בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי שבטים, בלי מחנות: עגנון הוא אספת הדורות

לרוח אין מפלגות, ומושגי ההבדלה המקובלים אצלנו בחלוקת הקהילה הישראלית למחנות ולכיתות אינם חלים עליה. יצירת עגנון היא מופת של הסימפוזיון העברי-יהודי הפתוח והמקיף ביותר

17תגובות

ש"י עגנון הוא גדול הסופרים העבריים בכל הדורות. מקומו בין גדולי הגדולים של הכתיבה בלשון העברית - סופרי התורה וספר שמואל, משוררי התהילים ושיר השירים, חכמי המשנה וגדולי השירה העברית - שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי וח"נ ביאליק. מי שיקרא את כתביו לצד מיטבה של  ספרות העולם יראה ברור כי מקומו גם שם - לצד גדולי הגדולים כמו דנטה, דיקנס, גתה, בלזק, פלובר, פושקין, טולסטוי, צ'כוב, קפקא וג'ויס.

עגנון כתב בעברית של כל הדורות: לשונו עשויה ממזיגה יחידה במינה של לשונות המקרא, לשון חז"ל, לשונות הגאונים והכתיבה הרבנית והעברית הישראלית. ואין זו מליצה: אנחנו שומעים מבעד לסיפוריו את ניגונה של העברית העל-זמנית.

עגנון כתב על מחוזות נעוריו בגליציה ועל קהילת בוצ'ץ' עירו במאות שנות קיומה, על ארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה, על תקופת חייו בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה ועל חייו הבוגרים בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת-ישראל. בכל סיפוריו הוא נגע במתח הלא נפתר שבין היחיד לקהילה. בכאב הזיקות שבין אדם למשפחתו, לקהילתו הקרובה לתרבות, לדת ולמסורת כולה.

ש"י עגנון
מתוך "פרקים מחיי" בהוצאת שוקן

כתיבתו של עגנון משוקעת עמוק בעולמה של היהדות – בלשונה ובמסורת הלימוד האדירה שלה. עגנון היה תמיד חכם מובהק – הן במובן המסורתי והן במובן העכשווי - כלומר: חכם אמתי, שאינו חושש לחשוב, לבקר, לשפוט ולהשוות את הדברים לעולמה של התרבות הכללית. הוא קרוב, מן הבחינה הזאת, לגדולי המשנה והתלמוד - חז"ל, יותר מאשר לעולמה של הלמדנות העכשווית. חכם יהודי בן-חורין, מרחיק ראות.

הרומן האירופי בספרות העברית

כתיבתו ארוגה בכתבי הקדמונים העבריים. העבר של הלשון העברית וההיסטוריה הכרוכה בה מְפעם תדיר בכתיבתו והוא נשמע בעדה תמיד - כתיבת תהודה של עוגב אדיר. אבל טועים החושבים כי רק מי שאמון על הגמרא והמדרש יכול להבין את כתיבתו לעומקה וליהנות ממורכבותה. ברור שהמשקעים המסורתיים מהותיים לה, אבל לא בהם מצויה משמעותה. משמעותה של הכתיבה העגנונית לעולם אינה כבולה למקורותיה. ההפך הוא הנכון. היא חורגת מהם וכמעט תמיד הופכת אותם על פיהם. אלה המוצאים את המשמעות על פי המקורות שהם מגלים בעגנון - אינם רואים את השינוי, ההרס שהוא מחולל במקורות, ההרס הבונה את הראייה החדשה, המהפכנית שלו.

