שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שי פורסטנברג
שי פורסטנברג

שתי פנים לדמותו של א"ב יהושע, שהגיע לגבורות בחודש שעבר: סופר ואושייה פוליטית. הדואליות הזאת מתבטאת גם ביצירתו ומחייבת את הקורא לצלול אל מעמקיה כדי לחלץ מתוכה את מלוא האמירה הפוליטית שלו. הבעיה היא, שצלילה כזאת דינה לחשוף את המשניות היחסית של הפוליטיקה. השאלות הפוליטיות הרות הגורל שיהושע דן בהן אינן חשובות מצד עצמן. חשיבותן היא כחלק מעיסוק רחב בשאלות שאפשר לקרוא להן "מהותיות". הרומאן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", לדוגמה, הוא ספר שבמבט ראשון נראה שהעיסוק הפוליטי הוא מרכזי בו כפי שאפשר לצפות מסיפור שמתפתח על רקע האינתיפאדה השנייה; אבל מבט נוסף מגלה שתפקיד הפוליטיקה בסיפור הוא רק תירוץ לעיסוק בשאלות אוניברסליות, כמו היכולת של האדם לתקן והמתח בין אידיאה של מקום והמקום עצמו.

שאלת היחס בין הפרט והציבור היא שאלה שכזאת והיא לובשת צורות רבות ביצירתו, אבל כשיהושע עצמו מבקש למצוא את המאפיין האחד שעומד בגרעין היצירה של דור המדינה, שהוא נמנה עליו, הוא בוחר לומר כך: "אני חושב שמן ההתחלה היה אצלנו איזון מעניין בין הגלוי והנסתר. אני מדבר על מגירות נסתרות וכפולות שהיו בתוכנו, מגירות שהלכו ונפתחו במהלך שנות היצירה... אצלנו נחבאו מגירות נסתרות, שאולי גם לא היו מודעות לנו מלכתחילה, אלא שבגללן נעשתה המציאות המתוארת כפולת פנים, כאילו מרמזת היא על משהו שבתחילה גם לנו לא היה ברור. בדרך כלל היתה זו מגירה אוטוביוגרפית שהוסתרה מסיבות שונות ואט אט הלכה ונחשפה" ("ספרות דור המדינה — תעודת זהות", "אחיזת מולדת", עמ' 180-171).

אותו "סוד" שיהושע מדבר עליו הוא במידה רבה מה שמבדיל לדעתו את היחיד מהקולקטיב ומכונן אישיות ספציפית. הסוד של הסופר הוא לא פעם איזושהי "גלותיות" שהחברה לא מסוגלת לבלוע, המונעת מהסופר להיטמע לחלוטין ומחייבת אותו לפרוץ מן הכלל ולנסות להשמיע את קולו המיוחד. והסוד המודחק של יהושע, לדבריו, הוא הזהות והשורשים הספרדיים שלו. מעניין לעקוב אחרי תהליך ההיחשפות שלהם לאורך יצירתו. בסיפוריו המוקדמים, המסוגננים והעגנוניים השורשים הספרדיים נעדרים לגמרי. המוצא מתחיל לבצבץ ברומאנים המוקדמים — ב"המאהב", הרומאן הראשון שלו, המאהב גבריאל הוא ספרדי־ירושלמי, וגם סבתו ודוצ'ה, שגבריאל חוזר לארץ בגלל תרדמתה (מתוך התרדמה היא הוזה הגיגים משונים); ברומאן השני שלו, "גירושים מאוחרים", הספרדיות מבצבת בשני מקומות בעלילה הדחוסה: נעמי, האשה שדקרה במפתיע את בעלה ושהגירושים בכותרת הם הניסיון להתגרש ממנה חמש שנים אחר כך, היא גם בת למשפחה ספרדית.

אפשר למתוח כמה קווים בין דמותה של נעמי לדמותה של ודוצ'ה. שתיהן דמויות שמורחקות מהחברה, נעמי בבית המשוגעים וודוצ'ה במושב הזקנים שבו היא שוכבת ללא הכרה. שתיהן גם לא חיות לגמרי במציאות הקונקרטית אלא במציאות מקבילה: נעמי במחלת הנפש שלה וודוצ'ה בהזיות הזקנה שלה. במובנים מסוימים דמויות אלה, הקרובות ביותר ל"סוד הספרדי", הן שמשמרות את אותה פרישה מהכלל ושקיעה בנפש שאותה מצאנו בסיפורים המוקדמים של יהושע.

