אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שאטר איילנד: פסגת החרדה של סקורסזה

בסרטו החדש "שאטר איילנד", שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין בנוכחות כוכבו ליאונרדו דיקפריו, מעניק מרטין סקורסזי לבוש קולנועי לעידן החרדה של שנות ה-50. בראיון עמו מגלה הבמאי הוותיק, כי גם הסרט הזה, העוסק בעבריינים חולי נפש הכלואים באי קודר, היה מיועד תחילה לבדר

תגובות

מותחן הבלשים האפל והמפותל של מרטין סקורסזי, "שאטר איילנד", מתרחש ב-1954, בשיא פריחתה של התקופה שהמשורר האנגלי ו"ה אודן כינה רק כמה שנים קודם לכן "עידן החרדה". "אני לא יודע, אולי אני תקוע בתקופה הזאת", אמר סקורסזי לא מכבר. הסרט הזה, לדבריו, "החל כבידור, אבל בעצם אני לא באמת יודע איך עושים בידור. איכשהו זה תמיד נהפך למשהו אחר".

"גם ‘השתולים' התחיל ככה", הוא מוסיף, כמעט באנחה, אף שהוא אינו אדם שמרבה לאבד את הנשימה. אם נדמה שהוא עייף מעט ביום הבהיר והקר הזה בניו יורק, אולי זה משום שהוא עבד ערב קודם לכן עד שעה מאוחרת בחדר העריכה על הפיילוט שביים לסדרת כנופיות בעבור ערוץ HBO ושמו "Boardwalk Empire". הוא בן 67, כבר משתייך במובהק לתחום הפרסים על מפעל חיים - למעשה זה עתה חזר מלוס אנג'לס, שם קיבל אחד מהכיבודים האלה, המוענקים למי שעדיין לא מתו, בטקס גלובוס הזהב - והוא נושא את שנותיו ואת מעמדו בנוחות.

לבושו הולם את גילו: מכובד (מעיל ספורטיבי בצבע נייטרלי, נעליים טובות) אך יום-יומי (ללא עניבה). סגנון הדיבור הניו-יורקי שלו, המתאפיין בשליפה מהירה, התמתן קמעה, והוא כעת מעט יותר סבלני; התנהגותו האופיינית עכשיו היא התלהבות חביבה, כמעין כומר גזעי. עבר עליו עשור מספק, מכל הבחינות, ככל שיוצר קולנוע אמריקאי בגיל העמידה יכול לאחל לעצמו: העבודה היתה נועזת ומרגשת, והשבחים הגיעו בקביעות, תמיד מלאי-כבוד, לעתים קרובות אף קרובים להערצה.

לפני שלוש שנים זיכה אותו "השתולים" בפרס אוסקר הראשון שלו, לאחר יותר מ-40 שנה של עשייה קולנועית (ותקופת חיים ארוכה יותר של צפייה אדוקה בסרטים); הוא יכול להרשות לעצמו לנוח. אך הוא עדיין, כך נראה, נחוש להמשיך לעשות סרטים שכמו "שאטר איילנד" נהפכים בעבורו למשהו אחר.

הדוק, חתום ונעול

"שאטר איילנד", שהוקרן בסוף השבוע בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין, יעלה השבוע בארצות הברית, ובסוף השבוע הבא גם בבתי הקולנוע בישראל. הסרט, המבוסס על רומן מסתורין מפתיע במיוחד מ-2003 מאת דניס להיין (מחבר הספר "מיסטיק ריבר"), נושא את היותו "משהו אחר" בגאווה, כמעט בהתקוממות. זה סרט שונה באמת, נפרד, מבודד וחידתי כמו האי הקודר וצלוף הגשם שהעלילה מתרחשת בו.

הגיבור, איש כוחות הביטחון האמריקאיים ושמו טדי דניאלס (ליאונרדו דיקפריו), הוא איש בעל נפש מעונה, מהטיפוסים שאינם זרים לסקורסזי - החל בסרטו הראשון "מי זה דופק על דלתי?" (1968), וכן ב"רחובות זועמים" (1973), "נהג מונית" (1976), "השור הזועם" (1980) ו"הטייס" (2004), שבו גילם דיקפריו את האוורד יוז המותקף בהזיות, פחדים ביזאריים ופרנויה מתפשטת. בעיותיו הרגשיות של טדי מוצאות ביטוי במרבית הסרט כחלומות בלהה - רבים מהם על אשתו המתה - ובמיגרנות המרהיבות ביותר שנראו על מסך הקולנוע מאז ג'יימס קגני ב"חום לבן". "כשקראתי את התסריט", אומר סקורסזי, "הדמות כבשה אותי, הזדהיתי אתה מאוד".

