שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה גלעד
משה גלעד

ב-24 ביולי מציינים במצ'ו פיצ'ו יום הולדת. בתאריך זה ב-1911 הגיע החוקר האמריקאי היראם בינגהאם לאתר האינקה במרומי האנדים. כמה מאנשי עמק האורובמבה סיפרו לו על אתר רחוק, גדול ומרשים בראש ההרים. החוקר מאוניברסיטת ייל הטיל ספק בסיפורים. מעשיות על אוצרות ארכיאולוגיים וערים אבודות שומעים באזורים האלה לא מעט. בסופו של דבר הסכים לצאת למסע המפרך וכאשר הגיע למ'צו פיצ'ו נותר המום. עיר שלמה, נטועה בראש ההר, בגובה 2,450 מטר, בירתה של תרבות קדומה, נשכחה כמעט לחלוטין.

במשך יותר מ-400 שנה "נמחקה" מצ'ו פיצ'ו מן המפה. רק כמה תושבים מקומיים מן העמק הסמוך ידעו על קיומה. העולם המערבי, אפילו תושבי אזורים אחרים בפרו, לא שמעו עליה דבר. כיום זוכרים את שמו של בינגהאם, ששימש כמודל לדמותו של אינדיאנה ג'ונס בכיכובו של הריסון פורד, רק בזכות הביקור הזה. הוא נרשם בהיסטוריה כמי שגילה מחדש את העיר האבודה. בשנה הבאה יציינו במצ'ו פיצ'ו מאה שנים לגילוי המסעיר של בינגהאם וביקור באתר שנחשב לאחד משבעת פלאי תבל הוא כיום משאת נפש וחוויה גדולה.

גם לאחר שרואים תמונות רבות של האתר, קוראים עליו, ומכירים אותו מסרטי תעודה שהוקרנו בטלוויזיה, הוא בכל זאת מצליח להפעים. מצ'ו פיצ'ו הוא כיום אחד מאתרי התיירות החשובים והפופולריים ביותר בדרום אמריקה. תיירים ומבקרים מרחבי העולם נוהרים לפרו במיוחד כדי לבקר בו, אף שההגעה אליו עדיין ממושכת ומורכבת למדי.

בתחילת השנה נסגר האתר למשך ארבעה חודשים בגלל שיטפונות עזים שסחפו את מסילת הברזל שהובילה למצ'ו פיצ'ו. בין ינואר לסוף אפריל לא הגיעו מבקרים והתעורר חשש רציני מפני פגיעה משמעותית בכלכלה של פרו. חודשים אלה אינם נחשבים לעונת התיירות ולכן הפגיעה לא היתה ממשית, אבל מאמץ אדיר הושקע כדי לאפשר את חידוש תנועת האוטובוסים והרכבות בדרך המתפתלת, שמובילה מן העיר קוסקו לאתר.

80 קילומטרים מפרידים בין קוסקו למצ'ו פיצ'ו, אבל הדרך נמשכת יותר מארבע שעות. כל זה מתייחס כמובן למבקרים נחפזים, שלא מוצאים זמן וכוח לצעוד לאורך דרך האינקה הנודעת. דרך זאת חוצה כיום שמורת טבע יפה, וההליכה לאורכה נמשכת כמה שעות או כמה ימים (תלוי מאיפה בוחרים להתחיל). החודשים המתאימים להליכה כזאת הם בעונה היבשה, בין מאי לאוקטובר. כדאי לזכור שההליכה חולפת בהרים בגובה 4,000 מטר ואינה קלה.

הזמנו את כרטיסי הנסיעה ברכבת יותר מחודש מראש, מיד לאחר שהודיעו על פתיחתו המחודשת של האתר. מראש הסכמנו שאם הדרך לא תיפתח עד למועד הנסיעה לפרו נשקול לבטל אותה לחלוטין. יצאנו מן המלון בקוסקו לפני שש בבוקר. תחילה נסענו במשך כשעתיים במיניבוס שעליו התנוסס סמל חברת הרכבות, עד לעיירה הנידחת פיסקאקוצ'ו. המקום הזעיר הזה, שאיש כמעט לא הגיע אליו לפני כן, נהפך עם חידוש התנועה למצ'ו פיצ'ו באפריל השנה לתחנה חשובה על הדרך. מכאן אפשר לנסוע ברכבת עד לעיירה הסמוכה לאתר.