א.ב. יהושע
א"ב יהושע. היתוך או ריתוך? צילום: ג'יני — אנצ'ו גוש

דמות ספרדית־ירושלמית נוספת בספר היא קלדרון, הבנקאי המבוגר שמחזר אחרי הבן צבי. דמות משנית זו נעשית חשובה לנוכח שני הרומאנים הבאים של יהושע, "מולכו" ו"מר מאני". שני רומאנים אלה, הנחשבים על־ידי רבים לפסגת יצירתו, הם גם המקום שבו הסוד הספרדי פורץ לקדמת הבמה. כל אחד מהרומאנים הללו לוקח אלמנט אחר מדמותו של קלדרון ומעמיד אותו כנקודה מרכזית ברומאן.

גם מולכו, כמו קלדרון, הוא ממוצא ירושלמי־ספרדי. שניהם עובדים כפקידים, קלדרון כבכיר בבנק ומולכו בתפקיד צנוע יותר במשרד ממשלתי, ושניהם בשנות החמישים לחייהם, אם כי קלדרון מבוגר יותר, והחשוב מכל — שניהם מתמודדים עם משבר אמצע חיים המאיים על הגבריות שלהם: קלדרון נסחף לתוך מערבולת של אהבה עזה ופתאומית לגבר צעיר ומולכו צריך להתמודד עם מות אשתו והניסיון לבנות קשרים חדשים ולשוב לתפקוד מיני. מולכו וקלדרון אינם דמויות זהות אבל הם חולקים את אותו אב־טיפוס (המשותף אולי גם לגבריאל מ"המאהב") — גבר ספרדי ש"הולך לאיבוד".

אף על פי שאפשר למצוא עקבות של קלדרון ב"מר מאני", במיוחד בדמותו של אברהם מאני בפרק האחרון, תרומתו העיקרית של קלדרון ל"מר מאני" היא במבנה הייחודי של הספר. הפרק של קלדרון ב"גירושים מאוחרים" ("לילה, בין חמישי לשישי") כתוב באותו סגנון של מונולוג חיצוני, דיאלוג חד־צדדי שבו אחר כך ייכתב כל "מר מאני". יש ביכולת של מבנה זה להנכיח את אותו מתח בין יחיד ורבים. הדיבור הוא הזירה שבה מתרחשת ההמרה מרעיון ורגש פרטיים למשהו שהוא נחלת הכלל, וככזה הוא משמש כלי נהדר לבחינת היחסים בין היחיד והרבים. ב"מולכו" הדיבור נכשל באופן ברור. כשהוא מדבר עם היועצת המשפטית הוא מרגיש "שהיא קצת מאוכזבת מתשובותיו הפשוטות" והקשר האמיתי שנקשר ביניהם הוא רק דרך דאגתו לה אחרי פציעתה. בחלק האחרון בספר מנוטרלת אפילו החשיבות הבסיסית ביותר של השפה ככלי תקשורת, בעקבות הקשר עם הבת הרוסייה הרוצה לשוב למולדתה. ב"מולכו" המוקד הוא התהליכים הפנימיים של הדמות הראשית, כשאחד מהם הוא חוסר היכולת שלו לקשור קשר אחרי מות אשתו.

אפשר לומר שתהליך פריצת "הסוד הספרדי" בשני הספרים הוא הדרגתי. ב"מולכו" פורצת הספרדיות לתוך התודעה הפרטית של הגיבור השולטת בסיפור, וב"מר מאני" היא פורצת שלב אחד הלאה ונהפכת לתופעה רחבה יותר, רבת־פנים, המתמשכת על פני דורות.

הדיבור אינו הזירה היחידה ב"מר מאני" שבה נפגשים היחיד, הרבים והיחסים המורכבים שביניהם. המשפחה היא מרחב נוסף למפגש הזה, שבא לידי ביטוי בצורה מובהקת בקטע מתוך שיחה בין בת לאמה הקיבוצניקית בפרק הראשון ב"מר מאני": "את לא מאמינה, אמא, כי את לא רוצה להאמין, כי החוכמה שלך היא חוכמת הקולקטיב, גדולה ועצומה, ובמדבר הזה עוד מוסיפה ביטחון וחוזק, אבל כל־כך חסרת אונים מול טיפה קטנה של מסתורין, ולכן גם תרדוף אותה בלי רחמים ובכל מקום, בהגיון הברזל של שמש צהריים" (עמ' 73). כלומר, "חוכמת הקולקטיב", שמאפשרת את ההישרדות בקיבוץ, לא מסוגלת להכיל את ה"מסתורין". ה"מסתורין", בהקשר הזה, הוא במידה רבה גלגולו של ה"סוד" במובן שהן שתיהן פעילויות נפשיות (ה"מסתורין" שם הוא הכוח הפנימי שמושך את הגר הצעירה לגבריאל מאני המזדקן). המרחב שבו מתרחשת ההתנגשות הזאת הוא השיחה בין האם ובתה, ובאופן רחב יותר המשפחה, שהיא הקולקטיב הכי אישי, הקולקטיב הראשון שאליו אדם משתייך. המשפחה תופסת נתח משמעותי בכל הכתיבה של יהושע והיא נושא משמעותי כמעט בכל הרומאנים שלו, בין אם בגלוי במרכז ובין אם באופן סמוי יותר.

