אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגזין חדש מציג מבט על תעשיית האופנה

מגזין האופנה הבריטי החדש "אינדסטרי" מתיימר לספק תובנות על תרבות האופנה, בדגש על אחורי הקלעים

תגובות

על שער גיליונו הראשון של מגזין האופנה הבריטי "אינדסטרי" מתנוסס דיוקנה של אנה וינטור, העורכת הראשית של "ווג" האמריקאי והגברת הראשונה של עולם האופנה, שנדמה כי אינה זקוקה להצגה לאחר שכיכבה בסרט התיעודי "גיליון ספטמבר". היא לבושה בחליפת חצאית אפורה של שאנל, משקפי שמש כהים מכסים חלק נכבד מפניה ולראשה תספורת הקארה המטופחת שנהפכה לאחד מסימני ההיכר שלה.

עורכי המגזין - אריק טורסטנסון וינז גרד, מייסדי קבוצת "Saturday" הלונדונית, שאחראית לעיצוב המגזין "Man About Town" ולתדמיתם של מותגים כמו H&M ו-- Cos אינם רוחשים חיבה מיוחדת לווינטור. הופעתה על השער נועדה להמחיש תופעה מהעת האחרונה: הפיכתן של עורכות אופנה למושאי הערצה וחיקוי. בראיון לגרד סיפר טומי טון, מנהל הבלוג המצולם "Jil & Jack", מדוע המודל שמציגים עורכי האופנה נגיש לקהל הרחב. לדבריו, לבושם יצירתי ומסקרן הרבה יותר מאופנת השטיח האדום החד-גונית שמציגים ידוענים הוליוודיים.

"אינדסטרי" אינו עוד מגזין אופנה שגרתי על דפי כרומו מבהיקים, שבין עמודיו תצלומי צבע מפתים של דוגמנים מעורטלים חלקית. הפורמט שלו גדול מהמקובל (25x37 ס"מ) והוא כולל 160 עמ'. הוא עתיד לראות אור פעמיים בשנה ומתיימר להיות יותר רפלקסיבי ופחות סוגסטיבי משאר מגזיני האופנה. אפשר לראות בו אב-טיפוס לדור הבא של מגזיני האופנה. בניגוד להמוני המגזינים החדשים, שמקווים למלא את המשבצת של מגזין האופנה הנחשק של הרגע, "אינדסטרי" מפנה את הזרקור בחזרה אל תעשיית האופנה ואל גיבוריה מאחורי הקלעים.

במקום העיסוק המוכר בקולקציות חדשות, בפריטים נחשקים או במגמות חמות, המגזין מתיימר לספק תובנות מושכלות על תרבות האופנה, באמצעות תיעוד דמויות המפתח שמניעות את העלילה בעולם האופנה: עורכים, מו"לים, מעצבים, סטייליסטים וצלמים; ובחינה ביקורתית של הרעיונות שמעצבים אותה. לצד מגזינים מקצועיים כמו "Fashion Theory", שמוקדשים לדיון אקדמי באופנה ובהיסטוריה של הלבוש, בכוונתו להעמיק את השיח הביקורתי בתחום.

"זהו המגזין הראשון שמציג מבט עצמאי ומעמיק על תעשיית האופנה, חודר אל מאחורי הקלעים ומתעד את האנשים, הסיפורים והרגעים המכוננים של עולם האופנה", כתבו עורכיו. מאותה סיבה אי אפשר למצוא בו הפקות אופנה מצולמות - מאבני היסוד של מגזיני אופנה מהזן המוכר. פרט לדימויים בשחור-לבן שמלווים את המאמרים, סדרות תצלומי הצבע היחידות המשולבות בו מוקדשות לסקירה היסטורית של גוף העבודה של יוצרי אופנה בולטים.

"הלהיטים הגדולים של ג'יל, חלק ראשון", למשל, מציעה סקירה של עבודתו המרשימה של המעצב הבריטי הצעיר יחסית ג'יל דיקון, שהתמנה באחרונה לראש בית האופנה הצרפתי עמנואל אונגרו; "כוח הפיתוי של לובוטן" היא סדרת תקריבים, שמתמקדת ביצירותיו האיקוניות של מעצב הנעליים הצרפתי, שמזוהות עם סוליות אדומות; אסופת תצלומי עירום חושניים בשחור-לבן, שכותרתה "כיצד להיראות טוב בעירום", מציגה את הדוגמניות לארה סטון ודריה וורבוי בחוף הים, כפי שנלכדו בעדשתו של הצלם הצרפתי הוותיק פטריק דמרשלייה; ו"הארכיון של פאקו רבאן" מאווררת את שמלות הפלסטיק והמתכת העל-זמניות של המעצב הספרדי שערק לפאריס ונודע בשנות ה-60 כילד הרע של האופנה הצרפתית. יותר מאשר ככתבות אופנה מצולמות, הן מתפקדות כמאמרים חזותיים.

הגיליון הראשון דן בשאלות מרכזיות שמעסיקות את עולם האופנה באלף הנוכחי, למשל עד כמה תקף תהליך הדמוקרטיזציה שעברה האופנה בעשור האחרון. הוא עושה זאת בין היתר באמצעות שיחה עם המנהל הקריאיטיבי של H&M יאן נורד, על האופן שבו מנהלי המותג השוודי הפכו את האופנה העילית נגישה להמונים, כשיזמו שיתופי הפעולה עם מעצבים מן השורה הראשונה. בשיחה עם נטלי מאסנט, מקימת האתר Net-A-Porter, הוא מתאר בפרטנות את המהפכה שחולל אתר הקניות בתחום מוצרי היוקרה בעשור שחלף מאז שנוסד, ומנסה לחזות את העתיד בתחום הקניות באינטרנט. ולבסוף, סדרת ראיונות עם ארבעה סטייליסטים בכירים בתעשייה - ביניהם קייטי גרנד, עורכת מגזין האופנה "Love" - שופכת אור על עבודתם של האנשים שסייעו לעצב מחדש את תפקידו של הסטייליסט בתעשייה בשני העשורים האחרונים.

ימים יגידו אם המגזין יצליח לכבוש את לב ההמונים ולממש את חזון עורכיו על המעמד שצוברים אנשי תעשיית האופנה, או שמא ייהפך למגזין נישה שפונה לקומץ אנשי תעשייה ושוחריהם.

*#