טדי, בלוויית השותף הפסיבי להפליא שלו, צ'אק (מארק רופאלו), בא לאי כדי לחקור היעלמות. באי, גוש סלע חסר חן בבוסטון הרבור, שוכן מוסד לעבריינים חולי נפש, שאחת מהם - אשה שרצחה את ילדיה - הצליחה איכשהו להיעלם מתאה. בשלב מוקדם למדי הצופים למדים שלטדי יש יעדים אחרים: האיש שהוא סבור כי הרג את אשתו עשוי להיות עציר שם, והוא חושד במניעי הצוות הפסיכיאטרי במוסד, שאת שניים מאנשיו מגלמים בן קינגסלי המשכנע במעומעמותו, ומקס פון סידוב הגדול והקודר (שהודות לאינגמר ברגמן ריצה בעצמו פרק זמן ניכר על כמה וכמה איים קודרים, קרים ומעוררי טירוף).

התחושה המוזרה כל כך בידיעה שאת "שאטר איילנד" ביים הבמאי המסוים הזה אינה נובעת מהגיבור למוד הצרות או מהמנגנון של עלילת סרט הבלשים; אלא מהקלאוסטרופוביה, מהמבנה ההדוק, החתום והנעול החריג כל כך אצל סקורסזי, שסרטיו בדרך כלל פתוחים בהרבה. כפי שמסביר דיקפריו, שכיכב בכל ארבעת הסרטים הלא-תיעודיים שסקורסזי ביים מאז 2002, "בתסריטים כמו ‘כנופיות ניו יורק' ו'הטייס' יש קצת יותר גמישות, אפשר לעשות כל מיני דברים כדי לעצב מחדש את הדמות, אבל בתסריטים כמו ‘שאטר איילנד' יש יותר מדי מרכיבים שנועלים את הסיפור. אם מוציאים פיסה אחת, הסיפור מתחיל להתפרק".

סקורסזי מתאר את המבנה כעדין עוד יותר: "בזמן העריכה גילינו שאם נכניס תמונת תגובה אחת, זה יכול לשנות את הסצינה לגמרי". האיזון בסרט הוא שביר, בדומה לאיזון של הגיבור.

לגעת בחלומות שלו

רוב צילומי הסרט התבצעו במוסד נטוש לחולי נפש במדפילד שבמסצ'וסטס, שלדברי סקורסזי "היתה בו תחושה של מלכודת, של מבוך - מבוך של הנפש, דבר שרציתי".

קשה שלא לחשוד, כששומעים אותו מתאר בעונג מסוים את הבעיות הטכניות של הסרט ואת קשיי הצילום במוסד לחולי נפש ("זו לא תחושה טובה, להיות כאן כל יום"), כי מבחינה מקצועית הוא הגיע לנקודה שבה הוא פורח מקשיים, כמעט אינו יכול בלעדיהם. דיקפריו מתאר את תהליך העבודה על הדקויות בדמותו של טדי כ"אינטנסיבי למדי, כי לא הבנתי בדיוק עד כמה הדמות הזאת מורכבת מבחינה רגשית עד שמרטי ואני התחלנו לנתח את המסע הקתרטי שהוא עובר". הוא עוצר ואחר כך מוסיף: "כשעובדים עם מישהו כמו מרטין סקורסזי, יודעים שצריך להיכנס למקומות רגשיים שלא ציפית להגיע אליהם".

סקורסזי בעת צילומי "שאטר איילנד": "אני אוהב זיכרונות, כלומר, אני מהדוגלים בשימור" (תצלום: אולפני פרמאונט)

מבחינת סקורסזי, זהו בידור. ישנם יוצרי קולנוע שבהתבגרם מתחילים להתקלף מסגנונותיהם, ולהפיק עבודות סתיו מתונות שמנסות לבטא בפשטות שלווה את החוכמה שצברו בחייהם. האם זה נשמע כמו מרטין סקורסזי? הסרטים שלו מונעים מאז ומתמיד מאנרגיה עצבנית ומפרצי אדרנלין עצומים, וכמעט בלתי אפשרי לדמיין אותו ללא מהומה רגשית כלשהי, גם אם יהיה עליו ליצור אותה בכוח הרצון בלבד.

