אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ף בק: הגיטריסט שמעולם לא שמעו עליו

הוא מסרב להיות חלק מהמשחק "גיטאר הירו", מתרחק מתרבות הסלבריטאים ולא מתחרט על כך שלא התפרסם כמו אריק קלפטון. לקראת צאת תקליטו החדש מספר ג'ף בק, שנחשב לאחד הגיטריסטים הגדולים בדורו, למה הוא אוהב להיעלם

תגובות

בינואר האחרון טס ג'ף בק מלונדון לטקס פרסי הגראמי בלוס אנג'לס. השנה החולפת היתה עמוסה במיוחד בשבילו. לא רק שזכה בפרס הגראמי החמישי שלו, בקטגוריית הרוק האינסטרומנטלי, על הגרסה שלו ל-"A Day in the Life" של הביטלס, הוא השתתף במחווה טלוויזיונית לזכר חלוץ הגיטרה החשמלית, לס פול, ובניגוד לכמה הופעות חיות שהתקיימו באותו הערב, זאת היתה הופעה מושלמת.

שיאו של הביקור היה כנראה במונולוג של סטיבן קולבר שפתח את טקס הגראמי. "מתוקה שלי, האם את יודעת מי זה ג'ף בק?" שאל קולבר את בתו שישבה בקהל. היא הנידה במבוכה בראשה לשלילה, וקולבר הסביר לה: "ובכן, את מכירה את המשחק ‘גיטאר הירו'? אז הוא מחזיק בשיא של כל הזמנים - והוא מעולם לא שיחק במשחק הזה".

התיאור הקצר הזה מגדיר במדויק את מצבו המיוחד של בק. בגיל 65, עם קריירה שהחלה בימיה המוקדמים של "הפלישה הבריטית", בק הוא הגיטריסט הגדול שמיליוני אנשים מעולם לא שמעו עליו. הגאון האינסטרומנטלי שבו התנגד לפשרות שהיו חושפות אותו לקהל רחב יותר, בעידן שבו אמנותו הצטמצמה למשחק וידיאו עם כפתורים צבעוניים.

היוצרים של "גיטאר הירו" הזמינו את בק להיות אווטאר במשחק, אבל הוא סירב. "מי רוצה להיות צעצוע במשחק של ילדים?" שאל בק בביטול בראיון עמו באחרונה.

הרגע הנכון

עם מנהל חדש ותקליט שעתיד לצאת בלייבל חדש, בק מנסה לפתור את הדילמה הקשורה לתדמיתו המסורתית. הוא בילה פרק זמן ניכר משנת 2009 בדרכים, ובאפריל נכנס ל"היכל התהילה של הרוקנרול" כאמן סולו. זו הפעם השנייה שהוא קיבל שם תואר כבוד. באוקטובר האחרון הוא כיכב במופע מיוחד במדיסון סקוור גארדן לכבוד 25 שנים להיווסדו של "היכל התהילה של הרוקנרול" כשביצע את "Superstition", שיר שסטיבי וונדר כתב במקור בשבילו; את השיר ביצע עם וונדר, חברו זה 40 שנה.

2010 עתידה להיות עמוסה יותר. בשבוע שעבר הופיע בק עם חברו אריק קלפטון במדיסון סקוור גארדן, התחנה השנייה בסיבוב הופעות קצר בארבע ערים בארצות הברית. לאחר מכן טס בק עם להקתו החדשה לאוסטרליה, הונג קונג, יפאן ודרום קוריאה. באפריל יחזור לארצות הברית לכבוד צאת תקליט האולפן הראשון שלו זה שבע שנים, "Commotion & Emotion" שייצא בלייבל "Atco".

"הייתי כמעט נזיר מתבודד ועכשיו אי אפשר להיפטר ממני", הוא אומר. "נראה שבחרתי את הרגע הנכון לפעול בו. התחייבתי בשנה האחרונה לעבוד ברצינות, ועכשיו רואים את התוצאות". את בק עודדו מנהלו החדש ומוסיקאים שהוא מעריך. במקור הוא היה חלק ממה שמכנה חברו ועמיתו, פסנתרן ומתופף הג'ז והפיוז'ן, יאן האמר, "השילוש הקדוש" של גיטריסטים בריטים שפרצו לתודעה הציבורית בשנות ה-60. בדומה לקלפטון ולג'ימי פייג', מייסדה של "לד זפלין", התפרסם בק כחלק מלהקת ה"יארדבירדס", ולאחר מכן פנה לקריירת סולו.

אף שהוא מפורסם בצניעותו, ואפילו בחוסר ביטחונו, בכישרון שלו, דורג בק בקביעות במקומות הראשונים בסקרי קוראים של מגזיני גיטרות ונהפך למקור השראה עיקרי לשלושה דורות של נגנים, בעיקר בזכות השימוש שהוא עושה בהרמוניות ובטרמולו של גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר, הגיטרה האהובה עליו.

"ג'ף בק הוא נגן הגיטרה הטוב בעולם", אומר ג'ו פרי, הגיטריסט המוביל של "ארוסמית" ומעריץ מושבע של בק מאז היותו נער. "הוא נמצא גבוה מעל כולנו. הכישרון שלו הוא דבר נדיר שמופיע אחת לדור או שניים".

תצלום: אי-פי

ג'ורג' מרטין, שהפיק את הביטלס וגם שני אלבומים של בק, "Blow by Blow" ו"Wired" מאמצע שנות ה-70, אומר כי "אם הייתי צריך לבחור וירטואוז אחד של גיטרה חשמלית הייתי בוחר בבק. בניגוד למוסיקאים שמגלים גישה מסוימת ודבקים בה, ג'ף מרגיש נוח בסגנונות שונים: רוק כבד, ג'ז, פאנקי בלוז ואפילו אופרה".

עם זאת, הקריירה של בק התפתחה בדרך מסקרנת. לצד תקופות של פעילות בצד המסחרי של עולם המוסיקה באו פסקי זמן שבהם פרש לביתו בכפר האנגלי כדי לעבוד על אוסף ההוט-רודס שלו, להאזין לתקליטים מוזרים ולהתאמן בסלון שלו. "אם אתה מנסה לסכם את ההצלחות ואת הכישלונות שלי, אז", וכאן בק נעזר במחוות ידיים עולות ויורדות המלוות בצליליה של מכונית שמתניעה ונכבית לסירוגין, "לעתים רחוקות בלבד הייתי בשיא".

הסיבות לתנודות האלה הן אמנותיות ומסחריות כאחד. בק פעל כמעט בכל הסגנונות: הוא התחיל ברוק כבד וג'ז, התנסה במוסיקה אלקטרונית, חזר לבלוז, חקר את הרוקבילי - אפשר לומר שהוא עקב אחרי נטיות לבו בלי להתחשב במה שפופולרי באותו הזמן והותיר אחריו חברות תקליטים נבוכות שלא ידעו כיצד לקטלג וליחצן אותו.

אלבומי האולפן האחרונים שלו לא הצליחו מבחינה מסחרית. אף שבהרכב המקורי של "Jeff Beck Group" משנות ה-60 המאוחרות השתתף רוד סטיוארט כזמר, בק לא הקליט או הופיע עם זמר מוביל מאז שנות ה-70 המוקדמות.

"קשה לג'ף לעבוד עם זמר מפני שהוא חושב על הגיטרה שלו כקול המוביל, וזמרים, במיוחד ברוק, מרגישים שהם צריכים להיות במוקד תשומת הלב", אומר האמר. הגישה הזאת, "הולידה כמה מקרים מופתיים, אבל אני לא חושב שהיא תקפה לשיתוף פעולה וליחסים ארוכי טווח". הפרשיות הקצרות האלה מאפשרות לבחון את הטווח הרחב של תחומי העניין של בק ואת הרצון שלו להתנסות. בין הקלטות אלבומי הסולו שלו הקליט וניגן עם זמרים שונים כגון לוצ'יאנו פאוורוטי ובאדי גאי. נראה כי הוא מחבב בעיקר זמרות, ובין היתר הוא עבד עם מייסי גריי, כריסי היינד וסינדי לאופר.

