הרסו את הבדיחה: לאן נעלמו הקומדיות המצחיקות? - טלוויזיה - הארץ

הרסו את הבדיחה: לאן נעלמו הקומדיות המצחיקות?

עידן הסיטקום והבדיחה הקורעת הולך ונעלם מהטלוויזיה, והקומדיה החדשה היא עגמומית, כואבת או מביכה. האם העולם פשוט נעשה פחות מצחיק, ולמה בישראל הז'אנר עדיין פורח?

איתי שטרן
איתי שטרן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שני בחורים על ספסל
איתי שטרן
איתי שטרן

"קראשינג", הקומדיה החדשה של HBO, היא סדרה לא מצחיקה. היא לא מצחיקה אף שהיא עוסקת בסטנדאפיסט, והיא לא מצחיקה כשהיא בוחנת את גבולות הפוליטיקלי קורקט (אשה שמבקשת לגעת בפי הטבעת של בעלה, למשל) והיא עוד פחות מצחיקה כשגיבור הסדרה שלה, פיט הולמס, מגלה שאשתו בוגדת בו עם גבר שעיר ותמהוני שנעמד בחדר השינה שלהם בעירום פרונטלי ומבקש לתרץ את מעשיו כחלק מאירוע קוסמי.

מצד שני, יכול להיות ש"קראשינג" לא באמת רוצה להצחיק. ג'אד אפטו, שביים את פרק הבכורה שלה, יצר כל כך הרבה קומדיות קורעות מצחוק, כך שקצת קשה להאמין שדווקא הפעם נגמרו לו הדאחקות. הוא היה יכול, כמפיק הסדרה, להפוך אותה לתואמת "בתול בן 40" או "הדייט שתקע אותי", אבל העדיף, ולא בפעם הראשונה, ליצור קומדיה עגמומית, שלרגעים נוגעת ללב ולרגעים מדכאת.

"קראשינג", מבחינות רבות, היא עוד נצר לקומדיה החדשה: ה"דרמדי", ז'אנר היברידי שמהל את הדרמה והקומדיה לכדי נוסחה לא נוסחתית אחת. לואי סי.קיי ולינה דנהאם הם כנראה נושאי הכתר של הדרמדי וככאלה יצרו קומדיות מופלאות ואפלות שהצחיקו את הצופים בזמן ששמו להם על הלשון גלולה משנת תודעה. את שולי גלימתם של סי.קיי ודנהאם מחזיקים קומיקאים עכשוויים כגון דונלד גלובר ("אטלנטה"), איסה ריי ("לא בטוחה"), פיבי וולר ברידג' ("פליבג") ופמלה אדלון ("דברים טובים").

"אני לא מאמינה במוות של ז'אנרים", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין מבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל. "אני חושבת שהסיטקום התגלגל למקום חדש ואחר. זה מעניין כי גם אם תלך ותחפש באתרים כמו IMDB את הקטלוג של הסדרות תוכל לראות שיש מעט מאוד סדרות שעדיין מוגדרות כקומדיות מצבים. הן לרוב יוצגו כסדרה קומית או כדרמה קומית. כבר אין התכווננות לסיטקומים כמו פעם, זה קיים אבל בעיקר בשוליים.

חברים

"גם בהקשר הבריטי וגם בזה האמריקאי קרה משהו לסיטקומים", היא מוסיפה. "בארצות הברית חשבו שאחרי שנות ה–90, שהיו שנות הסיטקום הגדולות עם 'חברים', 'פרייז'ר' ו'סיינפלד', הגיעו לאיזה שיא. מי שהביא אותו לזיקוק הגבוה ביותר היה 'סיינפלד' שלאחריו היו שאמרו שאי אפשר ליצור סיטקום גבוה יותר. משם הלך הז'אנר הזה לכל מיני מקומות אחרים. באנגליה, בערך באותן שנים, מגיעים כמה סיטקומים שמגדירים את עצמם ככאלו אבל כבר היו שונים לגמרי מהסיטקום המקורי. אחד מהם נקרא 'רויל פאמילי' והיה גם 'המשרד'. הקומיקאית הבריטית ויקטוריה ווד שמתה לא מזמן אמרה שהסיטקום מת ב–2005 והסבירה שהסיטקומים נהפכו לכל כך נטורליסטיים ומשקפי מציאות כך שהצחוק המוצמד כבר לא יכול היה להתאים להם יותר".

