שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורין מוריס
אורין מוריס
אורין מוריס
אורין מוריס

שב עלי והתחמם: הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין

מנחם פרי. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 410 עמודים, 92 שקלים.

ספרו של מנחם פרי, "שב עלי והתחמם", הוא מקרה מוזר: חציו עבודת פרשנות ספרותית וחציו עבודת ארכיון מרשימה. אך הוא בעיקר מוזר מפני שאת החלקים הטובים יותר בספר לא מנחם פרי כתב.

לכאורה זה לא אמור להפתיע, שכן הספר עוסק ביחסים בין שניים מענקי הספרות העברית ומחלוציה במאה ה–20, יוסף חיים ברנר ואורי־ניסן גנסין, וכראוי, מרבה פרי לצטט מדבריהם. אלא שלא רק הם מתגלים כעדיפים עליו בכוחם הפרשני והסיפורי, אלא גם ידידם, אשר ביילין, שמעיד על שניהם ברשימות קצרות — יותר, ופחות — שכתב לאחר מותם ומופיעות בחלקו השני של הספר. אך ביחס אליו פוסק פרי: "זיכרונותיו של ביילין נועדו לפאר את ביילין בעזרת גנסין" (עמ' 152), ואלה דברים גסים מאוד ובלתי הוגנים על טקסטים עדינים מאוד והגונים.

מנחם פרי
מנחם פרי. צילום: תומר אפלבאום

ולמה כל זה? שהרי בספר זה מבטיח פרופסור מנחם פרי הנודע, אבי תיאוריית השלמת הפערים, לגלות את הסיפור המכוסה מתחת ליחסי ההתחרות והרעות המופלגת בין שני הסופרים. הוא מציע לקורא תוכנית לפענוח של הסיפור מאחורי גבם, מעל לראשם ומתחת לחגורותיהם. הוא מתמקד בידידות המיוחדת בין השניים, בפגישות שלהם בביאליסטוק, ורשה ולונדון, וטוען, שבין השניים התקיים מתח הומוארוטי.

במובן זה ספרו של פרי הוא כישלון חרוץ מאין כמותו. הוא אינו מעז לגולל את העלילה הארוטית, שהוא מרמז על התרחשותה, בשני מקרים לפחות. זוהי לכאורה הצעתו הסנסציונית של פרי: "... אך בסיפור שאני מנסה לספר כאן נבהל גנסין... מפני המיניות שלו עצמו שנעשתה לפתע לא ברורה... על מיטת הברזל בחדרו של ברנר, ניסה גנסין בעל ההעזה, לא להיענות לברנר כדי לרצות את אחיו הטוב, אלא אף ליבה אותו עוד יותר מאשר בוורשה כבמין התנסות הרפתקנית" [הדגש במקור] (עמ' 161).

פרי גם מעלה את רף ההימור באתגר: "כל מי שמבקש לא לקבל את הסיפור ההומוארוטי שאני משרטט כאן יצטרך להציע רפרנט אלטרנטיבי". זאת הוא קובע על סמך הצירוף המרמז "היחס הזה", שברנר נוקט ברשימת הפרידה לאחר מות גנסין, "אורי ניסן: מילים אחדות".

אך ראו כמה עמוק יותר ופתוח ההיגד המקורי של ברנר על התרחקותם הטרגית: "ברגעים הטובים בינינו המעטים, הבינונו שנינו, כי אין אני אשם, אין הוא אשם, כי אין אנו אשמים, כי זה רק האסון רובץ עלינו". האם באמת נחוץ לנו אקט מיני כדי למלא כאן את משבצת האסון? האין כל סיומה הבלתי נמנע של חברות אמיצה הוא בגדר אסון מסדר מסוים, במיוחד בין שני אישים גדולים כאלה. צרת הספר היא שהוא אינו מתעלה מעל לכוח אבחנותיו של ברנר לאחר מעשה ושל גנסין בשעת מעשה (אליבא דאשר ביילין, ידידו, שאותו פרי, במומו שלו פוסל).

ברנר. מיניות לא ברורה 
צילום: גטי אימג'ס
ברנר. מיניות לא ברורה צילום: גטי אימג'סצילום: Getty Images

מאחורי גבם של גנסין וברנר, פרי מצליח ללכת כברת דרך כלשהי במרחב המדומיין שבינו לחסידיו המשוטים. ממחישה זאת היטב הליכתו הממושכת ברחובות לונדון, כאשר פרי משחזר את התוואי המדויק שבו פסע ברנר מאה אחת קודם לכן. באין לו נקודות אחיזה רבות במרחב, להוציא שכנועו הפנימי המפורסם, הספק סביב הקבילות המחקרית והספרותית נותר רב.

