תערוכת משה גרשוני בברלין: בין השבר המערבי לשבר הישראלי

אורי דסאו, שאצר ב-2014 את תערוכתו של גרשוני בברלין, כותב על האופן שבו הציור שלו ניתן להגדרה במונחים של פרפורמנס, וכיצד ציור זה הוא גם מדיום של שפה, זיכרון, היסטוריה ואיקונוגרפיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תערוכתו של משה גרשוני, "לא אבא ולא אמא", בגלריה הלאומית החדשה בברלין
תערוכתו של משה גרשוני, "לא אבא ולא אמא", בגלריה הלאומית החדשה בברליןצילום: עוזי צור
אורי דסאו

עם מותו היום (ראשון) של משה גרשוני אנחנו מאבדים מופת גדול של הישראלי היפה, מהיפים שהיו. הביטוי הזה נטען במשמעות חדשה כשאני מייחס אותו לגרשוני. איתו הישראלי היה גם עברי, יהודי (כמסמן של אחרות עקשנית) ואיש תרבות המערב, המעבד את השבר שהנחילו לנו המודרניות המערבית והפרויקט הישראלי, ביחס להצהרת הכוונות שבבסיסם. במובן זה, גרשוני הוא לא רק מה שאבד אלא גם אופק שיש לשאוף לו.

ב–2014 אודו קיטלמן ואנוכי אצרנו את תערוכתו של גרשוני בגלריה הלאומית החדשה (נויה נציונל גלרי) בברלין. קראנו לה "לא אבא ולא אמא", בהשאלה מכיתוב שהופיע בכתב ידו השבור של האמן על גבי כמה ציורים מ–1998. העצמנו את הכיתוב לכדי כותרת מייצגת של תערוכה מקיפה במוסד מרכזי באירופה כדי להדגיש את הממד האינדיבידואלי של העבודה שלו, את העובדה שהציור שלו דובר את שפת היתומים, שהוא בא משום מקום.

משה גרשוני, "שלום חייל, מה שלומך", 1980
משה גרשוני, "שלום חייל, מה שלומך", 1980צילום: אבי אמסלם

ניסינו לנתק את הציור שלו ממגמות היסטוריות בציור העולמי של זמנו, שהתאפיינו בחזרה לציוריות ובניאו־אקספרסיביות. אהבנו את הנגטיביות והישירות של המשפט הזה "לא אבא ולא אמא", אבל יותר מכל דבר אחר הבנו שהכותרת היא מפתח שבאמצעותו נוכל להמחיש את אופן הפעולה של גרשוני. המשפט "לא אבא ולא אמא" נקרא ונשמע בתחילה כווידוי של יתום, כמופע שבו הציור של גרשוני מצהיר על תלישותו ההיסטורית והתרבותית.

קריאה מעמיקה יותר גילתה לנו שהמשפט הזה פותח את המונולג האחרון באחת מגרסאותיו של גיאורג ביכנר ל"וויצק". בעודו מתוודה על יתמותו, הציור של גרשוני מאמץ לעצמו כאב את ביכנר, מי שנחשב כאחד ממבשרי האקספרסיוניזם הגרמני בספרות, ומכאן גם באמנות. באמצעות שלילה של שורשיו הוא יוצר לעצמו הקשר.

תערוכתו של משה גרשוני, "לא אבא ולא אמא", בגלריה הלאומית החדשה בברלין
תערוכתו של משה גרשוני, "לא אבא ולא אמא", בגלריה הלאומית החדשה בברליןצילום: עוזי צור

תערוכת גרשוני בברלין נפתחה בשחזור עבודת הקיר שלו מ–1979 ובה הכיתוב "מי ציוני ומי לא" כתוב באותיות דפוס אדומות גדולות. כמו ב"לא אבא ולא אמא", גם כאן גרשוני מתחיל במשפט קטגורי, מפורש, דיכוטומי, ומחלק את העולם לכן או לא, שחור או לבן. ואולם, בתוך ההקשר של אמנות שפה מושגית, גרשוני גם מאותת לנו ש"מי לא" אינה קטגוריה מהותית, אלא אקט לשוני של שלילה, ושלמעשה אין כזה דבר "מי לא" מחוץ להבניה של השפה. בכך הוא במובן מסוים מחליש את החלוקה הקטגוריאלית הראשונית שלו ופותח אותה אל עבר אופציות של הבנה אחרת, שבמסגרתה "לא" אינו מתקיים במנותק מ"כן".

התערוכה בברלין התעמקה בגרשוני משנות ה–80 של המאה הקודמת ועד ימינו, והסבה את תשומת הלב לאופן שבו הציור שלו ניתן להגדרה במונחים של פרפורמנס. ממד נוסף הוא האופן שבו ציור הפעולה החשוף שלו אינו מתפקד רק כמדיום של כתמיות וכמוליך של חושניות ושל חומריות מתפשטת, אלא ציור זה הוא גם מדיום של שפה, זיכרון, היסטוריה ואיקונוגרפיה, העוברים אף הם דרך הגוף. ניסינו להראות עד כמה הציור שלו הוא גופני, אבל גם כמה הגופניות שלו נוסקת אל מעבר לחושני גרידא, או לחלופין, עד כמה הוא לשוני־תרבותי ועד כמה הלשוניות שלו אינה מסתכמת בדה־מטריאליות.

הכותב הוא אוצר ישראלי הפועל באירופה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