לדבריה, כמו בכל שינוי תודעתי ותרבותי גם לשינוי מעמדו של הסיטקום יש רקע כלכלי. "בבריטניה וארצות הברית, שהיו מקור לסיטקומים, קרה משהו. הנוף הטלוויזיוני השתנה. למשל ב'חברים', כל שחקן עלה להם מיליון דולר לפרק. זאת אומרת, עוד לפני שהתחילו לשלם לשאר ההפקה, הסדרה עלתה שישה מיליון דולר לפרק. ואז הגיע הריאליטי, שאפשר היה לעשות יחסית בגרושים, לחלק לזוכה המאושר מיליון דולר ולגמור עם הסיפור. קח למשל את 'משפחה מודרנית': זו דרמה עם דגש קומי מאוד גדול שמזכירה באסתטיקה שלה תוכניות ריאליטי. הטלוויזיה הלכה לכיוון של המשכיות עלילתית, והסיטקומים המוכרים שבהם כל פרק עומד בפני עצמו, לא ממש החזיקו. אתה יכול לראות את זה גם ב'מפץ הגדול' שלמרות שיש שם עלילה עונתית אפשר עדיין לראות כל פרק בנפרד ופחות או יותר להבין את העלילה".

יש קשר בין תור הזהב של הדרמה שאנחנו עדים לו בשנים האחרונות לגוויעתו של הסיטקום?

"אני מעדיפה לא לדבר על גוויעה אלא על נמנום. הרי לפני כמה שנים טובות כל מבקרי הטלוויזיה קברו לגמרי את השעשועונים, ואז פתאום היתה להם עדנה גדולה מאוד עם תוכניות כמו 'מי רוצה להיות מיליונר'. כיום חלק מהאלמנטים של השעשועונים נכנסו לריאליטי, כך שכל ז'אנר לובש צורה ופושט צורה, כל פעם בצורה אחרת".

מופרע ואישי

כמה חשוב ליוצרי הקומדיות החדשות להצחיק את הצופים שלהם? האם פרק שאין בו דיאלוג אחד שיגרום לצופים לכווץ את הבטן מרוב צחוק ייחשב לפרק כושל או שמא, קצת כמו הפרק השלישי והמדובר בעונה הנוכחית של "בנות", גם קומדיה טובה יכולה להשתחרר מעול הפאנץ' ולשעוט בשלווה אל ערבות הטרגדיה? "כשכתבנו את 'האחיות המוצלחות שלי' היה לנו לגמרי עניין להצחיק", אומרת גלית חוגי, שכתבה עם נועה ארנברג את הקומדיה המצליחה ששודרה ב"יס" בשנה שעברה.

מה לדעתך הוביל את הקומדיה לאזורים המדכדכים שהיא מצויה בהם כיום?

"הטלוויזיה היא הדבר שקולט הכי מהר את רוח הזמן. האינטרנט פשוט שינה את העולם. בעולם הפייסבוק אין יותר חשיבות לבדיחה בתור נוסחה מתמטית. הדבר בעל הערך הוא האומץ להיחשף. אנחנו רואים את זה בכל דבר: כמו ביצירת המופת העכשווית בפרק השלישי בעונה הנוכחית של 'בנות', ואנחנו רואים את זה ב'לואי' ובכל מקום. עולם הקומדיות הולך למקום הרבה יותר אישי. זה קורה גם ב'Man Seeking Woman', שם באחד הפרקים הבחור הולך לאקסית שלו והבנזוג הנוכחי שלה הוא היטלר. וזה היטלר ריאליסטי כזה, מבוגר. זה כיף, יש שם המון המצאות כאלה. וזה לא שמסיימים לך את זה כאילו זה היה חלום או משהו. זה מה שזה. הדיבור של הזמן הוא כזה. מופרע ואישי".

זה גם מותאם לעובדה שכל תרבות הסלבס מבוססת על חשיפה. באינסטגרם, בסנאפצ'ט, בפייסבוק. כולם רוצים לדווח על עצמם בכל רגע.