כי עגנון אינו נטוע רק בעבר הכביר של היהדות, אלא הוא גם סופר מודרני-מודרניסטי נועז הנמצא בחזית החידוש של ספרות המערב של החצי הראשון של המאה ה-20: שותף לג'ויס, לווירג'יניה וולף, לפוקנר ולקפקא. ויותר מכך - הוא הסופר העיקרי שהכניס את מסורת הספרות המערבית אל תוך הספרות העברית ואל היהדות. הוא זה שהיה מודע לכך שאסור לה לספרות העברית לחקות חיקוי פאסיבי את מופתי הספרות המערבית, אלא עליה ללומדם, להפנימם ולהכניסם אל מעמקי התודעה הדתית והפילוסופית של היהדות. עגנון הוא שהכניס את הרומאן האירופי אל הספרות העברית. ויותר מכך - הוא זה שהכניס, בכוונה רבה, את הצורה הספרותית המזוהה יותר מכל עם יוון ועם ה"יוונות" - הטרגדיה הקלאסית. הוא לא רק ביית אותם, אלא הוא גייר אותם. אלוהים שלו, כאלים של היוונים, הוא המחולל את הגורל הטרגי בחיי האדם; הוא האחראי לאימים הבלתי מובנים שבהרס האנושי ולבדידות הגמורה של הגורל: "ברצות ה' לערער דרכי איש, מזלו יעוף חיש, והרבה שלוחים למקום להוריד עד אשפות אביון", הוא כותב ב"היה העקוב למישור", במה שהוא אחד מאינסוף גווניה של האירוניה העגנונית.

העובדה שעגנון הפך את הטרגדיה הקלאסית לז'אנר העיקרי של כתיבתו היא עיקר מהפכתו היהודית. יצירותיו הגדולות ביותר הן טרגדיות "יווניות-יהודיות" ("והיה העקב למישור", "הנידח", "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", "סיפור פשוט" "תמול שלשום" ו"תהילה"): בכך, הפך את האדם היחיד לגיבור ולמוקד העולם; לא הקהילה ולא העם.

עגנון לא יכול להיות מובן כערכו רק מתוך עמדה יהודית דתית מסורתית כפי שהיא מובנת היום בארצנו וגם לא רק מתוך עמדה חילונית המתנכרת למסורת הספר היהודי. הכתיבה שלו היא יהודית מאוד אך פתוחה, נועזת ומאתגרת את המחשבה. רק שיתוף פעולה חילוני-דתי, הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית, יכול להביא את לימוד יצירתו האדירה למקום הראוי לה וראוי לקוראיה.

אין מפלגות לרוח

כאן ראוי להדגיש: התמונה הפוליטית המקובלת היום בארצנו, כאילו הדתיים והחילוניים הם מחנות נפרדים ונבדלים זה מזה וכאילו העיסוק ברוח ובאמונה רווח וקרוב יותר לעולם הדתי וכאילו העיסוק החילוני הוא בענייני החומר, האוכל והמדע, היא טעות גמורה והיא מנוגדת לאמת. העיקר הגדול של המעשה הרוחני העברי-ישראלי נעשה בתוך ההקשר החילוני ובתוך ערכי הרוח העקרוניים של החילוניות - חירות המחשבה, ביקורת המציאות ואחריות לצלם האדם באשר הוא. הרבה מאד מן העשייה הספרותית הישראלית נוגע באמונה הדתית ובמסורת היהדות  - אבל רבים מן הכותבים אותה לא ייראו בתמונה הפוליטית העכשווית כדתיים כלל. יותר מכך: במקומות בהם הגיעה היצירה הספרותית העברית העכשווית הנכתבת בידי יוצרים דתיים (במובן הפורמלי של המלה) להישגים רוחניים של ממש (יצירתם של יונדב קפלון או חיים סבתו למשל) היא נכתבת מתוך הפנמה אמתית של ערכי האמנות, שהם חילוניים במהותם והם מודדים עצמם בספירה המשותפת לאנושות כולה.

לרוח אין מפלגות, ומושגי ההבדלה המקובלים אצלנו בחלוקת הקהילה הישראלית למחנות ולכיתות אינם חלים עליה, ובעיקר לא תכונת ה"חולין" המיוחסת לחילוניות.

יצירת עגנון היא מופת של הסימפוזיון העברי-יהודי הפתוח והמקיף ביותר - מעינות היהדות ועד קצווי הבדידות שאין בה כבר שריד של זהות משותפת, מפאתי החורבן והעלבון ועד פסגות השגב והקדושה - הכל מתנסח בה בדרך הפשוטה והנגישה ביותר. לא זו בלבד שהקהילה כולה נחוצה כדי לראות אותו בהיקפו, אלא שגם האדם היחיד הופך לסימפוזיון שלם השרוי בעל-זמן כשהוא קורא בו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו