שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילון גלעד
אילון גלעד
מבקרים באקווריום כרישים
צילום: מאורו פימנטל / אי־פי
אילון גלעד
אילון גלעד

לפני כחודש נפטר פרופ' דוד טלשיר, חוקר מוכשר ביותר של העברית ואחיותיה מאוניברסיטת בן־גוריון. הטור הזה, המבוסס בעיקר על מחקריו על שמות הכריש המופיעים בספרו "שמות חיים" (מוסד ביאליק, 2012), מוקדש לזכרו.

יורדי ים עברים ודאי נתקפו בצמרמורת כששמעו את שמו העתיק של הכריש, אבל אנחנו איננו יודעים מה הוא היה. אם במקרה השתמרה המילה במקרא או בספרות היהודית הקדומה, אנחנו לא יודעים זאת. במשך רוב ההיסטוריה היהודית זה לא הפריע לאיש. אף אחד לא העלה בדעתו לכתוב על כרישים בעברית. אבל אז הופיעה תנועת ההשכלה באירופה ויהודים משכילים החליטו שיש ללמד ילדים לא רק לקרוא מקרא וגמרא, כפי שהיה נהוג, אלא גם את מדעי הטבע, בהתאם לאופנה הפדגוגית שרווחה באותם ימים בגרמניה. כדי לעשות זאת היה צורך בספרי לימוד ולכן ב–1781 תירגם המורה ברוך לינדא הברלינאי לעברית את "נַטוּרגֶשִׁכְטֶה ווֹר קִנְדֵר" (היסטוריית הטבע לילדים) שראה אור כמה שנים לפני כן.

ללינדא היתה כמובן בעיה קשה. לרבים מהמושגים והאורגניזמים המוזכרים בספרו של כריסטיאן ראף לא היו מונחים ושמות עבריים. לכן הוא היה צריך להמציא להם שמות. כך עשה במקרה של הכריש, שבגרמנית מכונה הַיְפִישׁ. לינדא קרא לו "דג האי" ובעקבותיו הלכו הסופר הרוסי יוסף שיינהוק בספרו "תולדות הארץ" (1841) והסופר הרוסי מנדלי מוכר ספרים ב"השקפה כללית על הדגים" (1878).

אבל לא הכל הלכו בעקבות לינדא. הסופר הרוסי ישראל־זאב שפרלינג, בתרגומו ל"20,000 מיל מתחת למים" של ז'ול ורן שראה אור תחת הכותרת "במצולות ים" (1877), השתמש בשם הרוסי של הכריש אֲקוּלָה לשם השראה, וכינה את הכריש בכינויים "חיתי־אקולען", "תניני אקולען" וכן "תנין נורא ממשפחת האקולען". לעומתו, לאון מנדלשטם תירגם במילונו הרוסי־עברי (1860) את אֲקוּלָה בצירוף "כלב־הים", מן הסתם מכיוון שאחד מכינויי הכריש ברוסית הוא מוֹרסְקַי סוֹבָּקָה ("כלב ים"). הצירוף "כלב ים" מופיע שלוש פעמים בספרות חז"ל ושם ככל הנראה מדובר בלוטרה, אבל לינדא קבע ב"ראשית לימודים" שֶזִּיהוּנְד (מילולית "כלב ים", החיה שנקראת באנגלית Seal) הוא "כלב ים". גם במקרה זה הלכו בעקבותיו שיינהוק ומנדלי מוכר ספרים.

כך קרה שבפתח המאה ה–20 ל"כלב ים" היו שתי משמעויות: בהשפעת הרוסית — כריש ובהשפעת הגרמנית — כלב ים. במילון הכיס הרוסי־עברי־גרמני שלהם (1907) החליטו אליעזר בן־יהודה ויהודה גור לכלול את "כלב ים" הן ככינוי עברי לכריש והן ככינוי עברי לכלב ים. אבל כמה שנים אחר כך, במילונו הגדול (כרך ה', 1915), החליט בן־יהודה כי "כלב ים" הוא רק כריש, כנראה בהשפעת הערבית שבה מכונה הכריש כֻּלַבּ אֶלְבַּחַר ("כלב ים") ובהשפעת הצרפתית שבה מכונה הכריש שְיֶן דֶה מֶר ("כלב ים"). בעקבותיו הלכו יהודה גור ודוד ילין במילונם הגרמני־עברי, נפתלי הרץ טור־סיני ושמעון מנחם לזר במילונם הגרמני־עברי (1927), גור במילונו העברי־עברי (1934) וראובן גרוסמן ומשה צבי סגל במילונם העברי־אנגלי (1938). השימוש ב"כלב ים" במשמעות כריש אף חרג מתחום המילונים. אברהם שלונסקי השתמש בצירוף כשתירגם את "שיר מזמור על מקי הסכינאי" מתוך המחזה "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט לעברית ב–1933, ועל פי עדותו של דייג עברי (שאותה מביא טלשיר בספרו) הכינוי היה מקובל בקרב דייגים עברים בשנות ה–30.

גור כלב ים קורץ
צילום: אי-פי

אם אנשי הלשון גרסו ש"כלב ים" הוא כינוי לדג שאנו מכירים היום ככריש, הזואולוגים העברים חשבו שזהו הכינוי ליונק ימי טורף שאנו מזהים היום ככלב ים. כך קבע ראשון הזואולוגים העברים, ישראל אהרוני, בספרי הלימוד שלו (1915, 1923), ובעקבותיו הלכו איסר יוסף אינהורן ב"בעלי החיים: זואולוגיה לבתי ספר ולמתלמדים" (1923) וליפה שפר בכרך ב' של "תורת בעלי־החיים" (1924). כשתירגם יצחק ספיבק את "מסעו ופגעיו של הקפיטן הטרס" של ז'ול ורן (1924) הוא עשה כך גם כן.