מצ'ו פיצ'ו. אחד מאתרי התיירות החשובים והפופולריים ביותר בדרום אמריקה

תחנת הרכבת של פיסקאקוצ'ו המתה באותו בוקר אלפי אנשים. הנסיעה ברכבת עד העיירה אגואס קליינטה נמשכה עוד שעה וחצי. כאן עברנו לאוטובוס שטיפס כחצי שעה בדרך עפר מפותלת עד שהגיע בעשר לפתחו של האתר. במקומות אחרים קל להתאכזב אחרי מסע מטלטל כזה, אבל המראה הדרמטי של מצ'ו פיצ'ו מחלץ אנחת השתאות גם ממי שמגיע למקום עם ספקות עזים. אי אפשר שלא לפעור את העיניים ולחייך חיוך רחב כאשר מתייצבים מול האתר. עיר גדולה עם מאות בתי אבן עתיקים שוכנת על אוכף בין שתי פסגות גבוהות ומזדקרות. ההרים העצומים סביב האתר מכוסים ביערות ירוקים. עמק האורובמבה, הנהר הגדול ויובליו, נראים רחוקים ומעורפלים. השמים רחבים, האור עז, העננים טסים במהירות ברוח והאוויר קצת דליל. כל אלה גורמים לכך שהנשימה נעתקת. זה דרמטי יותר, מרשים יותר ורחב יותר מכל מה שציפינו.

על פי המחקרים העדכניים, מצ'ו פיצ'ו, אתר האינקה שנשמר הכי טוב מבין סדרה של אתרים בני אותה תקופה, נבנה באמצע המאה ה-15 בידי הקיסר פצ'אקוטי כמרכז חקלאי ששירת את העיר קוסקו. זה היה אתר הראשון שהרחיב את גבולות האימפריה מעבר לעמק הקדוש של נהר האורובמבה ולכיוון היערות. ספסל עץ ארוך, צמוד לאחד הבתים בחלקו הגבוה של האתר, איפשר לשישה אנשים להצטופף עליו, להישען על קיר האבן ולהתבונן במרחב הירוק שנפרש לפנינו.

ישבנו בחברת ארבעה זרים, בהינו בנוף ושתקנו. איש לא רצה לצלם, לומר משהו, להסביר. זה היה רגע מבורך של השתאות פשוטה מול המראה. קשה להגדיר מה יוצר במקום כמצ'ו פיצ'ו אווירה מיוחדת. אנשים מאמינים אולי יקראו לזה תחושת קדושה. אבל הרגעים השקטים האלה מול הכיכר המרכזית של אתר האינקה הכילו את האווירה הלא מוסברת הזאת. הדחף להמשיך ולחפש פינות אחרות והמבטים של אלה שהתייצבו לצד הספסל וחיכו שנקום ונפנה מקום דחקו בנו ללכת משם.

מראה של גן ענק

באופן קצת מפתיע ושלא כמו באתרים ארכיאולוגיים אחרים, במצ'ו פיצ'ו אפשר להתרשם, להעריך וליהנות גם מבלי לדעת מאומה על העבר, ההיסטוריה והמיתוסים שקשורים במקום. הנוף כשלעצמו, המראה המופלא של המקום מספק לחלוטין. כל השאר - ההיכרות עם המקדשים, הבנת האופן שבו נבנו, התאמת האבנים הענקיות ללא מלט, המשמעות האסטרונומית של כיווני הבנייה - מחזקים את הרושם שמותיר המקום, אבל את ההשתאות הגדולה ביותר מספק הנוף.