האכזריות, שאולי מצויה בקביעות לעיל, רחוקה מלמצות את מעלותיו של הטקסט. יש כאן עושר עצום של מידע חיוני לכל תלמיד, חוקר וכותב בספרות העברית. יש כאן מקרה רב הוד ומצמרר של מפגש בין שני ענקים. שני טיפוסים חד פעמיים, שנתיביהם נפגשו בנעורים, ומאז במחול של כוחות משיכה ודחיפה, ואמפתיה טרגית כמעט, נחצו שוב ושוב עד שמצאו את מותם, מופרדים ורחוקים זה מזה.

באמת שאני לא רוצה להיות אכזר ולחרוץ דין, אבל מנחם פרי איננו סופר, במובן הזה של הסמכות הטבעית או המעוף המתבקש. במובן זה, גם "שב עלי והתחמם" אינו ספר ממש, אלא ארגון וליקוט של חומרים מן הקיים. במיטבו פורש פרי את יריעת הפרטים הקיימים ברשת הביוגרפית (רשימות ביילין ורשימתו הנודעת של ברנר, לצד תעודות ואיגרות, בעיקר של גנסין). ואכן, בחלקיו הטובים יותר, יש כאן "דיוגרפיה" (מילה מומצאת ומוצעת לביוגרפיה זוגית) נבונה ועזה מאוד על שניים, שהלכו יחדיו ונפרדו ושוב נפגשו על מנת שלא להיפגש עוד ומתו בפעימות שוות כמעט, כמה שנים לאחר פרידתם האחרונה. זה יכול היה להיות ספר מצוין ונחוץ, לו רק ביקש פרופסור פרי לעשות בו את מה שמבוקש מהביוגרף הסביר. כלומר, להסתפק בקיים.

כנגד זה, פרי מחליט לגלם את תפקיד הבלש, אלא שהוא נאלץ תחילה להמציא את התעלומה, כי כזו אין כאן בכלל, אך פרי אינו יכול להניח להילת מגלה הארצות, גם בעולם שכל היבשות בו נמצאו זה מכבר. לכן תיקוף התעלומה מאומץ כל כך, מתנשף ומיוזע. בתחילה מגויסים זיגמונד פרויד, אדגר אלן פו וההיסטוריון וההוגה קרלו גינצבורג להקדים את המקדמה האחרונה של פרי עצמו בכמה מובאות עוקבות, שמטרימות את עקרונות הבילוש האינטלקטואלי, ואליהם מצטרפים בהמשך שרלוק הולמס ואומברטו אקו ורבים אחרים.

אורי ניסן גנסין
גנסין. ידוע בפתיינותו

פרי מנסה להציג בפנינו את תיאוריית הקריאה שלו על במת הידידות בין ברנר לגנסין, אלא שהשחקנים הבלתי רגילים הללו מתקוממים כל העת ועולים באלתוריהם על חיבורו המאוחר של הפרופסור־המחזאי. הם חיים ובועטים בהרבה מהתפקידים המיוחסים להם. הם אינם נענים באמת למפתח הפרשני של פרי.

כמפיק פרי עשה עבודתו נאמנה, ובעיקר לעצמו חטא: למה לא עמדת בחוזה המיקרו־ביוגרפיה (כך הוא מכנה את הסוגה בהצטנעות כלשהי) שלכאורה כתבת? מדוע החלטת להגיד לנו מחדש את התיאוריה שלך, שעדיפה על שלל תיאוריות של אחרים? ולאיזה צורך?

בנקודה זו אנחנו נכנסים לשדה ממוקש באמת: בכיר חוקריה של הספרות העברית, הדגול שבהיסטוריונים שלה, פרופסור דן מירון, הנציח יחס בלתי ראוי של קדימות המפרש למחזה. הוא הצופה, ששם עצמו תדיר מעל המחזה, בשל מוח לא מצוי וענק, ובאמצעות הכברת תלי תלים של מלל על היצירה הוא מכביד עליה ומכופף את קומתה. מירון, ראש השבט, הנחיל יחס זה לחוקרי הספרות שאחריו, אותה גישה של אני ואפסי עוד. כל זה פוגע תדיר בהשתתפות במפעל המחקר — ממש כמו בפוליטיקה — זירה שחצנית ושתלטנית, שכל בר דעת ירחיק עצמו ממנה.

