אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'יימס סניידר, המנכ"ל של מרכז היקום

מהו מוזיאון טוב? כזה שמסיט את תשומך לבך מהמתרחש בחוץ, אומר מנכ"ל מוזיאון ישראל. בראיון לקראת פתיחתו המחודשת של המוזיאון בקיץ הקרוב, מסביר ג'יימס סניידר כיצד גיוס הכספים בחו"ל קשור לשיקולי האוצרות, ומדוע תערוכות פוליטיות צריכות להישאר מחוץ למוזיאון

תגובות

על שולחנו של מנכ"ל מוזיאון ישראל, ג'יימס סניידר, מונח כובע בנאים. הוא חובש אותו בשעה שהוא מסייר באתר הבנייה שבו עמד המוזיאון בשלוש השנים האחרונות. אל הסיורים האלה הוא יוצא לבוש בחליפה מהודרת, וכשהוא מדבר על פרויקט חידוש המוזיאון (לא "שיפוץ", הוא מקפיד לתקן) הוא מרבה להשתמש במלים "Revelatory" (התגלותי), "Amazing" (מדהים) ו"Thrilling" (מרטיט). שכן אף שהוא בארץ כבר 13 שנה, העברית אינה שגורה בפיו. הופעתו והתבטאותו המוקפדת נדמים כשייכים למקום אחר, והולמים את מראהו של המוזיאון, הניצב על גבעה, מרוחק מהסביבה העירונית, מתמרק לקראת פתיחתו מחדש.

בשנים האחרונות הקדיש סניידר את כל כולו לפרויקט והוא מלא התרגשות לקראת סיום העבודות וחשיפת המוזיאון לקהל הרחב ב-25 ביולי. "האמת שזה קצת מבהיל לראות דברים יוצאים כמו שדמיינת אותם", הוא אומר, "ולהבין שקנה המידה והפרופורציות יוצאים כמו שקיווית".

הדרך המובילה אל משרדו פתלתלה, וניכרים בה חדרים פשוטים שלא שופצו במשך שנים רבות. בניגוד לבנייה של אגפי ענק חדשים או הרס מוחלט ובנייה מחדש, שנהפכו לכמעט קבועים במיזמים מסוג זה בארץ, במוזיאון ישראל הוחלט לעבוד בתוך המעטפת הקיימת, בין היתר בשל המחויבות להיסטוריה הארכיטקטונית המפוארת של הבניין, שתוכנן על ידי האדריכל אל מנספלד והמעצבת דורה גד.

"אם מה שיש לך זה טוב, אתה צריך לבנות על האיכות שלו", אומר סניידר, "ואנחנו בני מזל שזה היה המקרה. זה אומר שיכולנו להשיג חזון אינטלקטואלי גדול עם צניעות חומרית גדולה". סניידר מסביר כי המעטפת התאימה עצמה לתוכן ולא להיפך: "העדיפות הראשונה של פרויקט החידוש היא להציב מחדש את האוספים כדי להראות את קו הזמן ההמשכי, מתחילת התרבות החומרית לפני מיליון שנה ועד היום. כל הרעיון הוא ליצור סוג של מעטפת מודרניסטית שיכולה להוות רקע לנראטיב הזה".

טיפוס מוזיאלי נדיר

סניידר, בן 57, נולד בעיירה בל ורנון בדרום מערב פנסילבניה. הוא סיים תואר ראשון בספרות אנגלית ותולדות האמנות באוניברסיטת הרווארד ומיד עם תום לימודיו התקבל לשנת התמחות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה), שם נשאר 22 שנה. הוא מילא במומה תפקידים שונים, האחרון בהם היה סגן המנהל, ובין היתר אירגן במוזיאון תערוכות ענק של מאטיס ופיקאסו. ב-1996, עם סיום תפקידו של המנהל הקודם מרטין וייל, פנו אנשי מוזיאון ישראל לסניידר והציעו לו את התפקיד. לדבריו, מהר מאוד התאהב במוזיאון וזיהה בו את הפוטנציאל המדובר. לאחר ביקור קצר עם אשתו וילדיו החליט לעבור לירושלים.

"יכול להיות שאני טיפוס מוזיאלי נדיר כי אני נהפך למזוהה מאוד עם איפה שאני", הוא אומר. "זה נהפך לחלק ממני, ככה הייתי במומה וככה אני גם פה. אתה מתחיל להרגיש ממש חלק ממקום אם אתה מאמין גדול בכוח שלו". לדבריו, "המומה הוא מקום חזק, שמציג חיזיון צרוף של מודרניזם, והגן הזעיר במרכז המוזיאון הוא איכשהו המזרקה שממנה רוח המודרניזם נשפכת. כאן זה במידה מסוימת הפוך, אתה יושב על הנוף המדהים הזה שמחבק את המוזיאון, והמבט הוא מבחוץ פנימה".

