אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאה שנה למותו, מארק טוויין שלא היכרתם

הוא יורה חצים מושחזים באילי ההון, מכנה את החיילים האמריקאים רוצחים במדים ולא חוסך את ביקורתו גם מהמו"ל שלו. הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה של מארק טוויין, העומד להתפרסם במלאות מאה שנה למותו, מגלה פנים נוספים באישיותו

תגובות

מיוחד ומוזר, מצחיק ורגזני - זה מארק טוויין שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים, לאחר שקראנו את "הקלברי פין" ואת "טום סויר" בבית הספר היסודי. אבל מספרו האוטוביוגרפי המלא, שהכרך הראשון שלו עומד להתפרסם מאה שנה לאחר מותו, עולה טוויין שונה לגמרי, פוליטי בהרבה ומוכן למלא את תפקיד נביא הזעם.

טוויין הזה עכשווי להפליא, הן כשהוא מקונן על המעורבות הצבאית של ארצות הברית במדינות אחרות והן כשהוא יורה חצי הומור באילי וול סטריט. אף שהאוטוביוגרפיה כוללת גם סיפורים פשוטים, הרי שכמה מהבחנותיו על החיים האמריקאיים כה נוקבות - בנקודה מסוימת טוויין מכנה חיילים אמריקאים בשם "רוצחים במדים" - עד שצאצאיו ועורכיו, נוסף על המחבר עצמו, חששו שהספר יפגום במוניטין שלו אם יתפרסם כלשונו. "מהמהדורה הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית יש להשמיט כל ביטוי שפוי לדעה כלשהי", הורה להם טוויין ב-1906. "אולי יהיה שוק לסחורה כזאת בעוד מאה שנה. אין מה למהר. חכו ותראו". טוויין עצמו הטיל לפני מותו אמברגו בן 100 שנים על פרסום החומרים.

הנחייתו של טווין תעמוד למבחן בנובמבר, אז ייצא בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה הראשון משלושת הכרכים של "האוטוביוגרפיה של מארק טוויין" הכוללת 500 אלף מלים. טוויין, שמת ב-21 באפריל 1910, הכתיב את רוב הספר לקצרנית בארבע השנים שלפני מותו בגיל 74. הוא טען שבכך שהוא אומר בקול את זיכרונותיו ואת דעותיו, ולא כותב אותם בעצמו, הוא נוקט נימה טבעית, פשוטה וגלויה יותר, וחוקרי טוויין שראו את כתב היד מאשרים שכך הדבר.

בתרבות הפופולרית כיום, טוויין נחשב ל"אדם לא מזיק, הדוד הטוב שמספר סיפורים", אומר רון פאוארס, מחבר "Mark Twain: A Life". "כיבסו אותו וטיהרו אותו, והלהט שלו קצת נשכח בכל העשורים הארוכים האלה. אבל הנה הוא מדבר אלינו, ללא שום סינון, ומתברר שמה שהחמצנו הוא בדיוק אותו להט פראי ובלתי מתפשר".

השבוע פירסם המגזין הספרותי הבריטי "גרנטה" קטע מתוך הספר האוטוביוגרפי, ושמו "The Farm". בקטע טוויין מספר על ביקוריו בילדותו בחווה של דודו במיזורי, מהרהר על העבדות ועל העבד שעליו התבסס ג'ים מ"האקלברי פין", ומציע מחשבה כמעט פרוסטית על זיכרון והיזכרות, עם אבטיח ושרף מייפל במקום עוגיית המדלן של פרוסט.

"אני עדיין רואה את החווה הזאת, בצלילות גמורה", הוא כותב. "אני רואה את כל החפצים שבה, את כל הפרטים שבה". על העבדות הוא אומר ש"הצבע והמצב מותחים גבול מרומז" בינו לבין חבריו השחורים למשחק, אך הוא מתוודה: "בימי בית הספר שלי לא התנגדתי כלל לעבדות. לא הייתי מודע לכך שיש בכך משהו רע".

פיקניק ארוך ושמח

גרסאות שונות של האוטוביוגרפיה ראו אור בעבר, ב-1924, ב-1940 וב-1959, אך העורך המקורי, אלברט ביגלו פיין, דבק בכללי הנימוס, וקיצץ מהספר קטעים שלמים שלדעתו היו פוגעניים; ממשיכיו כפו על הספר נרטיב כרונולוגי, מהעריסה עד ערש דוויי, שטוויין התנגד לו מפורשות, שינו את הפיסוק המובהק שלו, מחקו חומר נוסף שהיה לא מעניין בעיניהם ובאופן כללי מילאו את רצונה של בתו של טוויין, קלרה, שמתה ב-1962, להגן על תדמיתו של אביה.

"פיין היה עורך ויקטוריאני", אומר רוברט הירסט, האוצר והעורך הכללי של "Mark Twain Papers and Project" בספריית בנקרופט שבאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם שמור ארכיונו של טוויין. "הוא הגזים בחששותיו מהשפעתן המסוכנת של כמה מהצהרותיו של טוויין, חששות שיכלו להתפשט לכל תחום: פוליטיקה, מיניות, התנ"ך, כל מה שעשוי להיות רדיקלי קצת יותר מדי. הגישה הזאת שלטה במשך זמן רב מדי, גישה מגוננת ומזיקה מאוד".