במסה "המשפחה כדימוי פוליטי וחברתי בספרות" ("אחיזת מולדת", עמ' 170-164) יהושע נדרש לעיסוק במקום של המשפחה בספרות. בפתיחה הוא מדבר על המשפחה כדימוי לתהליכים חברתיים גדולים יותר לאורך ההיסטוריה של הספרות. הוא מדבר על "אנה קארנינה" של טולסטוי ו"הקול והזעם" של פוקנר, שתי יצירות שהשפעתן הרבה עליו מהדהדת גם ביצירתו, כדוגמאות לספרים שבהם הדרמה המשפחתית משקפת דרמה חברתית גדולה יותר. עיקר המסה הוא דיון בשאלת המשך קיומה של המשפחה כדימוי חברתי בעולם המודרני, שבו מוסד המשפחה הולך ומאבד מכוחו. הוא שואל על הרלוונטיות של דימוי המשפחה כמיקרוקוסמוס, בעולם שבו היחיד קונה את חירותו בגיל מוקדם יותר ויותר ותלוי פחות במשפחתו. בסופו של דבר מגיע יהושע למסקנה שהמשמעות המרכזית של המשפחה בעולם המודרני היא כשורש לבעיות היחיד בחוויות מוקדמות. הדרך לשמור על הרלוונטיות של דימוי המשפחה היא על ידי שימוש בה לעיסוק ב"תת־מודע קולקטיבי", כדימוי לתהליכים הבלתי מודעים העוברים על החברה.

למה מתאמץ יהושע כל כך לשמור על תפקידה המרכזי של המשפחה בספרות ולמה העיסוק במשפחה כל כך מרכזי ביצירתו?

הסבר אחד יכול להיות תפיסת הכלל של יהושע. במאמר "היתוך או ריתוך?", שפירסם יהושע ב"הארץ" בספטמבר 2016, הוא דן בלאומיות של עם ישראל. הוא מסתכל אחורה למעמד הר סיני ומדבר עליו כניסיון היתוך בין תפישה לאומית לתפישה דתית, ניסיון שנידון מראש לכישלון, כי בעוד שקריטריון ההשתייכות לדת נקבע על־פי סטנדרט ציות לערך או מעשה מסוימים, ההשתייכות לעם היא מוחלטת ודומה להשתייכות משפחתית, שכן "גם רוצח הוא בן לאביו ולאמו. הם יכולים לגנות אותו או לנדות אותו, אבל אין הם יכולים לעקור אותו ממשפחתם ולטעון כי אינו בנם".

הבחירה של יהושע במשפחה כמיקרוקוסמוס של הכלל נובעת מכך שהכלל אצל יהושע הוא העם, והעם הוא הרחבה של המשפחה, והחיבור המקשר את הפרטים השונים המרכיבים את הכלל אינו מקרי.

סיבה נוספת לבחירה במשפחה כנקודת המפגש יכולה להיות ה"סוד". סודו של יהושע הוא המשפחה הספרדית־מזרחית שלו. הזהות המשפחתית הזאת נדחקה לקרן זווית של היחיד בעקבות הלך הרוח של שנות המדינה הראשונות וכך נולד המתח הבסיסי בין היחיד והרבים, שמתוכו נולדה יצירתו. המקום היחיד שבו יכולים להפגש היחיד והרבים במפגש אמיתי ובו יוכל להתרחש התיקון למתח הזה הוא המשפחה, המקום שממנו נבע המתח הזה מלכתחילה. המשפחה פה היא השורש הזהותי־אישיותי של היחיד, ובשל כך יהושע (כאדם פרטי, באופן שהוא אולי לא לגמרי מודע) בוחר להשמיע את קולם של הרבים דרך קול המשפחות.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