שרה בריטברג־סמל על משה גרשוני, הכופר שהאמין - אמנות - הארץ

שרה בריטברג־סמל על משה גרשוני, הכופר שהאמין

משה גרשוני הותיר אחריו חידה: האמן היהודי החשוב במחצית השנייה של המאה העשרים, שהציב את אלוהים ואת ה"קדיש" במקום מרכזי ביצירתו, ביקש בצוואתו כי גופתו תישרף ואפרה ייזרה לרוח. האם האקט האחרון הזה שלו הוא בגידה ביצירתו או אישור מצמרר שלה?

שרה בריטברג-סמל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה גרשוני *
שרה בריטברג-סמל

משה גרשוני, האמן היהודי החשוב במחצית השנייה של המאה העשרים, הורה בצוואתו שלא ייאמר עליו קדיש, שלא יישבו עליו שבעה, שגופתו תישרף והאפר ייזרה לרוח, לא חשוב איפה. עכשיו, כשעברו הימים והשבועות, כשרגע המוות קרוב וגם התרחק, אני רוצה להשתהות אצל הוראות הצוואה, לא לזנוח. לייחס לה חשיבות כאקט האחרון של גרשוני. האם ביקש לומר דבר מה? האם לא שמענו?

אקט השריפה, המאוד לא שגור במקומותינו, האפיקורסיות הקיצונית, שאינה ברוח הזמן ואינה ברוח עבודתו, נשמעים כבגידה בלב היצירה שלו עצמו. ומנגד, גרשוני, כאשר סירב לקבל את פרס ישראל מידיו של אריאל שרון (ולכן נשלל ממנו הפרס), אמר, "מה לא ברור? ללחוץ את היד לאריאל שרון זו בגידה בעבודות שעשיתי כל השנים. אי אפשר לתקוף אותו בעבודות... ואחר כך לעלות ולקבל ממנו את הפרס"; כלומר, בגידה בעבודות לא באה בחשבון כשמדובר בגרשוני, האותנטי באמנים. אפילו במחיר פרס ישראל. ובכל זאת, בעבודתו, בעיקר בשנות השמונים, כתוב בכתב ידו כל האפרט הלשוני של לוויה יהודית: סדרת התחריטים "קדיש"; "צדק לפני יהלך"; התפילה לעילוי נשמת המת "אל מלא רחמים"; גם משנתו של התנא עקביא בן מהללאל "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", שהיא חלק מסדר ההלוויה היהודי, כתובה על צלחות הקרמיקה שצייר. על טקס הלוויה הזה, שנוכח בעוצמה ביצירתו, ביקש לוותר. זה מוזר.

והרי לקהילת האמנות המודרנית הישראלית, האוניברסלית, שוחרת הקידמה, כדרכה של כל מודרנה, היה המעבר שלו בתחילת שנות השמונים מאמנות אוונגרדית מושגית־פוליטית לציור חושני של אדום־דם ופסוקים יהודיים ארכאיים, עניין לא פשוט לעיכול. לדור שלו, הישראלי, החילוני, העברי, גרשוני הביא את היהדות כסוג של סיבוך, מבוכה. קראתי לו בכיר בניה של האמנות הישראלית המודרנית ומטען חורג שלה.

חשוב לומר שבניגוד לפני הדברים כאן כיום, הוליד גרשוני "היהודי" עמדה מוסרית נוקבת. הוא רב את ריבם של שכנינו מעמדה מוסרית, יהודית ואוניברסלית. זה קרה כאשר שנת 1945 נהפכה לקריטית ליצירתו, לאסתטיקה שלו, שנולדה מן השבר. יוצא שהישראלי גרשוני, שלא היה "שם", הוא האמן היהודי החשוב של זמנו, האדם־האמן שבא לאחר החורבן הגדול ויוצר הקינה הגדולה על מתיה.

איך זה מתיישב עם הצוואה החריגה, שעל פניה נשמעת כסתירה גמורה לכל מה שתואר כאן? התשובה תבוא רק מתוך העבודות ומאמירות של גרשוני על העבודות, שבהן, כפי שאמר, אינו יכול לבגוד. אם זה לא מתיישב, אולי משהו לא הובן.

