אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרקוד על מדרגות הסינמטק: סיכום פסטיבל ירושלים

פסטיבל הקולנוע ירושלים סיפק זכיות ראויות, התפרצויות צחוק ורגעי חסד, אבל קשה לומר ששערות חובבי הסרטים סמרו מהתרגשות. אורון שמיר ונטע אלכסנדר מסכמים, מפרשים, ומעניקים פרסים משלהם בקטגוריות החשובות באמת

תגובות

פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-29 אולי לא סיפק את השיאים של השנים הקודמות, אבל הוא הוכיח שוב שמפעל חייה של ליה ון ליר עומד על שתי רגליו כאירוע תרבותי מהנה, גם לאחר שמושכות הניהול הועברו לאליסיה ווסטון. גם בלי שמות גדולים מחו"ל, שערוריות שיפוט או סרטים שנויים במחלוקת (למעט רווקה פלוס), הפסטיבל, שננעל אתמול, הציג עשרות סרטים ראויים שרבים מהם לא יזכו להפצה מסחרית בישראל. בכך, שמר פסטיבל ירושלים על מעמדו המכובד כאחד מהאירועי התרבות המרכזיים של הקיץ הישראלי.מי זכה בפסטיבל? הפירוט המלא

ההיי-לייט של הפסטיבל היה ונשאר פרס חג'ג', לשעבר פרס וולג'ין, עליו מתמודדים סרטים ישראלים עלילתיים באורך מלא. מסגרת זו נפתחת עם ידיעה מרירה-מתוקה, לפיה שניים מתוך תשעת המתמודדים, “למלא את החלל" ו”מנתק המים", פרשו ממש ברגע האחרון מהתחרות לטובת בכורה בפסטיבל ונציה בעוד כחודשיים, שם יפגשו את השופט ארי פולמן. שבעת המתמודדים הנותרים סיפקו גיוון רב בנושאים שהעסיקו את יוצריהם, וגם בגישות שונות לעשייה הקולנועית. אם לבחון זאת דרך טקס הפרסים, הרי ש"רוק בקסבה", סרט המלחמה של יריב הורוביץ, ו”רווקה פלוס", סרטו העאלק-שערורייתי של דובר קוסאשווילי – הם היחידים שנותרו ללא חיבוק מטעם הפסטיבל. ייתכן והסיבה לכך היא מיאוס מהז'אנר במקרה הראשון, ומיאוס מהרמה הנמוכה במקרה השני.פסטיבל הקולנוע ירושלים 2012 » הפדיחה של דובר קוסאשווילי» המשגיחים: בואו, יש מכות» המצלמה חייבת להמשך» אקשן, פחמימות וסקס בצהריים» טעם החיים ושורשים ישראלים

יתר הסרטים תוגמלו בהתאם. בין אם זה "בלדה לאביב הבוכה" שזכה בקטגוריה המוזיקלית, צמד השחקנים הוותיק והמדהים של "חיותה וברל" (רבקה גור ויוסף כרמון, שזכו בפרסי השחקנים המצטיינים), או שלושת הסרטים שיצאו כמנצחים הגדולים של הפסטיבל. הכוונה היא להמשגיחים, אשר זיכה את מני יעיש בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר ובציון לשבח, מה שממשיך את המומנטום החיובי בו הסרט מצוי לקראת פרסי האופיר. באופן מדהים, ושונה משנים עברו, שני סרטים נוספים שיצאו כמנצחים הגדולים של הפסטיבל כלל לא ישפיעו על המירוץ לאופיר. זאת משום שהמפיק שלהם הוא איתי תמיר (“לילה הפקות”), אשר מוותר לאחרונה בקביעות על פרסי הקולנוע הישראלי. לכן, מרגש כפליים לראות את הזכיות הכה מוצדקות של "אליס" של דנה גולדברג (תסריט, ציון לשבח והשחקנית הראשית אילנית בן יעקב) ושל "שרקייה" (עריכה, צילום והסרט העלילתי הטוב ביותר). גם אם  בשל היעדרותם מן האופירים זהו הכבוד היחידי לו יזכו הסרטים הנהדרים האלו, מדובר בהישג מרשים ובקרש קפיצה פוטנציאלי למציאת מפיץ ויציאה לבתי הקולנוע.נתראה באופיר. המשגיחים - טריילר:

בסך הכל, נדמה שלמרות ששישה מתוך שבעת הסרטים העלילתיים באורך מלא היו סרטי ביכורים, כולם הציגו רמה גבוהה יחסית, אשר נוסכת תחושת אופטימיות לגביי העתיד הקרוב. אירוני שדווקא במאי ותיק ומוערך כמו קוסאשווילי, אחראי לסרט החלש בפסטיבל. בודיעבד, נדמה שהצמצום הכפוי מתשעה לשבעה מועמדים, עשה רק טוב לתחרות. תיעוד אובססיבי ואנימציה פרועה

אפשר היה לחשוב שהתחרות התיעודית הישראלית ("פרסי ון ליר") לא תצליח להתעלות על פסטיבל דוקאביב, אבל היא הוכיחה פעם נוספת שישראל היא מעצמה של עשייה דוקומנטרית. באופן כללי ניתן לחלק את סרטי התחרות לשתי קטגוריות: סרטים "מסורתיים" יותר שביקשו לספר סיפורים מרגשים ונוגעים ללב באמצעות שימוש במצלמות וידיאו ביתיות באיכות נמוכה יחסית, וסרטים שביקשו לאתגר את הקונבנציות הויזואליות של עשייה תיעודית באמצעות שימוש בשילוב של סטילס ווידיאו, אנימציה ואפקטים.

הסרטים שבלטו במיוחד בקטגוריה הראשונה הם "זמן משפחה" של ניצן גלעדי ו"יהי אור" של שירלי ברקוביץ' – שתי יצירות העוסקות בקושי של אב מסורתי לקבל את הזהות המינית של בנו. גלעדי בחר לחשוף את הקושי הזה באמצעות תיעוד אובססיבי של טיול משפחתי בן שבוע לגרנד קניון, במהלכו הוא עימת את הוריו עם עובדת היותו הומו. סרטה המרגש והמרתק של ברקוביץ' עוסק בסיפורו של אור, צעיר שמספר להוריו שהוא התקבל ללימודים באוקספורד כשלמעשה הוא נוסע לתאילנד כדי לשנות את מינו בלא ידיעתם. שתי היצירות מתארות תהליך קשה של קבלה, ושתיהן מסתיימות בטון אופטימי. האומץ ששני הגיבורים מפגינים מול סביבה חונקת שמנסה לכפות עליהם ללכת בתלם מעורר השראה, והופך את שתי היצירות לצפיית חובה.

בקטגוריה השנייה, שסיפקה השנה את שיאי התחרות, בלטו במיוחד "גן עדן" של רן טל, "ספורים" של דנה דורון ואוריאל סיני ו"שבעת הסלילים של יונה וולך" של יאיר קידר. כל אחד מהסרטים התמקד בנושא בעייתי ומורכב – איך הופכים שמורה לאומית כמו גן השלושה (הסחנה) לדמות שיכולה לסחוב על גבה סרט שלם? איך מספרים שוב את סיפוריהם של ניצולי שואה מבלי ליפול לתבניות השחוקות של מאות סרטי התעודה שכבר נעשו? ואיך מרכיבים דיוקן של משוררת ומרתקת שכמעט ולא הותירה אחריה חומרי ארכיון מצולמים?

כל אחת מהיצירות עמדה במבחן באופן מעורר הערכה. הצילום המופלא של דניאל קדם הופך את "גן עדן" לתענוג ויזואלי שנדיר להתקל בו בעשייה דוקומנטרית, ההחלטה של דורון וסיני לשלב טכניקות של צילום סטילס ווידיאו ב"ספורים" מעניקה לסרט סגנון ייחודי שמוסיף לו רובד היסטורי, והאנימציה של Jewboy בסרט על וולך מייצרת חזון פרוע ומהפנט שמשתלב היטב עם יצירתה של המשוררת.