סניידר במוזיאון. רואה את השינויים הטעונים בירושלים כ"עושר טקסטורלי"

גם בכל הנוגע לתמיכה ולתקציבים מוזיאון ישראל הוא יוצא דופן. מרבית המוזיאונים בארץ נסמכים על תמיכה גדולה מהרשות המוניציפלית שלהם, בעוד שמוזיאון ישראל מקבל מהעירייה אחוז קטן מאוד מתקציבו. לעומת זאת הוא זוכה לנתח גדול יחסית מהתקציב הממשלתי. כמו מוזיאונים אחרים, נדרש המוזיאון לגייס כספים רבים בעצמו, באמצעות תורמים פרטיים ואגודות ידידים שונות בעולם. "יש לי פריבילגיה, להיות בקבוצה של המוזיאונים הכי פעילים בעולם", מסביר סניידר. "מדובר בכ-60 מוזיאונים בכל העולם, אולי חצי בארצות הברית וחצי בשאר העולם, שנפגשים פעמיים בשנה. אנחנו מאוד מיוחדים בקבוצה - אנחנו מכסים הרבה יותר תצוגה מאשר כל מוזיאון בעולם, עם צוות ותקציב קטנים יותר. אפילו הפרויקט הזה, לעשות אותו ב-100 מיליון דולר בלבד זה חוצפה".

סניידר, שידוע ביכולתו בתחום גיוס הכספים, הצליח לגייס לפרויקט 342 מיליון שקל, שאליהם נוספו 70 מיליון שקל מתקציב המדינה. נראה שהקשר שלו לתורמים ולידידי המוזיאון בחו"ל הדוק, מה שבא ידי ביטוי למשל בהחלטה לספר על תרומות ענק לעיתונות בחו"ל לפני החשיפה לעיתונות המקומית, ובפתיחת תצוגה מוקדמת של המוזיאון כבר בשבוע שעבר לעיני המועצה הבינלאומית, חודשיים לפני פתיחתו לקהל הישראלי ("אנחנו חוגגים את יום ההולדת ה-45 של המוזיאון, והמועצה הבינלאומית היא כמו משפחה. זו חגיגה פרטית למשפחה הקרובה").

לדבריו, אופני גיוס הכספים קשורים לתוכן של המוזיאון. "זה לא רק לגייס כסף אלא לפתח תוכן ובאופן סימולטני ליצור עניין והתלהבות כדי שנוכל לקיים את התכנים שברצוננו לקדם". כשנכנס לתפקיד, הוא נזכר, הבין כי הדרך הנכונה למצב את המוזיאון תהיה לגייס כספים בעבור תוכנית תערוכות שנתית ולא לכל תערוכה ותערוכה לחוד. שיטה זו אמורה להקל את הקצאת המשאבים לתערוכות פחות מסחריות. שיטה זו גם מחייבת את סניידר להיות מעורב מאוד בתוכנית התערוכות.

כך למשל, כשלאתר מגיעים האסיסטנטים הצעירים של האמן אניש קאפור, שעבודתו גדולת הממדים מוצבת לקראת הפתיחה במרכז רחבת קראון, הנקודה הגבוהה ביותר במוזיאון, סניידר קושר עמם שיחה קלילה ומביע עניין והבנה בעבודה שהם הולכים לבצע - שיוף הפסל העשוי מפלדת אל-חלד.

גם בהחלטות האוצרותיות חשוב לו להיות מעורב. "התענוג הגדול שלי הוא שאני יכול להיות מעורב באוצרות, איך אתה יכול אחרת לקחת את הגישות האוצרותיות השונות ולהביא אותן יחד לתצוגה הזאת של ההמשכיות. זה מגיע תוך אינטראקציה קולגיאלית ואני זכיתי להיות הרועה של המיזם הזה".