קודם לכל, צריך להבין מה מעמד הפסוקים, יותר מזה, מעמד האלוהים בעבודתו. כאשר עמדה זו תתבהר אפשר להמשיך.

בשיחות שקיימנו לאורך שנים ופורסמו בספר "גרשוני" שיצא עם תערוכתו הרטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב בשנת 2010 מופיע הקטע הבא:

"שרה ב"ס: יש מקום לשאול אותך, במלוא הרצינות, מה בעצם עושה אלוהים בציורים שלך. הוא נוכחות מאוד חזקה... אתה החזרת את האלוהים לציור, מקומו הטבעי במשך מאות שנים, לאחר שהודר ממנו בעולם המודרני. אתה אינך אדם דתי. אפשר לטעון שבחרת בפיתרון הקל, שלא התמודדת עם אמנות חילונית... אני יודעת, כמובן, שלמדת בבית ספר דתי. זה מאפשר הסבר ביוגרפי, אבל לא מספק את האחריות האינטלקטואלית.

גרשוני: את מכירה את הפסוק הזה מתהילים, שלא כתבתי אותו בציורים כי הוא פאתטי מדי, 'ממעמקים קראתיך יה'? הפסוק הזה מתאר את הציור שלי. לא במובן של 'אני קורא לך לעזרה ממעמקים', אלא 'ממעמקים קראנו לך יה, מהתהום המצאנו אותך, כדי שתיתן משמעות לחיינו'. זו נקודת המוצא. הקושי להאמין באמונה - או הלכלוך הזה, שצריך להפוך בציור לאמונה. אז נכון, עשינו את המהלך של החילון, אבל המחשבה שלי היא איך לבנות בנוחות מטפיזיקה אחרת. להישאר ערים להמצאת האלוהים, לאלוהים כהמצאה, עם הכרה בכך שיש לנו בגנים שאיפה לטרנסצנדנציה. להביא את מלוא הפרדוקסליות והסתירות של זה".

גרשוני מציב כאן את דמות הכופר־המאמין, שמחשבת האמנות שלו, שמערבת בשר ורוח בהמרה מתמדת, אינה יכולה בלעדיו. תיארתי את המופע הזה בשפת המערבונים - גרשוני צריך את אלוהים בציור שלו חי או מת. שתהיה כתובת לזעקה על המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש. פסוקי המוות היהודי והתהילים שהאמנות שלו משופעת בהם נקראים אז כטקס הלוויה מאוחר למי שלא זכו לו במותם.

ובפעם אחרת, כשדיברנו על העבודות האלה ממרחק של כ–30 שנה מהיווצרותן, כשהשם המפורש נישא בפי כל כהצדקה למעשי עוון, אמר: "היום קשה לי להבין מאיפה היתה לי החוצפה להשתמש במושגים האלה - שואה, אלוהים... לפחות הכנסתי סימני שאלה לתוך הציורים האלה, ובמובן זה השארתי אותם כמושגים פתוחים. כשעשיתי את העבודות התעסקתי בזה באמת, מנהמת לבי. היום זה נראה לי כל כך אבסורדי. מה הקשקוש הזה? בני אדם עשו את זה...".

עמדת הכופר מתבהרת במלוא עוזה. ובכל זאת חסר המהלך הנוסף במסע שיעניק משמעות להוראות המוות של גרשוני בעודו בחיים. לצוואה.

בסדרת תחריטי הקדיש, שמוצגת בימים אלה כתצוגה מיוחדת לזכרו במוזיאון תל אביב, מופיע על אחד הדפים ("ויתרומם"), בכתב ידו, שבר פסוק ממגילת החורבן, מגילת איכה, "על שבר בת עמי". זה לא סתם קדיש, אם כן. הפסוק ממען את הקדיש של גרשוני לחורבן שהתרחש במאה שלו. שמות של ילדים ביידיש הכתובים באותו דף מחדדים את הזמן והמקום שאליהם מכוון הקדיש של גרשוני. לענייננו חשוב מוישלך (השם מוישלה ברבים) שכתוב שם - שמו שלו מופיע בתחריט הקדיש. מוישלה הוא שם החיבה שדבק בגרשוני מילדותו ועד מותו. שם חיבה של ילד יהודי מ"שם".