סרטם של עימאד בורנאט וגיא דוידי, "חמש מצלמות שבורות", הצליח לשלב בין שתי הקטגוריות ועל כן זכייתו בתחרות התיעודית היא בחירה ראויה ביותר. בורנאט, תושב הכפר בילעין, תיעד את הפקעת הקרקעות בכפרו במשך חמש שנים, שהן גם חמש השנים הראשונות בחייו של בנו הפעוט ג'יבריל. הסיפור העצוב של הכפר ושל תושביו, שרבים מהם נפצעו במהלך ההפגנות השבועיות נגד בניית גדר ההפרדה, מצולם באמצעות חמש מצלמות שונות שכל אחד מהן נשברה בשלב מסוים כתוצאה מרימון גז או ירי של חיילי צה"ל. התוצאה היא דיוקן ויזואלי של השינויים בבלעין לצד סיפור אישי מרגש וטרגי, שאף סרט עלילתי לא יכול היה להמציא.המצלמה עולה על כל דימיון. חמש מצלמות שבורות - טריילר:והאוסקר הולך ל... לצד הפרסים הראויים שחולקו במסגרת התחרויות השונות, ביקשנו להאיר את רגעי השיא של הפסטיבל באמצעות קטגוריות שגרתיות פחות. פסטיבל ירושלים ה-29, כך נזכור אותך תמיד: 

הסרט שגרם לנו לרצות לעשות הפלה: "רווקה פלוס". גם לעצמנו, כלומר, בדיעבד אם אפשר.

טעות השיבוץ הכי משעשעת: הסרט הקווירי הסמי-אירוטי "להשאיר את האור", בשלוש בצהריים ביום ראשון.הסרט שהכי הרבה אנשים עזבו אותו באמצע: "להשאיר את האור"

ההקרנה הכי ריקה: "חדר 237“. עשרה בני אדם באולם הגדול של הסינמטק, כולל שלושה מבקרי קולנוע והבמאי שהגיע במיוחד מחו"ל. לא נעים.

לא ייאמן שהצליחו לעשות סרט מעניין על הנושא הזה: "גן עדן" של רן טל. זה על הסחנה. הסחנה.

ציון לשבח על עיצוב זקנים, שפמים ושיער פנים: "בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי

התלבושות הכי מכוערות שנראו על המסך הגדול מאז ומעולם: "מלכת ורסאי"

הסרט שגרם לנו לרצות לאמץ ילדים: "חיות הדרום הפראי"השאלה הכי מביכה בהקרנה בנוכחות היוצרים: האם "חיות הדום הפראי" מושפע מ"מלכת האבטיה" של חנוך לוין?

הסרט שגרם לנו לרצות לרדת מהארץ: "חמש מצלמות שבורות"הופעה מצטיינת של בעל חיים: תיקו בין הלוויתן ב"עולם חשאי" והכלב ב"רוק בקסבה"

זה כל כך אלים שזה מצחיק: "פשיטה"קשה להיות אישה: "אליס”, "רווקה פלוס"

קשה להיות גבר: "הדשוט”, "ויהי אור"

קשה להיות הומו: "זמן משפחה"

קשה להיות זקן: "חיותה וברל", "קמטים"

כותרות הפתיחה הטובות ביותר: “טעם החיים". אלכס דה לה איגלסיה זוכה זו השנה השניה ברציפות

כותרות הסיום הטובות ביותר: “חואן מהמתים". חואן ברוגס נתן בראש לאורך כל הסרט, וסיים בענק.

האנשים שעבדו הכי קשה בפסטיבל: הסדרנים והסדרניות. אנחנו מורידים את הכובע.

האולם המצטיין: לב סמדר. כלומר, משורה שמונה ומעלה, ובעיקר בזכות איכות המקרן הקריסטלית.

כמעט קרסו מרוב שימוש יתר: מדרגות הסינמטק.

נתראה בשנה הבאה.

*#