ומה קשור דבר זה לענייננו? כי לא פעם, הספר, שנקרא בכותרת המשנה: "הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין", נקרא, למעשה, כדיאלוג יצרי לא פחות בין פרי ומירון. זהו דיאלוג חשאי, שמתרחש מתחת לטקסט מכיוון שפרי מועיד למירון מקום רק בהערות שוליים. הנה חלקים ממנו לעיון הקוראים: "מירון מוסר חלק מן האינטרפרטציה שלי בשמי... ומרצה בהרחבה, כתוספת שלו, את הדברים הנ"ל שאני־עצמי כתבתי" (עמ' 43); "אבל דבריו של מירון לא רק מדגימים את שטחיות הבנתו..." (עמ' 50). מכאן ממשיך פרי לאיום מפורש יותר, שאולי יממש בספרו הבא: "הכשלים העקרוניים שבאופן קריאתו של מירון ראויים לדיון מפורט, שזמנו יגיע" (עמ' 50). מטעמים שכאלה, יש עוד כהנה וכהנה. כלומר, בהערות השוליים מקופל ספר נוסף, מחריד ומביך למדי למראה. ושורש הבעיה כאן; אותה מחלה של האדרה עצמית, שהנחיל מירון לפרשני הספרות, והדביק בה אקדמיה וציבור קטן.

דן מירון
דן מירון. ראש השבט צילום: דניאל בר און

בחלק המשובח יותר של הספר אורג פרי יחסים בין שני הסופרים סביב שירו של ביאליק, "ביום קיץ, יום חום", שממנו לקוחה השורה, שנתנה לספר את שמו (בגרסה המקורית של השיר, שביאליק שינה בהמשך). גם במקרה זה עוקב פרי אחרי שני הגיבורים, שמתייחסים לשיר: גנסין בפסבדונים ברשימה קצרה ומתפעלת עם צאתו, וברנר, כעיקרון מארגן לתולדות אהבתם, ברשימתו המרגשת "אורי ניסן; מילים אחדות". אלא שפרי מעוניין להציג את מה ששניהם (ומירון גם כמובן, בהיותו גיבור חשאי או בעצם דמות נבל במחזה הפרשני) לא הבינו.

פרי קובע שזהו "שיר מתהפך" וטוען שגנסין קלט מיידית את איכויותיו השליליות ואת השורה התחתונה בדבר גירוש והתגרשות, הקיימים בו, ואילו ברנר תפש כל זאת רק לאחר לכתו של גנסין, אז הפנים את העוקץ של המשטמה, שמוכמן ביחסי קרבה, באהבה. כך, הסיפור מתקדם אט־אט על פי שירו של ביאליק מעונת החום, "עת יבקש הלב פינת שקט לחלום", כאשר שני פרחי הספרות מתחילים במימוש הייעוד, שהועידו לעצמם כנערי ישיבה שהתיידדו, והחליטו לצאת לדרך החדשה של הספרות העברית ולפרוץ את כבלי הז'רגון והמסורת גם יחד.

אחר כך בא החורף הקשה, לפי סידור העונות בשיר, אך גם בו מגלה ביאליק יסוד מנחם: "אצלי שב והתחמם, אח אובד". פרי מקביל זאת לייחולי המפגש השני בין הסופרים, ובו שניהם כבר סופרים בעלי שם, מתרגמים, עורכים וכותבים. זהו המפגש הנודע בלונדון, שהוא שיאו הדרמטי של הספר. אלא שכל היחסים הללו קורסים, כפי שתקוות השיר קורסת בעונה הסופית, הסתיו של ביאליק: "בי, עזבני לנפשי, אח חנון!" ובהתאם להוראת השיר, השניים מתגרשים זה מזה ואינם מחליפים עוד דרישות לשלום, כמעט עד יום מותם.

זה הסיפור הטרגי שאותו מספר פרי, אולם מעבר לכך הוא מבקש גם להפוך על ראשו את סיפור החברות המוכר בין ברנר לגנסין בהוצאת הממד ההומוארוטי מן הכוח אל הפועל. הוא מנסה לתת תוקף למהלך זה באמצעות קריאתו את שירו של ביאליק, המונח בתשתית סיפור הידידות הזה כשיר מתהפך. אך לא כך הדבר: השיר אינו מתהפך, אלא קורס לתוך השליליות. שליליותו הסופית אינה מלמדת דבר מה חדש על משמעותן של עונות השנה הקודמות, אלא המבט כולו פשוט נעכר באחת, בנפילה, שהיא דגם שחוזר פעמים רבות בשירת ביאליק.

