שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האוצרת שהביאה את תל אביב לחיפה

תמי כץ פרימן סבורה שלאמנות מותר להיות סקסית ומענגת, והדבר אינו פוגע בעומק הרעיוני שלה. עם סיום תפקידה כאוצרת ראשית של מוזיאון חיפה, היא מסבירה מה מושך אותה בשאלות של יופי וגופניות ואיך מודדים הצלחה במוזיאון ציבורי

אלי ערמון אזולאי | תצלום: דניאל צ'צ'יק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי ערמון אזולאי | תצלום: דניאל צ'צ'יק

"אני מרגישה כמו אדם שעוזב בית חרושת שמייצרים בו תערוכות. אלה היו חמש שנים מטורפות" - כך מסכמת תמי כץ פרימן את כהונתה כאוצרת ראשית במוזיאון חיפה, ערב נסיעתה הקרבה למיאמי לתקופה בת שלוש שנים. בחמש השנים שחלפו היא אצרה בעצמה ובשיתוף אוצרים נוספים כ-50 תערוכות, במסגרת שיטת ה"אשכולות" שגיבשה בעבור המוזיאון.

"אני חייבת לשנות מצב צבירה: לעבור למודוס של קליטה ולא של יצרנות", היא מוסיפה. "אני רוצה לשבת לקרוא, לראות דברים, לנסוע, ללמוד דברים חדשים ולהכיר אמנות שאני לא מכירה". לעת עתה, היא נוסעת ללא תוכניות ואף מקווה כי אלה לא ייקרו בדרכה, או כפי שהיא אומרת: "אני בפאניקה שאקבל הצעה שיהיה לי קשה לסרב לה".

כץ פרימן, בת 55, היא אחת הבולטות והפעילות ביותר בדור האוצרים (ובעיקר אוצרות) שהחלו לפעול במחצית השנייה של שנות ה-80 והצליחו לאתגר את שדה האוצרות המקומי גם בשנות ה-90. נדמה שהמלה "אינטנסיביות" תהיה המתאימה ביותר לצורך הגדרת אופיה המקצועי של כץ פרימן, עובדה שבאה לידי ביטוי גם במסלול חייה. מאז 1975, השנה שבה החלה את לימודי התואר הראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, לא היה לה רגע דל. עם תום לימודיה החלה לעבוד במוזיאון תל אביב בכמה תפקידים זוטרים, למדה לימודי ארכיון באוניברסיטה העברית בירושלים ובעקבות זאת גם אצרה תערוכת מחקר ארכיונית על הקמת מוזיאון תל אביב לחגיגות היובל להיווסדו, שצוינו ב-1982. מאוחר יותר המשיכה ללימודי תואר שני בתולדות האמנות ולעבודה כעוזרת אוצר בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב של מי שהיה המורה שלה, פרופ' מרדכי עומר. בתפקיד זה, שבו כיהנה שנתיים, אצרה את תערוכת האמנות הראשונה שלה, "אחרית דבר: ייצוגי קץ באמנות ישראלית עכשווית".

כמו בנסיעה הנוכחית, גם ב-1994 נסעה כץ פרימן למיאמי בעקבות עבודתו של בעלה מולי פרימן, העובד בחברת מכתשים-אגן. התקופה שבה שהתה במיאמי השפיעה על עבודתה ועל האופן שבו פיצלה את מבטה לכאן ולמעבר לים. "אז היתה תקופה שהיה לי העונג להיות עדה להפיכה של מיאמי מבתולה לזונה", היא אומרת בהתייחסה להתעוררות של סוגיות דמוגרפיות וסוציו-כלכליות-תרבותיות-מגדריות בעיר באותן שנים. "זה היה קשור לשני דברים: מצד אחד, משבר האיידס של שנות ה-80, ומצד שני, ההגירה הקובנית. שני הגורמים האלה שינו את פני העיר, שינוי שקרם עור וגידים לעינינו". הרומן עם קובה לווה בנסיעות רבות ובסופו של דבר התפתח לתערוכה ומאמר בכתב העת "סטודיו", שבו כתבה בעת השהות במיאמי. אחד השינויים הבולטים בסצינת האמנות במיאמי מאז חזרתה לארץ היה ייסוד יריד ארט בזל מיאמי ב-2002, כיום אחד הירידים היוקרתיים והחשובים ביותר בזירה הבינלאומית.

המוזיאון היה ריק

מעט לפני הנסיעה הקודמת למיאמי הספיקה כץ פרימן לאצור את התערוכה "אנטיפאתוס" במוזיאון ישראל, תערוכה שללא ספק מיקמה אותה כאוצרת עם יכולת ייחודית, המנסחת קריטריונים לא שגרתיים לכינון תערוכה. אצלה, מדובר לרוב בתערוכות קבוצתיות גדולות, מרובות משתתפים, שהעבודות בהן מתאגדות יחד סביב תמה גלובלית. אותה תערוכה גם סימנה תופעה נוספת שמלווה את תערוכותיה של כץ פרימן באופן עקבי עד היום: מצד אחד, היכולת לקרב את האמנות לקהל רב ומגוון ולזכות במספר מבקרים גבוה באופן יחסי, ומצד שני, ביקורות קשות מפי גורמים מסוימים בשדה האמנות. לא פעם כינו את תערוכותיה "תערוכות סופרמרקט", הקבילו בין הטיפול שעשתה באמנות בנושאים עכשוויים-אופנתיים לעולם הפרסום, והיו אף שקראו לה "פופוליסטית".

כץ פרימן: "הצלחתי להביא את תל אביב לחיפה, שזה היה פחות קשה מאשר להביא את החיפאים למוזיאון"

ההתנגשות הזאת בין נגישות לקהל הרחב ובין ביקורות חזרה גם בתערוכות "מטא-סקס" (1994), "דזרט קלישה" (1996), "אוברקרפט" (2003), "זמן לאהבה: דימויים של אהבה רומנטית באמנות ישראלית עכשווית" (2004) ובטרילוגיה שעסקה בייצוג של רגשות, בהיבט האופטי וביסוד העמלני במוזיאון חיפה (2007-2006). הצלחתה של כץ פרימן למשוך צופים רבים לתערוכות שאצרה היא זו שזיכתה אותה בתפקיד האוצרת במוזיאון חיפה, כשהמודל המובהק לכך היה התערוכה "אוברקרפט" שהוצגה באוניברסיטת חיפה וביקרו בה עשרות אלפי צופים.

כץ פרימן מספרת כי התפקיד היה אתגר גדול בעבורה, שכן מוזיאון חיפה אינו נוחל הצלחה רבה בקרב תושבי העיר. במפגש הראשון שלה עם ראש העיר, סמוך לכניסתה לתפקיד, הוא אמר לה שאם יסגור את המוזיאון, איש לא יתלונן. "המוזיאון היה ריק", נזכרת כץ פרימן. "אני הצלחתי להביא את תל אביב לחיפה, וזה היה פחות קשה מאשר להביא את החיפאים למוזיאון או את שאר תושבי הצפון. קשה לי לומר שפיענחתי את הגן של צריכת התרבות בחיפה. יותר מכך, יש בעיה חמורה של שיווק וכן חינוך".

אם מדד ההצלחה של מוסד תלוי בעיקר במספר המבקרים, צפוי שמשוואה זו תקשה על האוצרת באופן עקבי. "זו בהחלט ציפייה בעייתית, בעיקר מפני שהשיטה בעייתית כי מוזיאונים מדורגים בין השאר על פי מספר המבקרים והתקציבים מועברים בהתאם", אומרת כץ פרימן. "לכן זה נכון וטבעי שחברי ההנהלה ציפו או קיוו שאני אספק להם תערוכות שוברות קופות כדוגמת ‘אוברקראפט' שלוש פעמים בשנה. זה כמובן לא מה שהנחה את העשייה האוצרותית שלי".

בצדק היא טוענת כי בחמש השנים האחרונות היא הצליחה להקנות למוזיאון נוכחות שלא היתה לו קודם בשדה האמנותי. עם זאת, כץ פרימן - שעדיין לא נבחר מחליפה בתפקיד - מסבירה שהתערוכות המגוונות הוכיחו שבלתי אפשרי לייצר "שוברי קופות": "זאת תקוות שווא של מי שלא ממש מבין איך אפשר לפעול לאורך זמן ולטפל במנעד רחב של נושאים. התערוכות שאצרתי זכו לתגובות ולהדהוד, אבל במושגים של ‘שוברי קופות' - הן לא היו כאלה בלשון המעטה. חשוב לי להדגיש שמעולם לא פעלתי או בחרתי אמן או נושא כדי להשביע את רצון ההנהלה ולמלא את המוזיאון באנשים. ועם זאת, כן חשוב לי להנגיש אמנות לקהל ולגרום לאנשים שאולי לא נמנים עם הקהילה המקצועית המצומצמת להתחבר לאמנות עכשווית, להתיידד ולא להירתע, גם אם אינם מכירים את השפה. היה לי חשוב, למשל, שתלמידים מבתי ספר יגיעו ופעלתי נמרצות כדי להגדיל את ביקורי התלמידים מכל הצפון. אבל עם זאת, כשידעתי שנושאים מסוימים יקשו על הגעתם, לא ויתרתי על העיסוק בנושאים הללו.

"מטבע הדברים, תמיד היו ותמיד יהיו חיכוכים בין קובעי התקציבים ליצרני התוכן, בין שיקולי ממון לשיקולי עניין", היא מוסיפה. למזלה, כאוצרת ראשית היא מעידה שיכלה להתמקד בתכנים ובעשייה ולהימנע עד כמה שאפשר מהפוליטיקה העירונית. מי שמופקד על המגעים עם העירייה ועם חברי ההנהלה הוא נסים טל, מנהל המוזיאון. בהתאם למבנה הארגוני-ניהולי המקובל בחיפה, טל הוא מנהלם של כל ארבעת מוזיאוני חיפה (השלושה האחרים הם מוזיאון טיקוטין לאמנות יפאנית, מוזיאון העיר חיפה והמוזיאון הימי הלאומי).

מהי תערוכה טובה בעיניך וכיצד את מגדירה הצלחה?

"הרבה יותר קל לי להגדיר תערוכה טובה מאשר לנסות להגדיר הצלחה. תערוכה טובה היא כזאת שמעוררת מחשבה, יוצרת חוויה ויש בה מינון נכון ומדויק של עבודות. למעשה, הגדרה של תערוכה טובה דומה במידה רבה להגדרה של אמנות טובה: אם יש בה הלימה מדויקת בין תוכן לצורה. אשר להצלחה: זה כבר הרבה יותר מורכב בגלל היחסיות הכרוכה במושג זה ומפני שפעמים רבות הצלחה נבחנת רק בדיעבד ולא ניתנת לחיזוי בזמן אמת (כשאצרתי את ‘מטא-סקס' ואת ‘אנטיפאתוס', לא ידעתי שהן יהיו תערוכות שייכנסו להיסטוריה). בנוגע לשאלת ההצלחה עולות יותר שאלות מתשובות אך דבר אחד אני יודעת: אין ספק שמדד מספר המבקרים אינו מספק ואסור שיהיה המדד העיקרי להצלחה של מוזיאון. הייתי אומרת שאם תערוכה מעוררת דיון בשיח התרבותי, אם היא רלוונטית ומשקפת נקודה מסוימת בזמן ואם היא גם מעוררת תהודה בארץ ובחו"ל - יש סיכוי שהיא תוגדר כהצלחה".

התשוקה לא השתנתה

כשכץ פרימן נכנסה לתפקידה בחיפה, כתבה עליה דנה גילרמן ב"גלריה": "היא חילצה את האמנות העכשווית המקומית מהדיבור הפנימי שלה והדגישה תמהיל שקיים בה, כמו בעולם השיווק והפרסום: יופי, כריזמה, נצנוץ, כסף, אירוטיקה ופתיינות. עם זאת, רבים האשימו את התערוכות שלה בשטחיות, אפילו ראו בהן אילוסטרציה לרעיון, מבלי להציג נקודת מבט חדשה או לבחון תופעה לעומקה".

כיצד את מגיבה לביקורות כאלה היום?

"אני לא מסכימה עם האקסיומה הזאת שאם יש בעבודות יופי, כריזמה ופתיינות - זה עושה אותן קרובות לעולם הפרסום. אני חושבת שאמנות יכולה להיות סקסית ומותר לה גם לענג וזה עדיין לא מוריד כהוא זה מרבדיה האינטלקטואליים ומהעומק הרעיוני. היא אמורה לעורר יצרים ורגשות גם אם יש בה יסוד קונצפטואלי חזק. וזה נכון שהבחירות שלי הרבה פעמים נקשרו לשאלות הקשורות ביופי ובגוף.

חלל התערוכה "חיי מדף", שאצרו תמי כץ פרימן ורותם רוף, מוזיאון חיפה לאמנות, 2010

"כבר ב'אנטיפאתוס' ניסיתי לדבר על סוגים שונים של פאתוס באמנות המקומית, ב'מטא-סקס' הנחתי על השולחן עיסוק בגוף, זהות ומיניות, ב'אוברקראפט' נגעתי באופן ספציפי במושגים של יופי, אורנמנטיקה ופתיינות, ב'רגשות מעורבים' עסקתי בלגיטימיות של העיסוק ברגשות - מושגים הקשורים לפרובלמטיקה מוכרת בשדה המקומי ונחשבו במשך שנים רבות למגונים בספר החוקים הבלתי כתוב של המודרניזם הישראלי שצידד ברדוקציה, חסכנות, רזון, סגפנות, דלות ותמצות".

