שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מנחם פרי
מנחם פרי

לא נוח למחבר להגיב לרשימת ביקורת על ספרו, אך בלתי־נסבלת יותר ההשלמה עם תיאור מסולף שלו. בעוד אני מספר ב"שב עלי והתחמם" סיפור אהבה רב ניואנסים, דרמה סוערת לאורך עשר שנים, שמוצאת אחיזה במאות פרטים, מרדד אותו אורין מוריס (מוסף "ספרים", 10.2.2017) לשני "אקטים מיניים" (צירוף שאין בספרי, העוסק בדיאלוג הומוארוטי שרובו ממר־חקים) וממציא בעצמו "סנסציה" (עוד מילה לא שלי) כדי לשאול לבסוף, "אז מה כאן הסנסציה?"

אסתפק כאן בשלוש דוגמאות (מתוך הים) שמדגימות את אי־האמינות של מוריס:

מנחם פרי
מנחם פרי. צילום: תומר אפלבאום

1. מוריס מגמד, כמעט מבטל, את הסצינה בין ברנר לגנסין בוורשה ב–1900, שטענתי שהיה בה ריגוש ארוטי (ותו־לא). כראיה הוא קובע שתיאורו של ברנר לסצינה האמורה אינו מזמין את הבנתה כך. אך כדי להוכיח שאני מעמיס על הסצינה משמעות שלא היתה בה הוא מזייף את הציטוט מברנר מתוך המסה "אורי־ניסן: מילים אחדות" באמצעות מחיקה של פרטים מרכזיים כדוגמת: "ישב אצלי וחיממני בשעת אמירת פסוק 'אצלי שב והתחמם'". מוריס, למרבה הצער, אינו מכיר את ביקורת ברנר ואת הכתיבה הענפה על הסצינה הזאת (למשל, אריאל הירשפלד מכנה אותה "ארוס דו כיווני"). הלוא בנקודה זו כשלעצמה לא חידשתי, הדברים ידועים — אך לא למוריס.

2. ברנר מדבר על "הייסורים של היחס הזה אשר ביני ובין אורי־ניסן" ומסביר שאין כוונתו לייסורים סתם של סופרים עבריים גולים, חולנים, עניים וכו', אלא ל"אסון" האישי שלו ושל גנסין. אני טוען שמי שאינו מקבל את הסיפור שלי יצטרך להציע רפרנט אלטרנטיבי לייסורֵי "היחס הזה". מוריס כביכול נענה לאתגר, ומציע כ"מילוי למשבצת האסון" את סיום החברות האמיצה בין השניים, שהוא "בגדר אסון מסדר מסוים". אלא שבכך הוא כושל כשל בסיסי בהבנת הטקסט של ברנר, שמתאר כאן את מה שהבינו הוא וגנסין בלונדון, "ברגעים הטובים המעטים", בימים שברנר טרם היה יכול להעלות בדעתו את הסיום האמור, שיתרחש כעבור חמישה חודשים.

איור של גנסין וברנר
איור: ערן וולקובסקי

3. מוריס מאשים אותי שאינני הוגן בפסיקתי שזיכרונותיו של ביילין (שעליהם הוא מבקש להסתמך כאלטרנטיבה) אינם מהימנים. זו הכרזה שדורשת ביסוס, כפי שביססתי אני, בהרחבה, את טענתי כנגד ביילין. כך, למשל, טוען ביילין שגנסין, בבואו ללונדון, גר אצלו, אף על פי שברנר עצמו, ואני עמו, טוענים שגנסין גר באותה עת דווקא אצל ברנר. האם ברנר שיקר? מכתב של גנסין מאשר שהוא אכן גר אצל ברנר, בחדרו הקטן, עם מיטת הברזל האחת. כלומר, ביילין שיקר כאן, ובהרבה מקומות אחרים. מוריס פשוט מעלים מקוראיו ומעצמו את הדיון המפורט המערער את אמינותו של ביילין, אשר ברנר, לבסוף, ניתק את יחסיו עמו ולא בכדי. מי אם־כן אינו הוגן?

שלוש הדוגמאות הללו נוגעות לאבני פינה ברשימתו של מוריס. בלעדיהן היא מתרוקנת. אבל עוד יותר מכך, הדיון של מוריס מחמיץ לחלוטין את מעמדו של הסיפור שאני מספר, סיפור שכלל איני טוען שהוא אמיתי וסופי. ההרפתקה האינטלקטואלית שבספר — שמתאר סיפור אהבה רב שלבים ולא סיפור של אקטים, סיפור שבמרכזו שיר של ביאליק ובסופו טעות דפוס מפורסמת, שחולל גנסין בחוברת האחרונה של "המעורר" ולא מוזכרת בביקורת — מספקת היפותזות שכל הצדקתן היא שהן סוחפות לתוכן אוקיינוס של פרטים שקודם לכן היו זנוחים או נחשבו שוליים או לא נודעו כלל, ומאפשרות להם להתלכד. כדי לערער על הצעה סיפורית כזו יש להציע סיפור נגדי, טוב יותר, או להסביר מדוע הסטנדרט הזה להכרעה בין סיפורים — שבוחן אותם ומשווה ביניהם לפי כושרם למַשמע פרטים שנותרו זנוחים בקריאות אחרות — הוא מופרך. מוריס לא עושה לא זה ולא זה, ובכך הליקוי הראשי שבמאמרו. בעצם, תשע עשיריות מן הספר שלי עוברות אצלו מתחת לרדאר.

אכן, ספרי הוא "כישלון חרוץ", כישלון כזה פועם להרגשתי בעורקיה של כל כתיבה פרשנית שאפתנית, אבל לא בגלל הסיבות המדומות העולות מרשימתו של מוריס.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