שיתוף הפעולה עם קלפטון נולד מסדרת הופעות של השניים במועדון ג'ז בלונדון ב-2007 שבהן הם ניגנו יחד את "Little Brown Bird" של מאדי ווטרס. בתחילת 2009 חברו השניים שוב לשתי הופעות משותפות מחוץ לטוקיו, שבהן שילבו קטעי בלוז עם קטעים של סליי סטון ושירים מספר השירים של אדי האריס ולס מק'קאן. אלבומו החדש של בק, שהופק על ידי סטיב ליפסון וטרבור הורן, ממשיך את מסורתו האקלקטית. הוא נפתח ב"Corpus Christi Carol" המשויך בתודעה הן לג'ף באקלי והן לבנג'מין בריטן; לאחר מכן הוא ממשיך לגרסה אינסטרומנטלית של "Over the Rainbow" והלאה ל-"I Put A Spell on You" עם ג'וש סטון בשירה; הוא כולל פרשנות אינסטרומנטלית לאריה "נסון דורמה" של פוצ'יני ומסתיים בגרסה אופראית ל"Elegy for Dunkirk" מהסרט "כפרה".

"הוא לא היה בטוח מה הוא רוצה לעשות ובהתחלה הוא היה קצת בפניקה", מספר ליפסון בראיון טלפוני מהאולפן שלו בלונדון. "הוא הרגיש נוח יותר ויותר רק במהלך הקלטת האלבום ועם מציאת הקטעים הנכונים. אמרתי לו, ‘אתה האקספרימנטליסט האינסטרומנטלי הטוב ביותר שאני יכול לחשוב עליו בכל מה שקשור למלודיות, ובזה עלינו להתרכז'. והוא הסכים".

עסק שטני

כדי לקדם את האלבום בק ייצא לסיבוב הופעות עם להקה חדשה. הוא נשאר עם נגן הקלידים מההרכב האחרון שלו, ג'ייסון רבלו, אבל צירף את המתופף נאראדה מייקל וולדן, והבסיסטית הקנדית רונדה סמית שהקליטה והופיעה עם פרינס במשך כמעט עשור.

לדברי וולדן, כמוסיקאי, "אתה מחפש נגנים שיעיפו אותך. ולג'ף יש שפע מזה. הוא לא רק מלודיסט, או נגן שיכול לגרום לגיטרה שלו לייבב. הוא תמיד חושב על הקצב, והוא חונן בכך שהוא לא מפחד משום דבר, מה שעושה אותו לפתוח לכל סוג של חומר".

מבחינה עסקית, לבק יצאו מוניטין של שנוי מחלוקת והדבר עמד לו לא פעם לרועץ. כשהוזמן למשל להופיע בפסטיבל וודסטוק המקורי, הוא ביטל את המופע ברגע האחרון. ההחלטה הזאת עוררה את זעמו של רוד סטיוארט והוא עזב את הלהקה ופנה לקריירת סולו שהפכה אותו למפורסם יותר.

אפילו כיום בק נותר חשדן ביחס למנגנון של תעשיית הפופ, והוא מביע תדהמה וגועל מהדרך שבה תרבות הסלבריטאים בולעת מוסיקאים אחרים. "זה עסק שטני", הוא אומר. "יש לי נתח קטן בשולי תרבות הסלבריטאים, למשל כשאני הולך לפרמיירות, אבל אני לא מוכן להיות חלק מזה. אני מקדש את הפרטיות שלי ומסלק כל מי שמנסה לחדור אליה בגסות".

אבל הוא מודע למחיר שהוא משלם על כך. כשהוא נשאל אם הוא מתוסכל שהוא לא זוכה להצלחה מסחרית כמו זו של עמיתיו, כגון קלפטון ופייג', הוא משיב תחילה שהשערות מסוג זה הן חסרות טעם. לאחר מכן הוא אומר שהוא מנסה להתמקד בצדדים החיוביים של הבחירות המוסיקליות שעשה בחייו. "זה חסר טעם, זה חלב שנשפך, זה עבר, זה התנדף", הוא אומר. "אני מניח שהייתי יכול להיות מוטרד מכך מאוד. אבל אני יכול להסתכל על זה במובן החיובי ולומר, ‘זאת הסיבה היחידה שאני עדיין כאן'. אני יכול להבטיח לך שלא הייתי כאן אם היה לי תקליט אדיר בשנות ה-80. וזה גם לא מתאים לי. אני אוהב את העובדה שאני יכול לקום פתאום ולהיעלם".

*#