"לגמרי. אם פעם סלב היה האדם הזה שלא ידעת עליו כלום וככל שלא ידעת עליו שום דבר, ככה הזוהר שלו רק התגבר, אז היום הסלבס הכי ענקים בעולם ממש לא אלה. הסלבריטאים הכי ענקים הם אלו שמשתפים אותך בדברים הבנאליים ביותר של החיים שלהם. אני שמחה על התזוזה הזאת שבאה בעקבות הרשתות החברתיות שמשפיעה גם על הקומדיות שנהפכו ליותר אישיות. קח למשל את 'חברים' כקומדיה ישנה. מה שהיה לי, כצופה, להעריך בה, חוץ מאת השחקנים, זה את המתמטיקה של הבדיחה. זו מלאכה יפה של מתמטיקאים שהצליחו להמציא סוף לבדיחה שאני לא חשבתי עליה מראש. הבדיחה הזאת נעלמה בגדול מעולם הסדרות. היא עדיין נמצאת בתוכניות סאטירה וכשאנחנו כותבים ל'גב האומה' זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אבל בסדרות אתה נבחן על האומץ להגיד את הדבר שכולם נורא מתביישים בו".

אמרת לי בעבר, בראיון, שמבוכה הוא הרגש הקומי המועדף עלייך, למה בעצם?

גלית חוגי

"מבוכה זה רגש שנורא מעסיק אותי. זה רגש עמוק מאוד כי מעבר למה שהוא אומר עליך כבנאדם, הוא אומר הרבה גם על החברה. אם לפני עשר שנים היית נבוך מרשימה של דברים, כיום אפשר להגיד אותם בפריים־טיים. במובן הזה, מבוכה לגמרי מצביעה על רוח הזמן".

ועדיין, יכול להיות שאנחנו קצת מנותקים. אחרי הכל, יוצרת "בנות" היתה רוצה רייטינג כמו שיש ל"מפץ הגדול".

"רייטינג זה מדד של זקנים. הוא מיועד בעיקר למפרסמים. למרות שאני לא כותבת למגירה ורוצה שכמה שיותר אנשים יראו את הסדרה שלי, אני לא אלך לטבלאות הרייטינג. אותי הרבה יותר מעניינת כמות הצפיות באתרים הלא חוקיים. ככה אנשים רואים כיום טלוויזיה. ככה אני רואה היום טלוויזיה ואני עוד 'זקנה'. ילדים בגיל היסודי, כשהם פותחים טלוויזיה, הם פותחים ישר את הווי־או־די. זה הערוץ שלהם. כל הצפייה הליניארית הזאת הולכת ונעלמת מהעולם. אז זה ש'בנות' לא הכי מצליחה ברייטינג לטענתי זה אפילו מחזק את ההצלחה שלה. זה גנוב להתעלם מהצפיות הפיראטיות. ומעבר לזה, יכולות להיות סדרות שעשו רייטינג מצוין ועשר שנים מהרגע ששודרו לא תוכל להזכיר את השם של אף אחד מהגיבורים שלהן. את השם של הבנות מ'בנות' אנשים יזכרו לעוד הרבה שנים".

כבוד בסיסי

בישראל, בניגוד לארצות הברית, הסיטקום עדיין עובד. ב"קשת" ממשיכים להריץ את "סברי מרנן", בערוץ 10 ממשיכים לשדר את הגרסה המקומית של "בנות הזהב" ורק בשבוע שעבר עלתה ב"רשת" קומדיית המצבים "נבסו" שמתמקדת בזוג. הוא פרסומאי ממוצא אתיופי והיא פסלת ממוצא פולני. ככלל, הפן העדתי משמש את יוצרי הסיטקום הישראלי, שנוטה ליפול לא פעם אל הקלישאות והסטריאוטיפים.