לפעמים יש צורך בממריצים כלשהם. בעשייה הקולנועית של סקורסזי, הסמים הנבחרים הם בעיקר הזיכרון של סרטים ישנים, ובחירת קטעי המוסיקה לפסקולים דמויי הקולג' שלו. רובי רוברטסון, לשעבר מ"הלהקה", נפגש עם סקורסזי בזמן צילומי סרט התעודה "הוואלס האחרון" (1978) ושיתף עמו פעולה בכמה סרטים מאז. רוברטסון, שמופיע כמפקח מוסיקלי ברשימת הקרדיטים של "שאטר איילנד", אומר: "למרטי יש כישרון ייחודי בכל הנוגע למוסיקה בסרטים. זו מין תעלומה. רואים את זה כבר בסצינת הפתיחה של ‘רחובות זועמים', כשה'רונטס' שרות ‘Be My Baby'. לא השיר או המלים חשובים פה, אלא ‘חומת הצליל', ולכן זה יפה כל כך".

ב"שאטר איילנד", אומר רוברטסון, "זו היתה הפעם הראשונה בכל השנים האלה שהוא אמר לי, ‘אלוהים, אני לא יודע מה לעשות עם החומר הזה מבחינה מוסיקלית'". הפתרון שהם מצאו, שהולם באופן מוזר את העידן החרדתי שהסרט מתרחש בו, היה להשתמש במוסיקה קלאסית מודרנית כפי שבסרטים קודמים הם השתמשו בפרצים מתוזמנים של קטעי רוק, פופ או בלוז קצרים: כאן הרעם הקולי בא ממלחינים כגון קז'ישטוף פנדרצקי, ג'ון אדמס, ג'ון קייג', ג'רג' ליגטי ומורטון פלדמן. המוסיקה הזאת, שרובה חזרתית-כפייתית, דיסוננטית, קשה, או סתם מפחידה, בהחלט מעצימה את אווירת האימה הדחוסה של הסרט. "קטע כמו הפסקליה של פנדרצקי הוא בהחלט נועז", אומר סקורסזי, "ובשבילי זה משקף את מה שמתרחש אצל טדי בפנים. אם אתה בתוך הסרט, מזדהה עם הדמות במסע המוזר שהיא עוברת, זו המוסיקה שאתה שומע בתוך הראש".

מה שמוזר הוא שחלק ניכר מהמוסיקה האכזרית והרגשית ב"שאטר איילנד" מזכיר מעט את המוסיקה שליוותה את סרטי שנות ה-50, משהו מתוך דרמה פסיכולוגית רוויית חרדה של איליה קאזאן, נניח, או של ניקולס ריי. זו מוסיקה שפונה פנימה, מוסיקה של בדידות. שירי פופ מופיעים באופן דליל מאוד, משום שמוסיקה פופולרית מרמזת על עולם גדול יותר, על מיליונים שמאזינים, אולי רוקדים - העולם שמחוץ לאי הזה ולמוחו המעונה של הגיבור.

גם זיכרונות הסרטים הישנים ממלאים תפקיד ביקום המבודד הזה. "אני אוהב זיכרונות", אומר סקורסזי, "כלומר, אני מהדוגלים בשימור" (לפני 20 שנה הוא היה הפעיל הראשי ביצירת קרן הקולנוע, המשחזרת ומגנה על סרטים בסכנה, ועדיין הוא אחד מחברי המועצה של הקרן).

הוא נוהג להקרין לצוות השחקנים ולאנשי ההסרטה סרטים קלאסיים. "צפינו ב'לורה', ב'סיפור מן העבר' וכמובן ב'ורטיגו'", אומר דיקפריו, "כל הסרטים האלה על בלשים אובססיביים שמשלימים עם עצמם באמצעות החקירות שלהם". הוא מוסיף כי סקורסזי "רצה שהסרט ישתייך לז'אנר, והוא רצה שהוא יהיה טיפוסי לתקופה המסוימת הזאת. זה כאילו הוא מנסה לגעת בחלומות שלו או משהו, והחלומות הם כל הסרטים האלה. הם כמו זיכרונות שחוזרים אליו".