התנגדותו של טוויין לביטויי אימפריאליזם ולהתערבות הצבא האמריקאי בקובה ובפיליפינים, למשל, היתה ידועה היטב גם בימיו. אך האוטוביוגרפיה הבלתי מצונזרת מבהירה שרגשותיו אלה היו עמוקים מאוד; בין השאר היא כוללת הערות שאילו הושמעו כיום בהקשר של עיראק או אפגניסטאן היו מן הסתם מעוררות תהיות מהצד הימני של המפה הפוליטית בנוגע לפטריוטיות של הכותב האמריקאי ביותר מכל הכותבים האמריקאים.

בפסקה שפיין השמיט, טוויין מגנה את "מלחמת קובה-ספרד המופרכת" ואת "הרקורד המסריח" של הגנרל לנרד ווד כמושל הכללי בהוואנה. טוויין כותב על תקיפה של בני שבט בפיליפינים ומכנה את חיילים האמריקאים "הרוצחים שלנו במדים". הוא מתאר את ההרג של "600 פראים חסרי אונים וחסרי נשק" כ"פיקניק ארוך ושמח שבו לא עושים כלום חוץ לשבת בנחת ולירות את כלל הזהב ‘ואהבת לרעך כמוך' באנשים האלה, ולדמיין מכתבים שייכתבו הביתה למשפחות המעריצות, ולצבור תהילה".

טוויין חסר רחמים באותה מידה ביחסו לעשירים ולאילי ההון של וול סטריט בימיו, שלטענתו הרסו את הנדיבות המובנית של האמריקאים והחליפו אותה בתאוות בצע ובאנוכיות. "בעולם חושבים שרוקפלר האב שווה מיליארד דולר", כותב טוויין. "הוא משלם מסים רק על 2.5 מיליון דולר".

ביקורת על מבקרים

ג'סטין קפלן, מחבר הספר "Mr. Clemens and Mark Twain: A Biography", אומר: "אחד הדברים שמפעילים את טוויין הוא הזעם והטינה שלו. יש כמה פסקאות שבאמצעותן הוא רוצה להתנקם, לסגור חשבונות עם אנשים שהוא מתעב ממש. הוא מת על קללות".

החומר בכרך הראשון, שהושמט במהדורות קודמות, מסתכם בכ-5% מהספר, לדברי הארייט סמית, העורכת הראשית של האוטוביוגרפיה. "אבל בספרים הבאים החומר רב בהרבה" וכל אחד מהם יכלול כ-600 עמודים.

כמה מהערותיו הביקורתיות ביותר של טוויין על אנשים מופנות לשמות שנמוגו מדפי ההיסטוריה. הוא מתלונן על עורך הדין שלו, על המו"ל שלו, על ממציא מכונת סדר דפוס שלדעתו עשק אותו, והוא כועס על הרוזנת בעלת הווילה שבה התגורר עם משפחתו בפירנצה ב-1904 ומתאר אותה כ"רגשנית, מרושעת, זדונית, נקמנית, לא רחומה, אנוכית, עוקצנית, רודפת בצע, גסה, וולגרית, מנבלת את פיה, מגונה, רברבנית להפליא מבחוץ, ומבפנים - מוגת לב".

אשר לדמויות ספרותיות מתקופתו, לטוויין אין דברים רבים לומר. הוא אינו מחבב את ברט הארט ופוטר אותו כ"תמיד פיקח אבל לעולם אינו מבריק"; מספק דיוקן עצוב של הארייט ביצ'ר סטו כאשה מבוגרת וחולה; ומרעיף רוב מחמאות על ידידו ויליאם דין האוולס. את ביקורתו על סופרים שלא אהב את יצירותיהם (הנרי ג'יימס, ג'ורג' אליוט) הוא מייחד למכתביו.

מבקרים, לעומת זאת, הם סיפור אחר. "מקצוע המבקר בתחום הספרות, המוסיקה והתיאטרון הוא המקצוע הבזוי מכל, ואין לו שום ערך של ממש", הוא כותב. "אבל הניחו לזה. אלוהים רצה שיהיו לנו מבקרים, ומיסיונרים, ואנשי קונגרס, והומוריסטנים, ולפיכך מוטל עלינו לשאת את הנטל הזה".

אף שבחלק ניכר מהספר הוא מצטייר כאדם רגזן, יש באוטוביוגרפיה גם עדויות להיותו מצחיק. הוא נזכר שהוזמן לארוחה רשמית בבית הלבן. אשתו אוליוויה, שנשארה בבית, הזהירה אותו שלא לנעול לארוחה את ערדלי החורף שלו. בבית הלבן הוא חיפש את הגברת הראשונה, פרנסס קליבלנד, והחתים אותה על פתק שבו היה כתוב "הוא לא עשה את זה". 

כתבות שאולי פספסתם

*#