שמו שב ומופיע בעבודות האבל, ובאופן מפורש יותר, בעבודת הבינאלה החשובה שלו בוונציה ב–1980, בביתן הישראלי. שם לא מופיע השם, אלא תצלום שלו. הביתן נהפך תחת ידיו לזירה של רצח מן העבר באירופה עם אזכורים בגרמנית. חשבון דמים. אל המיצב האירופי־גרמני הזה צירף תצלום שלו כילד על חוף ימה של תל אביב. ביטל באופן סמלי את המרחק בינו לבין הקורבנות.

העובדה שגרשוני הוא יליד שנת 1936 קובעת לענייננו. היא הנותנת. ילדותו חפפה לילדותם של מיליון וחצי ילדים שנספו. רק במקרה, במזל עיוור, לא היה שם - הורים ציוניים שבחרו לעלות לישראל רגע לפני שכל זה קרה (המשפחה שנשארה נספתה), רומל שכמעט הגיע לתל אביב אבל נבלם במזל באפריקה. ביצירתו צירף תצלום שלו לזירת הרצח. מבחינתו הוא היה שם. ובמותו?

פעם, ביום שהיה נסער ומעורער באורח קיצוני, אמר לי: "יש קו גבול ברור בין בני האדם שהיו לפני 1945 ואחרי. ואני צריך לגאול את מה? את הציור המת? את האדם המת? את האדם החי? אני לא רק מחייה את הציור. אני עושה אותו מכשיר להחייאה. אני, שנשרפתי ב–1943-4, לקח לי 30 שנה ליצור לעצמי מכשיר החייאה. את לא חושבת שצריך לאשפז אותי?"

היצירות והמלים מצטרפות זו לזו ומסמנות את מותו כאקט נושא משמעות. מיליון וחצי ילדים ומוישלה אחד. אולי.


משה גרשוני, "בני ארובה"

סדרת הפסלים של שנת 2006, "בני ארובה", חותמת את המסע. הפסלים האלה, כיאה לגרשוני, הם סיבוך שקשה לעקוב אחר כל מהלכיו. מחשבת רדי־מייד אוונגרדית שהולידה פסל בחזות פרה־מודרנית. הם דמויי אדם, בערך. אלה פסלים שלא יצר בעצמו אלא בחר בהם בבית היציקה. פסלי חובבים שכוסו בחומר כדי לצקת אותם בברונזה. גרשוני לא ראה את הפסל המקורי אלא את הפסל המכוסה בחומר ואותו ביקש לצקת בברונזה. נוצר משהו שמזכיר במרוחק, באופן מגושם, אדם. התוספת לפסל שנוצק בברונזה, צינורות שעולים מקודקודן של הדמויות לשמים, נשענת גם היא על שלב בתהליך היציקה של הברונזה - יציקתה אל התבנית באמצעות צינורות. גרשוני קיבע את הצינור הזמני אל הפסל הסופי ויצר את הדימוי שלו של המאה העשרים שחלפה: איש ארובה, דמוי אדם, מת מהלך, שאמצעי המוות של המאה ההיא דבוק לקודקודו.

על בני הארובה לא אמרו קדיש ולא ישבו שבעה. גופתם נשרפה ואפרם נזרה לרוח. האם ברגע שהאמן והאדם היו לאחד, ברגע המוות, בחר להשלים את המהלך האמנותי של ההצטרפות אל הקורבנות? האם במותו סימן עצמו - לא בעולם המדומיין של היצירה אלא בממשי - כקורבן האחרון של הקטסטרופה, אשר לה הקדיש את לב יצירתו? האם רצה לספר גם לנו משהו באקט הזה של מותו, שכך סומן ונטען במשמעות? אין את מי לשאול, עם מי לקיים את השיחה. את המסע הזה נכון לסגור, או לפתוח בסימן שאלה, הסימן המובהק שתרם גרשוני לאמנות הישראלית.

ועל הכישרון של גרשוני לחיים, לחיוּת ולהתחיוּת, עוד לא דיברנו.

מבוסס על דברים שנאמרו באזכרה לגרשוני במוזיאון תל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