דמות שאינה יודעת היכן היא

כשסקורסזי מדבר אפוא על "שאטר איילנד", הוא נזקק באופן בלתי נמנע לדבר גם על סרטים שהוא זוכר, כגון אלה של ז'אק טורנייה, שיצר את הפילם נואר המורכב והפסימי "סיפור מן העבר" (1947). "אני אוהב לצפות שוב ושוב ב'סיפור מן העבר'", הוא אומר, "כי אני אף פעם לא יודע בדיוק איפה אני בתוכו. אני לא יודע מה ההתחלה, מה האמצע ומה הסוף. הקרנתי אותו בפני ליאו והשחקנים האחרים רק כדי להראות להם את התחושה הזאת של דמות שאינה יודעת היכן היא נמצאת בנקודה מסוימת בזמן, ומנסה להבין זאת מסצינה לסצינה". הוא מגלה כי "לא חשבתי שזה מצליח לעבור בכלל, אבל בסוף ליאו מחא כף ואמר לי, ‘זה הסרט הכי קול שראיתי'".

נדמה שהתחושה העצבנית שאינך יודע בדיוק היכן אתה נמצא, בהתחלה, באמצע או בסוף, היא חיונית לסקורסזי, שאף כי הוא קרוב יותר לסוף הקריירה שלו, עשה בעשור האחרון סרטים במרץ רווי חרדה של טירון וניסה ז'אנרים שונים, צלילים שונים, שחקנים שונים (דיקפריו הוא היוצא מן הכלל), בניסיון אמיץ לבלבל את עצמו עד כדי כך שיוכל ליצור את ה"משהו האחר" שהוא מחפש.

סדרת הסרטים של סקורסזי שבין "כנופיות ניו יורק" (2002) לבין "שאטר איילנד" (שכוללת גם את סרט ההופעה של הרולינג סטונס מ-2008, שנקרא בעברית "האבנים המתגלגלות - סקורסזי") היא הרצף התוסס ביותר, המגוון ביותר ומלא הדמיון ביותר שעשה מאז שנות ה-70. הוא מוצא דרך להישאר טעון, הכרחי מכל בחינה, גם אם הדבר כרוך בעשיית סרט פנימי באופן בלתי נלאה ובארוקי כמו "שאטר איילנד", שיש לו מבנה אדריכלי סיוטי של כלא בסגנון ציורי הכלא של האמן האיטלקי פירנסי. כל מה שעובד הולך.

ומה שעובד בעבור סקורסזי, בדרך כלל, הוא צורה כלשהי של חוסר שקט. אם הוא תקוע בשנות ה-50 ואם לא, בשבילו התקופה היא תמיד, בצורה זו או אחרת, עידן החרדה.

הביקורות בעולם על "שאטר איילנד", סרטו החדש של מרטין סקורסזי, היו עד כה מעורבות. המבקר עמנואל לוי כתב בבלוג הקולנועי המוערך שלו, כי למרות המגרעות, שיתוף הפעולה הרביעי בין הבמאי הוותיק לבין השחקן ליאונרדו דיקפריו (אחרי "הטייס", "כנופיות ניו יורק" ו"השתולים") ראוי לצפייה. לדבריו, אף שנדמה תחילה כי זהו עוד סרט פילם-נואר שגרתי בסגנון שנות ה-50, אזי ככל שהעלילה מתקדמת כך מתגלים עוד רבדים מפתיעים. הוא שיבח במיוחד את משחקו של דיקפריו.

לעומתו, המבקר דייוויד אדלסטיין לא זכר לסקורסזי חסד נעורים. בביקורתו ב"ניו יורק מגזין" הוא כתב בין השאר כי הסרט מתנהל בכבדות וכי יש תחושה כי הבמאי לא התחבר באופן רגשי לעלילה, המבוססת על ספרו של דניס להיין. הסרט, שנמשך 140 דקות, ארוך מדי לדעתו ואופני הצילום בסגנון היצ'קוק והמוסיקה הבומבסטית עומדים לו לרועץ. יתרה מכך, לדברי אדלסטיין, סקורסזי, למרות המאמצים הניכרים ליצור מעין מחווה לסרטי בי-מוביז ישנים ואמנותיים, נותר מרוחק מהגיבור העומד במרכז סרטו החדש.

איתמר זהר

כתבות שאולי פספסתם

*#