שומר על עמימות

לפני כעשר שנים נחשפה שערורייה סביב שכרם של מנהלים ועובדים בכירים במוסדות תרבות שונים, ביניהם תיאטרון הבימה, תיאטרון גשר, האופרה הישראלית ולהקת בת שבע, וכן במוזיאונים הגדולים - מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל. אחד הנתונים הבולטים בפרשה היה הפער בין שכרם של אותם בכירים לבין תקציב התרבות ההולך ונשחק. על פי הפרסומים אז, עלות שכרו של סניידר עמדה באותה שנה על סכום של כ-800 אלף שקל, וזאת על פי אישור מיוחד של הממונה על השכר. עלות שכרו של סמנכ"ל הכספים של המוזיאון יקי הרטל עמדה על 480 אלף שקל, ושלושת האוצרים הראשיים של המוזיאון הרוויחו 300 אלף שקל כל אחד.

הדמיה של הכניסה למוזיאון המחודש

על שאלת משך כהונתו או עתידו במוזיאון מעדיף סניידר לדלג ולשמור על עמימות, וכמו מנטרה בלתי פוסקת הוא שב ומדבר על אודות הפוטנציאל שזיהה במוזיאון עם היכנסו לתפקיד. "המטרה היא לממש את הפוטנציאל של השינוי שעשינו במוזיאון. עד לפני חמש שנים היינו עסוקים במימוש הפוטנציאל של המעטפת המקורית של המקום ואחר כך החלטנו לעבור לשלב חדש. אני מקווה שיצרנו בסיס שיהיה תקף לתקופה ארוכה".

מה היעד הבא?

"זה רגע מרגש כי בנינו מסגרת חדשה עם אפשרות להשתמש בכולה, כדי להבין את הפוטנציאל של הרעיון שלפיו כל הדברים מתחברים בין הזמנים והתרבויות. כשהמוזיאון היה בן 40 עשינו שנה שלמה של תערוכות על קדושה, וזאת היתה ההתחלה של הרעיון של חיבור של דברים מתוך הבנה של המיקום שלנו בעולם, בירושלים, מרכז היקום, מרכז המורשת המונותאיסטית

"כשמציבים את כל האוספים מחדש, זה נותן לנו תוכנית חדשה לגמרי שממנה אפשר להמשיך את הגילוי הזה, של הדרכים שבהן התרבויות מתקשרות, ובאותה דרך שהאדריכלות עכשיו מהדהדת את הקשר בין חדש לישן, זה נותן לנו רקע חוצה תרבויות וחוצה קו זמן של ההיסטוריה כדי להשתמש באוספים בדרכים חדשות. זה מרגש".

האם ההסתכלות הרומנטית על המקום, יחד עם התוכנית ארוכות הטווח, לא מונעת מהמוזיאון את האפשרות להגיב למתרחש בזירה העכשווית?

"התפקיד שלנו הוא לקחת פרספקטיבה רחבה. אנחנו יכולים להגיב על ידי האיסוף האקטיבי של אמנות עכשווית, ועל כן עשינו את התערוכות בבית מאני בתל אביב ושינינו את התוכן של בית טיכו (שלוחה של המוזיאון במרכז ירושלים). אבל התפקיד האמיתי שלנו הוא להסתכל במבט רחב, כך שאנחנו צריכים קצת לרסן את עצמנו מלהגיב כהרף עין. אנחנו צריכים לראות איך דברים מתפתחים ומתקשרים בתמונה הרחבה. התערוכה ‘זמן אמת' (תערוכת אמנות בישראל 1998-2008), למשל, מדגימה את התפישה שאנו מחויבים לה יותר מאשר תערוכה שמראה את הצילום מהשנה האחרונה".

ומה עם התייחסות לפוליטיקה?

"יש לנו מרחק מסוים מהפוליטיקה העכשווית ואני חושב שחשוב שיהיה לנו את המרחק הזה, כי התפקיד שלנו הוא כאמור לקחת מבט רחב יותר, בכל נושא. אנחנו לא מגיבים באופן ספונטני. בזמן האינתיפאדה השנייה, למשל, היינו מקום של יופי והתרגעות, מקום שהגיעו אליו יותר מ-300 אלף מבקרים מקומיים. זה התפקיד שלנו, ליצור הקשר בעל מבט רחב".

