כנער, פיטובסקי לא היה מורעל תיאטרון ולא נמשך במיוחד לתחום. גם אחרי הצבא הוא לא יצר אמנות. הוא דווקא היה בצד השני. הוא יצר מכירות. פיטובסקי עבד כקופירייטר במשרד "זרמון גולדמן" התקדם במהירות והפך למנהל קריאטיב. "ההרהורים החלו לטפטף, על כך שאני מוכר לאנשים מכוניות, בגדים ומוצרים שהם לא צריכים. יום אחד הגעתי למשרד. הייתה ישיבה ואמרו שעכשיו אנחנו עושים פרסומת גדולה לטלפון סלולארי ואמרתי 'אבל זה מסרטן למה שאני אעשה את זה'. אז הבינו שאני כבר לא שם, שהלב שלי כבר לא בפרסום". בגיל 28 אביו נפטר ופיטובסקי הרגיש שאחרי שש שנים חייו זקוקים לשינוי. הוא נשאר לעבוד בפרסום רק כדי לממן את לימודי התיאטרון, וכשסיים החליט שהתיאטרון הוא ייעוד. בסמינר הקיבוצים פגש את איציק ויינגרטן שהאמין בו ודחף אותו לביים. אותו משבר התגלם חמש שנים בהצגה "התקלה" על פי הנובלה הטראגית של דירנמאט המספרת על בורגני צעיר ומצליח שתועה בדרכו ונתקל ונאלץ לעמוד מול הזיוף והשקר שבחייו. אנחנו בפואיה מוקפים בפורטרטים של גדולי הבימה: רובינא, מסקין, ברטונוב, קלצ'קין. מה זה עושה לך?"הם היו אידיאליסטים. הם התחילו תיאטרון מכלום, מאפס והם חיפשו כל הזמן דרכי ביטוי, הם התחילו לחלום וליצור בעברית. הם חלוצים, אנשים שהקדישו עצמם להגדיל את התרבות. אנחנו לא רואים בהם משהו מגביל, פחד להיכנס לנעליים הגדולות שלהם. אנחנו דור צעיר של מחפשים וגדולי התיאטרון הללו הם השראה גדולה עבורנו".בכל זאת הבימה איבדה גובה, כמעט נסגרה בגלל חובות. במה אתה רואה את התפקיד שלכם כקבוצה הצעירה?"זו הזדמנות ענקית. אנחנו התיאטרון הרפרטוארי היחיד שיש לו קבוצה צעירה עם שחקנים קבועים, דרמטורגית ומחזאית, כוריאוגרפית, מעצב תפאורה, תאורן ומוזיקאי שכולם באזור גיל 30 פלוס מינוס. אני לא מכיר תיאטרון שהשקיע כל כך בקבוצה צעירה ויש לזה גם משמעות לימודית. יש לנו אפשרות וזמן ללמוד, לחקור ולפתח שפה ולא רק להעלות הצגות".מה מקורות ההשפעה שלך ושל הקבוצה כיוצרים?"אנחנו מנסים לחקור גם ברמה של התכנים וגם ברמה של הצורה. במה, חלל, צבעוניות, בודקים מחדש את הקונבנציות התיאטרליות. מושפעים גם מדברים ישנים וגם מחדשים. את הרוב אנו לומדים במפגשים באופן אוטו-דידאקטי בעזרת די.וי.די סרטים וטקסטים כמו "החלל הריק" של פיטר ברוק ותיאטרון odin שפועל בדנמרק משנות ה-60". (תיאטרון שהוקם בקופנהגן על ידי אוג'ניו בארבה, מוכר גם כבית ספר הבינלאומי לתיאטרון אנתרופולוגי, ש"ה). אדיפוס מודרני שקיבל נבואה בגיל שבע. "לא אשנא" (צילום: ז'ראר אלון)עד כמה יש לכם חופש אמנותי מאילן רונן. ולאן אתה חותר?"יש לנו חופש אמנותי מלא. מהבחינה הזאת אולי קשה להאמין שבהבימה זה אפשרי, אבל זה קורה הרבה בזכות אילן רונן. אני מחפש לעשות תיאטרון עם הרבה תנועה, שימוש אחר בקולות וגם בחלל. להיות במקום חוויתי, לעשות תיאטרון שהוא טקסי, שהוא ספקטקל שיוצר טרנספורמציה אצל הקהל בעת הצפייה. להחזיר את החד-פעמיות הזו שיש בתיאטרון ואין באף אמנות אחרת". אבל החד-פעמיות הזו מזמן איבדה את הבכורה לקולנוע ולטלוויזיה"תיאטרון תמיד היה, הצורך של האדם בתיאטרון לא השתנה מאז יוון העתיקה ותקופת שייקספיר. אני לא בתחרות עם טלוויזיה. יש קהלים שרוצים וזקוקים לתיאטרון ואנחנו ערים לקהל הזה באולמות. יש בו הרבה צעירים".אתה מרוצה ממצב התיאטרון בארץ?"יש תיאטרון טוב והרבה רעיונות ובשנים האחרונות יותר ויותר פרינג' וקבוצות שחוקרות ויוצרות תיאטרון אחר. אני חושב שהבעיה היא חוקי הקריטריונים שמגיעים מלמעלה. אותם מעניינת התמיכה רק אם היא מגיעה עם הכנסות עצמיות. מה שמעודד יותר כמות ופחות איכות, פחות חשיבה, פחות חקירה וסקרנות וזה חבל בעיניי. תיאטרון לא יכול להימדד רק בכמויות של קהל והצגות". בקרוב תסגור קדנציה מלאה של ארבע שנים, לא מעט היום לאדם צעיר. עד מתי תישאר? "הקבוצה עובדת ומלוכדת - חמישה משבעת השחקנים נמצאים בה מהתחלה. כל עוד אני מרגיש שיש לי קרקע ליצירה ועבודה וכיווני התפתחות אני פה. וכשאני פה, אני לא חושב על מקום אחר. גם לא על ניהול. זה לא מעניין אותי". מה הפרויקט הבא שלך ושל קבוצת הצעירים?"את העבודה הבאה נעלה בקיץ ובקרוב נתחיל לעבוד עליה. למחזה קוראים 'אובססיה'. זהו עיבוד ששחר פנקס ואני כותבים למחזה יהודי מהמאה ה-15 שנכתב על פי הגדה יהודית. הסיפור הוא על בן שנשבע לאביו לא לרדת לים ואחרי שהוא נפטר, הוא לא יכול לעמוד בהבטחתו והוא יורד אל הים, טובע ומגיע לעולם הבא. זה מחזה על הפיתוי שתמיד רוצים עוד ועוד. וכשאתה מגיע לעוד הזה ומשיג את מה שאתה רוצה אתה נשאר ריק". » לא אשנא - 7.1, 21:00, הבימה

*#