עטיפת הספר שב עלי והתחמם

יש מפח נפש מובנה בסופו של התהליך היצירתי. היצירה כוזבת — היא אינה פעולה בעולם, ובפער הזה בינה למציאות לכוד היוצר. זהו הקרח הדק, שעליו פוסע המשורר, ואפילו הפרוזאיקן, לפחות הגדולים שבהם כמו ברנר וגנסין. זוגיותם המסוימת, הערכת עצמם המשותפת והסימביוטית קורסת בקרבה היתרה בלונדון. השונות ביניהם מנכיחה את עצמיותם יותר מכפי שהם יכולים לשאת. הם מחליפים תפקידים ומקומות, ואת זה מדגים פרי היטב. אין צורך בתקווה הארוטית, שמיוחסת לברנר, כדי להגיע לחמיצות המאוחרת. החמיצות המתינה שם ממילא, כסתיו העכור ממילא של ביאליק.

מסיבה זו מעז פרי לשחזר את הליכתו של ברנר בלונדון, אך אינו מעז לשחזר את האקט המיני כביכול, שהוא רומז שהתקיים פעמיים; אחד טוב, אחד רע: "וגנסין (בן העשרים ואחת) ספק־משתובב, כמדגים את שירו של ביאליק, התיישב לפתע, אגב הדקלום, ונצמד אל ברנר (בן התשע־עשרה) וגיפף ו'חימם' אותו, ופשט את ידיו ואת רגליו להדגמת שורה נוספת, וקפץ על רגליו וחיבק את ברנר, 'רעו, אחיו הטוב', לחץ אותו אל לבו, ולבסוף השיר דמעה ועוד דמעה" (עמ' 15).

ואולם, לא כך מתואר במקור. הנה חלק מהתיאור מרשימתו של ברנר, "מילים אחדות": "[גנסין] תיאר בפישוט ידיים ורגליים את 'ענות רש גווע ברחוב'". כלומר, פשיטת הגפיים רחוקה מלהיות מחווה ארוטית, אלא חיקוי התמונה משירו של ביאליק ולא בהכרח מעבר לזה. עוד ממשיך ברנר: "קפץ, התנער ו'לחצני אל לבו', 'רעו אחיו הטוב'" (עמ' 219–220). פתאום נראה הרצף התיאטרלי הזה ארוטי הרבה פחות ואקסהיביציוניסטי ושובבי הרבה יותר.

ייתכן כמובן שברנר חווה כל זאת מתוך רגשה כלשהי. מיניותו הלא־ברורה היא מן הסודות הגלויים ביותר של תולדות רכילות הספרות העברית. מה הוא היה? פרוש, נזיר, ביישן, חרמן, הומוסקסואל לטנטי, חובב מושבע של חברת ילדים — מה זה משנה ממש. ככל אדם היה לו משק של תשוקות ודחיות, ככל אדם מיניותו היתה בעיקר עניינו שלו. אולי ניסה להסדיר את התרגשותו מהמגע עם גנסין, שהיה ידוע בפתיינותו. אולי, אך זו לא עילה לספר, ובוודאי לא לספר כזה, שבעצמו אינו מממש את הפוטנציאל המיני, שאותו הוא מבקש להוכיח. בעצם, סיפורו של פרי מחזיר אותנו אל הסיפור המוכר מרשימותיהם של ברנר וביילין.

מעבר לזה, כמאה שנים לאחר התקבלות תורתו של פרויד, אפשר בנקל להותיר את השאלה הבאה פתוחה: אם כל ידידות גברית אמיצה וארוכה, ידידות נעורים, נושאת הד כלשהו של חביון הומוארוטי, אז מה כאן הסנסציה, אם כן?

מה שטוב בספר זה הוא החומר הרב שמבורר ואצור בו בצורה נגישה. פרי העמיד כאן ארכיון קטן לספרות גדולה, וזהו מעשה חשוב ונדיב. הוא אף עשה עבודת מחקר דקדקנית ועמלנית לבירור כל פרט זערורי הקשור לגיבוריו, מיעד הנסיעה, אמצעי התחבורה ועד עלות כל כרטיס וכרטיס. ורק לתמונה הכללית הוא חטא, כאשר התחפש לבלש שבא לפענח תעלומה שמעולם לא היתה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