אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זעם": הצדעה אלימה לדגל האמריקאי

הסרט החדש בכיכובו של בראד פיט מציג את זוועות המלחמה ומאדיר אותן בו זמנית. התוצאה אפקטיבית ומרשימה למדי, אבל נגועה בעודף תעמולה אמריקאית 

תגובות

לפני כחמש שנים, גילם בראד פיט את דמותו של לוטננט אלדו ריין, מפקד חטיבת ״ממזרים חסרי כבוד״. היה זה כוח לחימה יהודי שמטרתו לטבוח בנאצים, כך על פי סרטו של קוונטין טרנטינו. אבל כנראה שהביקור הקודם לא הספיק לפיט, שחוזר לתופת של מלחמת העולם השנייה בשינוי אחד משמעותי ומשוריין - בתוך טנק המכונה ״זעם״, שהעניק את שמו לסרטו החדש של דיוויד אייר (״משמרת לילה״, ״חבלה״). הסבר אפשרי נוסף לכותרת הסרט הוא שיוצריו בחרו לקרוא לו על שם התחושה שעלולה ללוות צופים מסוימים בדרכם הביתה מבית הקולנוע. הזעם של הקהל לא יופנה חלילה אל עשייה קולנועית רדודה או מניין נמוך מדי של גופות, אלא אל הגישה הבעייתית שמלווה את הסרט מבחינה מוסרית ואידאולוגית. מאידך, ייתכן שזהו דווקא מקרה קלאסי של סרט מלחמה שהקהל יגיב אליו טוב, בהנחה שיתפלג למחנות של שמאל וימין.

» זעם – כל הפרטים ומועדי הקרנה

העלילה מתרחשת באפריל 1945, רגע לפני תאריך היסטורי שהמשתתפים בו כמובן לא יודעים שיגיע. לכן, אנו פוגשים חיילים אמריקאים בחזית הגרמנית כשהם תשושים וחבוטים במיוחד, מתקדמים בכוחות שריון הולכים ומצטמצמים אל עבר ברלין. במקום לראות את סוף הלחימה הרציפה ממש מעבר לפינה, זה הסוף שלהם עצמם שמזנק על חלקם ללא התרעה מוקדמת. זום ממוקד עוד יותר מביא אותנו לצוות הטנק הספציפי מהכותרת, שבדיוק איבד את עוזר הנהג שלו. ארבעת החיילים הנותרים מונים את התפקידים המוכרים של צוות טנק, בגרסאות קיצון - המפקד העשוי ללא חת (פיט), הנהג בן המיעוטים (מייקל פניה), הטען/קשר חמום המוח ורפה השכל (ג׳ון ברנתאל) ואיש האמונה חד העין המופקד על התותח (שיה לבוף). למורת רוחם, חבורת הלוחמים הוותיקה והמלוכדת מקבלת כעוזר נהג חלופי טירון צעיר (לוגן לרמן), שהוכשר להיות פקיד אבל נשלח לחזית. אך המלחמה הפנימית בתוך מכונת ההרג המשוריינת תפנה את מקומה למלחמה האמיתית שעדיין משתוללת בחוץ, בעוד כוח ״זעם״ מפלס את דרכו לעבר המטרה - לחזור הביתה כמנצחים או לא לחזור בכלל, מה שיבוא קודם.

סרט מלחמה יעיל. "זעם" - טריילר:

קצת כמו כלי הלחימה הכבד והקטלני, שמהווה דמות נוספת לכל דבר ועניין, גם הסרט עצמו מתחיל באופן חורק ורעשני מדי, עד שהוא מתחיל לצבור תאוצה. מהרגע שזה קורה, כמה דקות אל תוך הסרט, הוא מזכיר באינטנסיביות ובאפקטיביות שלו את ״לבנון״ של שמוליק מעוז, שגם הוא עסק בצוות טנק המצוי בשטח אויב ובדינמיקה בין גיבוריו (ועולה על ״זעם״ עשרות מונים). ההפקה, במיוחד זו של הקרבות, מרשימה למדי, ומצליחה לדמות אמינות מסוימת בראשית הסרט, לא מעט בזכות כמויות הטינופת המגוונת, הכוללת רגבי אדמה ורגבי אדם כאחד.

