שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"חיים אחד" מאת יצחק לאור: מאצ'ו מחפש אהבה

לאור הוא משורר שמכה בפטיש של מילים בראשו של כל מי שמתקרב אל שירתו. אוסף שיריו הוא ביטוי לגבריות מורכבת: היא קשוחה, בוטה וזועמת, אבל גם פגיעה ורכה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יותם ראובני

חיים אחד: מבחר ושירים חדשים
יצחק לאור. הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 496 עמודים, 99 שקלים

שלושה שבועות ביליתי עם הספר "חיים אחד", אוסף השירים של יצחק לאור. לצד שירים חדשים מובאים כאן גם שירים מתוך ספריו "נסיעה", "רק הגוף זוכר", "שירים בעמק הברזל", "אוהב ימים", "כאין", "עיר הלווייתן" ועוד.

אנסה לתאר תחילה את החוויה הכוללת שהצטברה בי לאחר קריאה מרוכזת בשיריו של לאור. ובכן, נדמה כאילו המשורר קם, או שהוא יושב, ובכל הזעם שנצבר בו הוא מכה בפטיש של מילים בראשו של כל מי שמתקרב אל שירתו. לא מיקרופון בין־גלקטי ולא מגפון שכונתי יש כאן, אלא מהלומה אחר מהלומה. יש רק גוש ''זר'' ו''גדול'' של קיום.

כל שיריו הופכים לגוש אחד גדול, גוש של גבריות, שמתלבט מה לעשות: מלחמה או אהבה, ליריקה או מכות על ראש הקורא, עד שיקרה משהו. בעיני, השירים הקצרים יותר אפקטיביים מהפואמות הארוכות, שכן בשיר קצר הכוונה מובנת יותר, וברוב המקרים השירים הקצרים הם בריחה מאותו גוש גברי, כבד, שיודע שהוא צריך לעשות משהו, אבל לא יודע מה. כך, למשל, בשיר "מנגינה":

"החוצב". צ'ארלס הנרי ניהאוס, 1901
"החוצב". צ'ארלס הנרי ניהאוס, 1901. האשה הגדולה מהחלומות יכולה להפיג רק חלק מהזעם הגברי

רק צלילים נשלטים
לא נשלטים. צלילים נכונים —
לא. תואמים היא אולי המילה. גם כן לא
צלילים, לא מילים אפילו, אפשר להניעם
כמו מחול שבו הגוף איננו זז, אולי רק יד או אצבע
ושם עכשיו איתנו
יחד עמוק בשקט לא חודרים אותו אנחנו
נינוחים חכמים כמו מתכת צלולה, אֵם המיתר

אני מודה שאני צייד ללא תקנה של קטעים ליריים בכל ספר שירה שאני קורא. מהו קטע לירי? ובכן, הוא לא מוכיח בשער, והוא לא מכה בקורא, אלא משתמע. למזלו של לאור, לגושי השירה הגבריים שלו מתלווה אשה "במרחק יקיצה'', כפי שהוא כותב בשיר "חיים אחד" (כשם הספר):

בחשכה שאיננה אפלה ולא חלל של נדודי שינה
אמצא שוב כמאליו את סוד השינה השקטה ליד אשה במרחק יקיצה
ליטוף, הרגעה, נושמת לידי מדיפה ריח שאני מכיר ואני
אתעורר אתבונן ואֹמר כל זה הרי שלי ולא שלי

אלא שהאשה, גם האשה הגדולה מהחלומות, של יהושע קנז ושל חנוך לוין, מורו ורבו של לאור, יכולה להפיג רק חלק מהזעם הגברי — על הארץ הזו, על המלחמות, על הכיבוש — ואז המשורר נשאר לבד, עם אותו פטיש שירי, הפעם מכוּון אל עצמו. כפי שלאור כותב בשירו "אגע בך בעלטה":

עטיפת הספר "חיים אחד"

אגע בך בעלטה ואשאל מה זה ואת תאמרי זו
ידי (זו בטני, זו לחיי, אלו שדי) אעיר
אותך ואבקש ממך שתשכבי אתי, אהבי אותי
(...) או שאשכב איתך, בלי להעיר
אותך אפילו, או שתשכבי איתי בשתיקת פתאום, בתביעת
ילדה אונסת איש זר וגדול, או כמו שני שיכורים או
שני גורים, או כמו שני זרים נפגשנו במלון הזה (כל
גרסה משחררת/מארגנת את מפולת השמים, מפולת צבאם) או
שאעיר אותך ונדבר עד הבוקר, שקט כזה יורד עלינו תמיד
בדברנו על פוליטיקה (עם מה מהעולם הזה נשָכח?)

קטע זה מייחס לאשה, אשה מיוחדת, את היכולת להסיר מעל המשורר את משא הגבריות, את האיש הזר, הגדול והמאיים, ולקבל בזכותה ממדים אנושיים וצנועים של חלום, געגוע וחמלה.

אבל הנה מה שאומר המשורר על יצירתו שלו בשיר "כאין":

הספר הזה הוא כתב טביעה.
ברגעים שכתבתי אותו חייתי
לבד, רטוב ומלוכלך, הייתי
לשון משוחזרת בדמות אני
בורא אותך בוראת אותי בורא
אותך.

יצחק לאור
יצחק לאורצילום: קובי קלמנוביץ

מצד אחד, אפוא, ישנו הגבר, הגוש הגברי, הגדול והזר, שמלא כרימון טרוניות כלפי הארץ שבה הוא חי. מצד שני, ישנו הצורך לפרוק את כל אלה ולהיכנס אל החדר, להסתפק במשפחה, בפרטי, בחום ובאינטימיות, באשה, בילד.