חוץ מ"כלב ים" הופיעו בפתח המאה ה–20 עוד מתחרים על שמו של הכריש. משה מארגל חידש את המילה גֶּלְדָּן כתרגומה העברי של הַיְפִישׁ במילונו הגרמני־עברי (1906), על פי המילה הארמית גילדנא, שמופיעה כמה פעמים בספרות חז"ל ושאותה רש"י מפרש "דגים קטנים מאוד". בעקבותיו, שנתיים אחר כך, כלל אברהם כהנא את המילה במילונו הרוסי־עברי (1908) כתרגומה של אֲקוּלָה, אלא שניקדהּ גִּלְדָּן. וכשתירגם א"י גולני את חוברת 41 של הסדרה "הענקיים והננסים שבממשלת החי" של הוצאת לעם, שעסקה בכריש, ב–1912, הוא התייעץ במילונו של כהנא וקרא לכריש גִּלְדָּן. כך גם עשה ב–1923 עקיבא רוזנבוים כשתירגם את "ילדי רב החובל גרנט" של ז'ול ורן.

אם זה לא הספיק, ב–1923 הציע חוקר הארמית עמנואל לעף במכתב לחברו כי סופו הסתום של הפסוק "אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים" (תהלים ע"ד, י"ד) הופך לברור אם מזיזים את הרווח בין צמד המילים האחרונות, כך שכתוב "לְעַמְלְצֵי יַם". לעף הניח שֶעַמְלֵץ הוא שמו של יצור ימי אימתני, כנראה כריש. ההצעה הזאת עשתה לה כנפיים בקרב חוקרי מקרא ובלשנים (שנוהגים להציע תיקונים כאלה לטקסט המקראי לא מעט) אך לא ממש הגיעה לציבור הרחב, עד שב–1934 החליט גור לכלול את עַמְלֵץ במילונו כמילה נרדפת לכריש. גם מילונאים אחרים הלכו בעקבותיו, אבל המילה לא נכנסה לשימוש. גור וכמה מילונאים אחרים כללו במילוניהם מילה נרדפת נוספת לכריש — סְקַלִּידָה, מילה המבוססת על השם המדעי־לטיני סְקוַולוּס. גם מילה זו לא זכתה להיקלט בעברית.

כריש

היום אנחנו לא משתמשים באף אחת מהמילים הללו, מכיוון שבמחצית השנייה של שנות ה–20 נכנס לשימוש השם כָּרִישׁ ודחק את מתחריו. אין זה ברור מי היה הראשון להכניס את המילה לשימוש. היא מופיעה ללא הסבר בכתבות בעיתון "דבר" החל מ–1927. ב–1930 היא מופיעה לראשונה במילון של גור ובתרגום של יונתן רטוש ל"שמונים אלף מיל מתחת לים" של ורן. ייתכן שהיה זה רטוש שהחדיר את המילה לעברית בגרסה הראשונה של תרגומו לספר שראה אור ב–1925, תחת הכותרת "עשרים אלף מיל מתחת למים" (איני מצליח לאתר עותק של הספר לראות אם המילה מופיעה בו).

כך או כך המילה מקורה בתלמוד, שבו היא מופיעה רק פעם אחת (בארמית: כרשא): "פעם אחת הפלגנו בספינה וראינו סלסילה שהיו בה אבנים טובות ומרגליות וסובבים אותה מיני דגה בשם כריש. צלל צוללן להביאה, ורגש (הכריש) וביקש לתלוש את ירכו. הטיל (בו הצוללן) נאד של חומץ וצלל" (בבא בתרא ע"ד, א'־ב', לפי תרגומו של טלשיר מארמית). מה הוא אותו כרשא? אין לדעת בביטחון. רש"י כתב עליו "כך שמו". ואילו לודוויג לוויזון בספרו "זואולוגיה של התלמוד" (1858) קבע שמדובר בדג השמש, דג זהב קטן ולא מסוכן שלא חי באזורנו. למרות חוסר הסבירות של הפירוש, הוא ניתן גם ניתן במילוני התלמוד של יעקב לוי (1879) וחנוך יהודה קאהוט (1892).

לעומתם, תיאודור נלדקה הציע ב–1886 שהמילה היוונית קַרְחַרִיָס ("כריש") היא המקור לכרשא הארמית כמו גם למילה הערבית קַרְש ("כריש"). מרקוס יסטרוב השתכנע וכך כתב במילונו התלמודי (1903). כך גם כתב לעף במאמרו על שמות הדגים בארמית (1906). על פי טלשיר, בשיר "תודה" שכתב שמואל הנגיד במאה ה–11 על מקרה שבו ניצל מפני מתקפה של דג אימתני שאותו הוא מכנה קַרְחָה, אותו דג הוא כריש וְקַרְחָה היא גרסה מסורסת של אותה מילה יוונית שהיתה כנראה נהוגה בספרד באותם ימים. טלשיר אף מציע שהמילה Shark, שהופיעה באנגלית ב–1569 ושמקורה לא ידוע, מקורה באותה מילה ערבית קַרְש בסיכול אותיות ולכן גם היא בת־דודתה הרחוקה של הַכָּרִישׁ שלנו. אולי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