כאשר הוא נשאל האם נתקל בתקופת כהונתו בקשיים ובמכשולים מיוחדים, משיב סניידר: "אני אדם חיובי באופן פתולוגי, כך שמושגים כמו ‘קשיים' ו'מכשולים' הם לא באוצר המלים שלי. במקום זה יש לי באוצר המלים ‘אתגרים' ו'הזדמנויות'. בכנות, כשהגעתי לפה כולם אמרו ‘איך אתה יכול לבוא לכאן, אתה לא יודע מה יש שם?' ואני אמרתי שיש מקום מדהים עם ארכיטקטורה מודרניסטית מרהיבה המשקיף על נוף לא ייאמן, עם כוח למשוך מתנות לאוספים מכל העולם. למשל שתי התערוכות שעשינו לפני שנתיים על יצירות שאבדו במלחמת העולם השנייה (שעליהן קיבל סניידר לאחרונה את אות אביר מסדר האמנות והספרות מידי שגריר צרפת בישראל) - היו כל כך הרבה מכשולים להשלמתן, ואף שאנשים אמרו שזה לא שווה את המאמץ, התעקשתי על זה בשל החשיבות, וכמובן שזה היה שווה".

איך אתה רואה את החיים בישראל ובירושלים? האם אתה מרגיש שייך אחרי 13 שנה?

"קודם כל אני צריך לומר שחלק גדול מהחיים שלי זה המוזיאון, וזה היה המקרה גם כשהייתי במומה. אנחנו לא ישראלים, וזו פריבילגיה לגור כאן לא כישראלי כי יש לך את ההזדמנות להבין את המדינה בדרך שאחרים לא מבינים אותה, לעומק. ירושלים בשבילי היא מאוד מיוחדת. אולי האנשים שאומרים שתל אביב היא המרכז של ישראל צודקים, אבל ירושלים היא המרכז של העולם, היא היתה ונשארה סוג של גשר, משהו שמחבר את אירופה, אפריקה ואסיה, נקודת המרכז של הכוחות היבשתיים האדירים האלה, ואני מרגיש את זה".

ומה לגבי השינויים הטעונים שהעיר עוברת?

"אני רואה את זה כעושר של מרקם. הפוקוס שלי הוא לא פוליטי, וכשאתה מוריד את השכבה הזאת אתה רואה את העושר הבין-תרבותי. כשאתה הולך למחנה יהודה, או לשוק בעיר העתיקה שבו אנשים קונים תכשיטים ובשר ונעליים, אתה חושב - הנה עיר שחיה במשך 3,000 שנה ובה מוסלמים, נוצרים ויהודים. אין לך את המורכבות הזאת בשום מקום אחר. זו פריבילגיה ממריצה בשבילי".

מהי לדעתך אמנות טובה?

"אמנות טובה זה משהו שמרגש אותך, כי יש לו יופי שעוצר את נשימתך. ובהתאם, מוזיאון טוב לדעתי זה מקום שמרגש אותך ועוצר את נשמתך גם אם אתה לא יודע כלום על אמנות. אם אתה במקום שעסוק בתרבות ואם זה מרגש אותך ומסיט את תשומת לבך מכל הדברים שבחוץ, זה מקום טוב, ואני מקווה שהמוזיאון הזה הוא כזה".

תוכניות להרחבת המוזיאון הוצגו כבר לפני 12 שנה, בתכנונו של האדריכל האמריקאי ג'יימס פריד. התוכניות כללו את העברת החניה מהכניסה למוזיאון אל מתחת לקרקע וכן בניית מבנה בן ארבע קומות מעוטר בכיפות, בתוספת הרחבות סביב המבנים המקוריים. התוכנית לא צלחה אף שזכתה למימון מטעם משפחת גרוס בסך 42 מיליון דולר, בין היתר בשל התנגדותו של אל מנספלד שתיכנן את המבנה המקורי ואף זכה על כך בפרס ישראל לאדריכלות. אגודת האדריכלים נרתמה למאבקו של מנספלד בגיבוי תקנות האתיקה המקצועית, הקובעות כי לא ניתן לבצע תוספות בנייה בלא אישור מהאדריכל המקורי, והמשפחה התורמת ביטלה את התרומה.

התכנון החדש של פרויקט חידוש המוזיאון נעשה בשיתוף פעולה בין משרד אפרת-קובלסקי אדריכלים הישראלי לבין המעצב האמריקאי ג'יימס קרפנטר, בעל משרד JCDA. במסגרת החידוש נבנו מבנים חדשים למבקרים ומעבר מקורה המחבר אותם אל אולם הכניסה הראשי החדש, וכן הורחב ועוצב מחדש אגף ברונפמן לארכאולוגיה. בנוסף, עוצבו ואורגנו מחדש תצוגות הקבע של אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות, האגף לאמנות יהודית ולאתנוגרפיה. גם תשתיות המוזיאון שופרו, ובסך הכל ישתרעו שטחי התצוגה על פני כ-25 אלף מ"ר.

אלי ערמון אזולאי

*#