מצ'ו פיצ'ו נמוכה כמעט באלף מטרים מקוסקו ובכל זאת התחושה היא שנמצאים במקום גבוה הרבה יותר. הסיבה לכך הם הפערים העצומים בין העמקים להרים, נקודות התצפית הרבות שמשקיפות על הנוף וגרמי המדרגות הרבים, יותר ממאה, כולם עשויים אבנים גדולות, שפזורים באתר ומכריחים את המבקרים לטפס או לרדת במאות מדרגות. כל אלה מוליכים למקדשים, לארמונות, למחסנים, ובעיקר לטראסות חקלאיות יפהפיות שמקיפות את האתר. הטראסות הירוקות, שמפעילי האתר והחקלאים בסביבה ממשיכים לעבד בשקדנות גם היום, מעניקות למצ'ו פיצ'ו מראה של גן ענק.

מאחר שהאתר גדול מאוד לא היתה בו תחושת צפיפות ביום הביקור שלנו. מאות בני אדם שוטטו בין המבנים, אבל אפשר היה למצוא פינה שקטה, מבודדת, שבה ישבנו ורק בהינו במרחבים, מנסים לעכל את הגודל, הגובה, הצבעים. המצב הזה, שבו מגיעים רבים אבל לא רבים מדי למצ'ו פיצ'ו, עורר בעבר מחלוקות. למעשה זוהי תרנגולת שמטילה ביצי זהב בשביל ממשלת פרו והרצון לפדות את התשלום במהירות גורם מדי פעם לטעויות.

בסוף שנות ה-90 אישרה ממשלת פרו את הקמתו של רכבל שיוביל לאתר. ההנחה היא שרכבל כזה יקל על ההגעה ויעודד עוד תיירים לבוא ולשלם את דמי הכניסה הגבוהים. מחאה קולנית של חוקרים, ארגונים סביבתיים ושל אזרחי פרו מנעה את הפיתוח המוגזם. גם יוזמה להקמתו של גשר שיוליך אל האתר נדחתה. מאז 1983 ידוע מצ'ו פיצ'ו כנכס תרבות עולמי של אונסק"ו ובארגון שוקלים בימים אלה להכריז עליו כאתר בסכנת הכחדה. הפתרון מבחינת הרשויות המקומיות להגבלות על הגעת מבקרים לאתר פשוט - המחירים מאמירים במהירות. מחיר כרטיס הרכבת מקוסקו לאגואס קליינטה וחזרה הוא כ-120 דולר. מחיר הכניסה לאתר כ-70 דולר והאוטובוס שמוליך מן העיירה לשער הכניסה מחירו כ-15 דולר. במדינה כמו פרו, שבה המחירים נמוכים יחסית, אלה מחירים אסטרונומיים. מנהלי המקום מבינים כי מאחר שרבים מן המבקרים באתר הם מטיילים צעירים ותרמילאים יש גבול גם לגובה המחירים שיצליחו לגבות.

באחת מנקודות התצפית הגבוהות ביותר ביקשנו מתייר אמריקאי שהתבונן לצדנו בנוף לצלם אותנו. במשך השיחה שהתפתחה לאחר מכן שאל האיש אם זהו ביקורנו הראשון במצ'ו פיצ'ו. כאשר ענינו בחיוב הוא חייך ואמר: "זה טוב, כי כך אינכם יכולים להשוות עם מה שהיה בעבר". לדבריו, בביקורו הקודם, באמצע שנות ה-70, ראה אתר אחר לחלוטין. קטן יותר, פחות ירוק וריק כמעט לגמרי.

כאשר הבענו באוזניו שביעות רצון תמימה מכך שלא צפוף, הביט בנו בהשתאות. כאשר אמרנו שפיתוח המקום נעשה באיפוק ושפרט לכמה חבלים שמשמשים כמעקה אין כמעט התערבות אנושית חדשה, הסביר לנו שלדעתו השינויים, הפיתוחים והמיסחור של האתר רבים וכואבים. הוא הודה אמנם שגם כיום האתר יפה ומרשים, אבל התעקש ש"הם הרסו אותו בתאוות הבצע הזאת להביא לכאן מיליוני מבקרים". החלקים המסחריים באתר צמודים לשער הכניסה. כאן פועל כבר עשרות שנים מלון יקר להחריד, ולצדו מסעדה גדולה, חנות מזכרות ודוכן שאפשר תמורת תשלום להחתים בו את הדרכון בחותמת מיוחדת שמבהירה שביקרנו במצ'ו פיצ'ו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