כיצד זה בא לידי ביטוי בהקשר המקומי?

"כידוע, האתוס המודרניסטי דחק את ה'יופי', כמו את ה'רגש', אל השוליים הרדודים של הקיטש והסנטימנטליות. האתוס המקומי אימץ בשתי ידיים את הקודים הללו וכל מי שלמד אמנות בשנות ה-50 וה-60, זוכר את הלעג הביקורתי ביחס לנרטיב ולאורנמנט. התערוכות ‘אוברקראפט' ו'מלאכה בנים' עבדו באופן מפורש על החוויה החושית והעלו מחדש מושגים שהודרו מהשיח המודרניסטי בכלל ומשיח האמנות המקומי-ישראלי בפרט.

"אני מודה שעניין אותי לגעת בשורש של הפרובלמטיקה הזאת, במיוחד בארץ. עד היום עוד יש כאן אנשים שחושבים שיופי היא תכונה שמבזה את האמנות. ובכל זאת, למרות ואולי דווקא בגלל הגישה הזאת, אמנים רבים נמשכים למקומות האסורים האלה ורואים בהם אתגר - כוח שאפשר לסחוט ממנו הבנות לגבי קשת רחבה של הבניות חברתיות ותרבותיות, שהן חלק בלתי נפרד מהמורכבות של תפישת הגוף, המגדר והתקשורת האנושית".

עד התפקיד האחרון עבדת במשך שנים כאוצרת עצמאית. האם יש הבדל בגישה האוצרותית שלך ובפרקטיקה בין הזמן שהיית אוצרת עצמאית ובין העבודה במוזיאון?

"היסוד העקרוני הבסיסי שמוליד את הרעיונות ואת התשוקה לא השתנה. ההבנה שאמנות היא שיקוף פרשני אינטליגנטי רב-רבדים ומעורר מחשבה של המציאות והרצון להצביע על כיוונים ומגמות - גם זה לא השתנה. אבל אין ספק שהגישה האוצרותית שלי קיבלה כיוונים ודגשים אחרים עם כניסתי לתפקיד ציבורי-מוסדי שיש בו אחריות כבדה הרבה יותר מבחינת היחסים עם הקהל ושבו את אמורה ליצור קו אמנותי לאורך זמן. האחריות על רצף של עשייה, בניגוד לחופש התנועה כאוצרת עצמאית, ללא ספק כיוונה אותי לבחירות מסוימות. הרף המוזיאלי הכתיב דיוק רב יותר בבחירת הנושאים, הרעיונות ומושאי המחקר. האחריות ליצור תוכן שיש בו ממד חינוכי נגיש ומעורר סקרנות גם לקהל רחב - אלה גורמים שללא ספק השפיעו על הבחירות שעשיתי".

אפשר לומר שהיית בין החלוצים בכל הנוגע לשילוב אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית ופניה לתזות אוניברסליות יותר, שחורגות לא פעם מפרספקטיבה מקומית. היום קשה לומר שזה יוצא דופן. האם פנייה לתמות אוניברסליות או גלובליות באה על חשבון מחקר והתייחסות לסוגיות מקומיות קונקרטיות?

"אני שמחה להיות אחד הגורמים שהביאו לשינוי הזה, שינוי שפתח ערוצים נוספים של התבוננות באמנות ישראלית. אולי בגלל ההזדמנות שאיפשרה לי לחיות גם במקום אחר אני חושבת שלוקאליות ואוניברסליות הם לא מושגים סותרים בהכרח. הדברים אינם צריכים לבוא האחד על חשבון השני, זה לא מצב בינארי.

"גם בתערוכות הכי אוניברסליות כביכול שאצרתי - למשל, על אהבה או על ארכיאולוגיה - התקיים תמיד קול פנימי מקביל שדיבר גם ברמה לוקאלית. אני מאמינה שהתמה הלוקאלית ביותר - אם היא באה לידי ביטוי בצורה מרגשת ומדויקת, היא תעבור גם בערוצים אוניברסליים, ולהיפך. דוגמאות רבות לכך אפשר לראות גם בספרות ובקולנוע. האחריות שלי באה לידי ביטוי בעצם הרצון לקרב אמנות ישראלית להבנה ולפרשנות גם מחוץ לישראל ובו בזמן ליצור דיאלוג בין הלוקאלי לגלובלי באופן מעניין. מכיוון שהיום זה כבר לא יוצא דופן, באמת פחות בוער לי לעסוק בהיבטים הללו ואני מחפשת כיווני מחשבה אחרים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