כל אלה ועוד הופכים את ״זעם״ לסרט מלחמה יעיל, באופן בו הוא גורף את צופיו פנימה אל בטנה של המפלצת ששמה מלחמה. הוא אפילו כמעט מצליח לאזן בין הצגת זוועות המלחמה להאדרתה, שכן החיילים אמריקאים בסרט בוזזים, רוצחים שבויים חסרי ישע, יורים לאויב כנוע בגב, יורים בנשים וטף ואפילו אונסים את המקומיות. לא עניין של מה בכך כשמדובר בסרט המגיע מפס הייצור של האומה הפטריוטית ביקום. הסרט מגיע לשיא מוקדם בסצנה הממחישה את האבסורד של המלחמה, דווקא כשהחיילים מנסים לדמות נורמליות, והסצנה הארוכה והמפוספסת הזו מחריבה את היצירה עד אפר.

במסווה של נורמליות. לוגן לרמן ואלישיה וון ריטברג (צילום: יח"צ)

לא זאת בלבד שאותה סצנה, שאמורה להוות את נקודת האמצע המאזנת של הסרט כולו, אינה עולה בקנה אחד עם שום דבר שראינו עד כה, אלא שהיא בעיקר נראית כמו חיקוי דהוי לסצנת המאהב-לוחם שמופיעה בגרסה המורחבת של ״אפוקליפסה עכשיו״. אבל יש סיבה בגללה נחתכה הסצנה הזו מסרטו של פרנסיס פורד קופולה, הנחשב, ובצדק, לסרט המלחמה הגדול בכל הזמנים - היא פשוט לא מתאימה. הניסיון לאזן באופן מלאכותי, הוא זה שמוציא את ״זעם״ מאיזון ועוצר את התקדמותו, כמו טנק שפרש זחל. אבל זה כלום לעומת מה שקורה בחלק השני, זה שמגיע אחרי הקטע הבעייתי ומשנה את סגנון הסרט ואמירתו באופן שמשמיד את כל הישגיו עד כה, ויותר חמור - עושה חשק לצאת לאיזה טבח נחמד בתום הצפייה. בטח כשקנה הטנק כה זקוף, מתוח, ומוכן לשיגור, כמו איזה אתם יודעים מה, נו - כמו המורל הלאומי של ארצות הברית.

בסיום, התחושה היא שכל הכלים הקולנועיים בהם השתמש ״זעם״ לכל אורכו, נועדו לשרת רק מטרה אחת - פרופגנדה. מערכת היחסים של סיפור החניכה בין המפקד והטירון, שצריך להפוך בזמן אפס מילד לגבר, לא באמת מתעניינת באף אחת מהדמויות, אלא רק משתמשת בהן כדי להעביר מסר. כך גם לגבי יחסם של הטנקיסטים לדת בכלל, ולאדם המאמין שביניהם בפרט: לאורך רוב הסרט הם צוחקים עליו, אבל נחשו מי צוחק אחרון. ועוד אומרים שלאלוהים אין חוש הומור. זה כאילו הסרט נזכר שארצות הברית היא הדבר הכי טוב שקרה לאנושות (האש במקום השני, יש להניח), ושערעור על עליונותה המוסרית ייחשב ככפירה באלוהות. בשביל זה הוא מוכן להשליך מהחלון את הניסיון לבנות אמינות, והופך ברגע מסוים לסרט אקשן מופרך לכל דבר ועניין, כולל התנהגות מטופשת במיוחד של הדמויות הרציונליות עד כה.

לחזור כמנצחים או לא לחזור בכלל. "זעם" (צילום: יח"צ)

שינוי הגישה הפתאומי עוטף את היצירה כולה בתחושה של סרט תעמולה, ומשפט כמו ״המלחמה היא גיהנום״, שהיה נכון בראשית הסרט, היה רק הכנה למסר האמיתי, המכיל תוספת קטנה אבל משמעותית - המלחמה היא גיהנום הכרחי. באופן אישי כבר מזמן נמאס לי ללכת לקולנוע רק כדי להצדיע לדגל הפסים והכוכבים, ואולי הגיע הזמן להשאיר את התענוג הזה לינקים בלבד.

זעם - מועדי הקרנה

*#