לאור אוהב את הארץ וזעקותיו אליה הן זעקות אל ארץ אהובה. הפגנות, פגיעה בחלש והכיבוש הנאלח הם נושאים שגורמים לגבר הזר והגדול להתמלא בחימה. אבל אחרי ככלות הכל, המצב הרי לא משתנה והדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לכתוב שירים. כך, למשל, הוא כותב בשיר הלירי היפהפה "גבול האור":

ביתי הוא המקום אליו חזרתי
לישון יותר פעמים, האשה ששכבתי
איתה יותר פעמים היא אשתי, העיר
ממנה לא הצלחתי לברוח היא עירי,
הארץ שבה ישלמו לי דמי אבטלה
היא מולדתי, נשים ששכבתי איתן
וכותבות לי הן ידידותי, ארצותיהן
הן אפשרויות מסוימות להגירה, מעבר
לכאן מתחיל החושך, שמה כבר לא אלך

כיום, לאור יודע היטב כי שירה — גם 500 עמודים של שירה — לא משנה את המציאות הפוליטית, אבל היא מלמדת את הגוש הגברי הזה להתפורר, להתפקע, להתביית.

ספר זה הוא ביטוי לגבריות, על כל היבטיה, הטובים והרעים גם יחד, כפי שמתואר בשיר "כניעה":

הזין, עד שלא יוכל עוד, אלא להשתין
יתגדל ויתקדש, רגיש, מכשיר הגעגוע
לחיי האהבה, שהם חיי המין
הגוררים אותנו משבוע לשבוע

המקום היחיד שבו הגבריות נפסקת ואפילו מתביישת בעצמה הוא בשירים על חברים שנפלו בצבא, כמו למשל בשירו המצמית "זיכרון שלושה מתים":

את עודד מירושלים, שהיה איתי בצבא
ונהרג בקרב בבקעה, ערב ראש השנה תשכ''ח
או תשכ''ט, אני זוכר פחות ופחות, שלא
מן התצלום, אותו אני שומר מפחד שאשכח

שירתו של לאור היא שירה גברית, בוטה לפעמים, של אחד ממגיני הארץ, כן־כן, התוהה אם יש באמת ביכולתו להגן עליה ועל עצמו, ועל מה שהוא אוהב בה. ברגעי הייאוש נדמה שהוא לא מסוגל להגן על אף אחד, גם לא על עצמו. אז הוא גוש גברי, זועף, שלא מובן לעצמו ולא לאחרים, אך אף על פי כן מחפש, כן־כן, אהבה. כך למשל, שירי האהבה של לאור רכים מאוד. ב"דַבּור" מתוך "Immacolata" הוא כותב:

בתוך קרעי הלילה את
ישנה (פנייך מוארות, צבעי
הסרט האילם) יד אחת
שלך נוגעת בקיר, השנייה
— בבטן. אני לא כלום
על יד השקט הזה:
עגלון מביט בסוסה
עייפה.

נדמה כי היופי בשירה הצרופה של לאור יתגלה עוד יותר לאחר שהוא יבין (וייתכן שהוא כבר מבין זאת) שהוא כבר לא גבר גדול, צעיר וזר, אלא משורר ותיק, מוכר ומוערך. זה נכון גם אם לשם כך יש צורך לעמוד מול החלל הבין־כוכבי בפה פעור, בלי לומר דבר, כמו בשיר שמתחיל כך:

גופי הגדול גמר לגדול
מתחיל להתפורר
אני מסתיר את זה בבגדים
אבל בלילה האשה שישנה איתי יכלה לשמוע
את ההתפוררות
באה דרך כלי הנשימה עד לרמקול הפה הפעור
כמו מת
מביטה בעיני העצומות
נחרדת
מביטה באברי האלים המזדקף
רוצה להעיר אותי
מהפלצות הזאת
והולכת לישון בחדר אחר
מתייפחת מפחד

זה נכון גם אם לשם כך יש צורך להתרחק מכאן, כמו בשירו "אורידיקה", החותם את הספר:

חמש שעות טיסה, אורידיקה
איילת השחר היא גחלת
בקצה האופק, עפיפון התכלת
פרוש על פני העיר, דרקון
גדול משיל כבליו ותכף תירק
לשונו ריבוא צבאים אל
פרוזדור הרגע הזה, עודף
חיינו. בואי, אורידיקה, קניתי
תקליטור של פרנק סינטרה
נסיט וילונות, איש לא יראה
את בשרנו המק, הבלה, וחבוקים
נרקוד ונחיה ביופי הזה שבחוץ
תכריך התכלת. לשוני המרוששת

השירים הקשים שכתב לאור על הארץ באו מאהבה גדולה אל המקום הזה. אולם לאור העובדה שהמציאות קשה, והמקום קשה, אין מנוס אלא לטוס, לצאת מכאן לשבוע, יומיים, שעה, שנתיים, גם אם אין מקום שמשורר הולך אליו ללא שירתו.

ועתה, כשהארוס כבר לא בא להושיע, נשאר גוש־מילים ענק, לעתים נוגע, לעתים פוגע, של האיש שחשב שהוא יכול להבקיע את המציאות בחצי שיריו. החצים הללו מתעופפים אך המציאות לא משתנה. רק מילות האהבה נשארות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