איתי חרל"פ

"זה לא מאוד מפתיע שדווקא בישראל הסיטקום עדיין פורח", אומר ד"ר איתי חרל"פ מהמכללה האקדמית ספיר, "הרי עכשיו מועצת הכבלים והלוויין אסרה על שידור של 'שמש' בערוצי הילדים כי סוג ההומור הזה פשוט ירוד וגזעני. אם תיזכר בפרקים 'המצחיקים' של 'חברים' הכי קל היה לצחוק מהפרקים שבהם רואים את מוניקה כבחורה שמנה. אפילו ב'כריסטין הישנה' של ג'וליה לואי־דרייפוס אפשר היה לראות אבא שמגלה שהבן שלו נישק שתי בנות והוא נורא מאושר. זה בדיוק ההומור שיש בסיטקום והוא עדיין מצליח. אנשים עדיין צוחקים מההומור הזה. אבל ההומור הזה של לצחוק על הבדלים אתניים, מעמדיים ומגדר, כבר לא מתאים כל כך. צריך לזכור שגם רוב האנשים שיוצרים היום את סדרות הטלוויזיה מגיעים ממחנות משכילים וליברליים ברובם, כך שלא יהיה להם נוח להמשיך ולכתוב בדיחות שלועגות לשמנים, למשל".

יכול להיות שהפוליטיקלי קורקט קצת חיסל לנו את האפשרות לצחוק מול הטלוויזיה?

"אני יודע שאנשים אוהבים לרדת על הפוליטיקלי קורקט ולהגיד שהוא הרס את ההומור, אבל אם אני יכול לראות קומדיה בלי להיות דרוך בגלל שעוד שנייה תקפוץ עלי מהמסך בדיחה הומופובית או שוביניסטית, אז אני ממש בעד. אני יכול לראות בשקט את 'בנות' או 'מאסטר אוף נאן' ולדעת שגם אם תהיה שם בדיחה גזענית, אז ברור לי מאיפה היא מגיעה. תחשוב על סטודנטיות שישבו במשך שנים בהרצאות של מרצים מיזוגנים וסבלו את זה בשקט. היום הן כבר לא מוכנות לזה יותר, ובצדק. זה שזה מצחיק, זה לא אומר שזה נכון או שזה אמור להיות משודר".

אתה חושב ששבענו מסדרות ששמות דגש על צחוק כמטרה עליונה?

"אנחנו לא רוצים לראות יותר סדרות שהן רק מצחיקות כי העולם לא כזה מצחיק. הסדרות החדשות שומרות על איזה כבוד בסיסי. הסיטקומים שימרו מצב קיים. אפילו 'ויל וגרייס' שנחשבה כביכול לפורצת דרך היתה שמרנית מאוד: הרי מרכז עולמן של הדמויות המרכזיות שבה היה סביב הרצון להתחתן ולהוליד ילדים. לעומת זאת, הדמויות ה'לא נורמליות' שם היו מופקרות מינית".

המפץ הגדול

לצד הסיטקום הישראלי ששומר על נוכחות מרשימה בשעות הפריים־טיים, גם הקומדיה החדשה נעצה שיניים במסך הישראלי, בהצלחה לא מבוטלת. דגנית אטיאס־גיגי, מנהלת הדרמה ב"יס" מספרת כי שלוש הקומדיות שהופקו בשנים האחרונות עבור החברה, זכו בהצלחה מסחררת. "'האחיות המוצלחות שלי' היתה לסדרה השלישית הנצפית ביותר מבין כלל התוכניות שלנו בשנה שעברה, כשהיא עוקפת את כל הסדרות הבינלאומיות חוץ מ'משחקי הכס'. 'רון' ששודרה ב–2015 דורגה במקום הרביעי בסיכום השנתי וגם 'השוטר הטוב' הביאה נתונים מדהימים. אנחנו עומדים לשדר עונות שניות לשלוש הקומדיות האלה, כך שדי ברור שאנחנו מרוצים ממה שהן עשו".

"רון" ו"האחיות המוצלחות שלי" הן דוגמאות טובות לקומדיות חדשות וקצת יותר עגמומיות. זה הקו שאת מובילה מבחינת התוכן שאתם מחפשים כיום?

"כן. לקחנו ב'יס' את הכיוון היותר מעודכן עם הקומדיה החדשה, כי מצד אחד הן ממשיכות להצחיק בדרכן ומצד שני הן נוגעות באופן יותר חשוף בכאב. אגב, גם הסיטקומים יעבדו רק אם הם נוגעים במה שכואב אבל בקומדיות החדשות זה הרבה יותר בולט. לפעמים אתה נקרע מצחוק דווקא מתוך המבוכה. זו קומדיה שנותנת לך לנוע בחוסר נוחות על הכיסא כי אתה רואה דרכה את הפגמים הכי קטנים של האדם".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