שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסופר אגור שיף בועט בלב הספרות הקאנונית

שני סופרים חטופים עומדים במרכז "אלמוניות", ספרו החדש של אגור שיף, שהוא התחשבנות צינית פרועה עם הספרות העברית וגם ספר מפתח על הניסיון להתקבל אליה. בראיון מספר הכותב איך גם אביו קשור לעניין

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אגור שיף. "בסופו של דבר גם אני לא מעריך את אבי, לא באמת. אני הסופר האמיתי, לא הוא"
אגור שיף. "בסופו של דבר גם אני לא מעריך את אבי, לא באמת. אני הסופר האמיתי, לא הוא" צילום: תומר אפלבאום

שף זיינדין, ענק דובר צרפתית עם כומתה אדומה וסכין שלהבה מנצנץ באיום, נכנס בוקר אחד לאוהל בלב הסהרה בו השתכנו שלושת השבויים הישראליים שלו. על הפרק: בעיה משותפת. השלושה הם הסופר המפורסם, החשוב והנחשב, יואל און, רעייתו, הגברת און, והסופר האלמוני כמעט ארם פריש. שלושתם נחטפו מבית המלון במרוקו שבו לנו במסגרת פסטיבל סופרים — און והגברת כאורחי כבוד, פריש כממלא מקום של הרגע האחרון. הבעיה: ממשלת ישראל מסרבת לשלם את הכופר הנדרש למען שחרור השלושה — תשעה מיליון אירו עבור הסופר מר און ומיליון נוסף לגברת. פריש, התנצל זיינדין, לא הצדיק קביעת כופר.

על כל פנים, הבעיה היא זו: ממשלת ישראל מסרבת לשלם, וזיינדין מבקש להתייעץ מה עליו לבקש בתמורה לשחרורם? השלושה שוקעים בהתייעצות. אולי עליו לבקש זיכיון לכריית אשלגן או הפקת גז? אולי יבקש לשבת בדירקטוריון חברת החשמל? לבסוף מבקש פריש את רשות הדיבור: "'יש לי רעיון, אמר פריש בזהירות. 'מה דעתך שהסופר המפורסם יואל און יכתוב את הביוגרפיה שלך, אדוני?' הוא הציץ בחטף לשמאלו. נדמה היה לו כי און מהדק את לסתותיו בכוח כדי להשתלט על העווית שתוקפת אותו שוב. 'זה יהיה נפלא', אמר זיינדין, וידיו נפרשו באוויר (...) 'אתה באמת חושב שסיפור — כן, סיפור חזק, ללא ספק — יכול להיות שווה בערכו לחיים שלך?'".

השיחה המשולשת הזו היא אחד הרגעים הגרוטסקיים, המשעשעים, בספרו החדש של אגור שיף "אלמוניוּת" ׁ(עם עובד), והיא בוודאי לא הרגע היחיד. הנושא כולו נשמע טעון ורב משמעות, והקריאה בספר רק פודה את ההמחאה שנכתבת בתיאור הכללי: סופר אלמוני נחטף בטעות לצד הסופר הקאנוני הישראלי האולטימטיבי (הבדוי אך לא בלתי מוכר) ורעייתו לאוהל במדבר. האינטראקציה בין השלושה קורצת לספרות המקומית של המיינסטרים והשוליים, ליחס המרכז לקצוות, לביקורת, לפרסום, הצלחה ואלמוניות. כל כך נוקבת הכתיבה לעיתים, נלעגת, מצחיקה, מופרעת, שאין אלא לחבר את ארם לאגור, את פריש לשיף, את הברוא לבורא ולהיפך.

"אני לא יודע אם זה סימפטום של כל סופר אבל הספר האחרון שלךָ הוא הטוב ביותר שכתבת", שיף אומר, מחויך, "במקרה הזה, זה סוג של מאגנום אופוס. לא צריך לכתוב סיפורים יותר. קראתי לזה אוטו רומן, אבל זה בעצם אוטו גרוטסק".

מידד שיף
מידד שיףצילום: א"ש

קראתי את הספר ואז את ארכיון הכתבות הקודמות שלך, והבנתי שיש דברים שצריך לדעת עליך לפני שקוראים כי אז דברים מתחברים.

"כן. זה סוג של אוטוביוגרפיה, מבולפת ומומצאת, אבל הספר הוא עלי ועל עצמי, היחסים שלי עם הממסד הספרותי ועם אבי. ארם פריש הוא אני ויואל און הוא אב טיפוס. אני, כל פעם שאני גומר לכתוב רומן, שואל את עצמי 'אצליח לכתוב עוד אחד? יקרה שאכתוב עוד אחד?' במקרה הזה זה כבר לא כל כך משנה לי, זה הספר שרציתי לכתוב. זה קצת פאתטי, אני יודע".

להתקבל למועדון

קשה שלא לחלוק על שיף בנקודה זו. פאתטי היא לא המילה בה ראוי להשתמש. נוקב, מגחך, לועג — נדמים כתיאורים קולעים יותר, גם אם תחת כולם זורמת איזו כמיהה, איזו תקווה, להתקבל למועדון, להיות קצת יותר און וקצת פחות פריש.

זהו ספרו השביעי של שיף, יליד 1955, שלצד עיסוקו הספרותי למד ועסק בקולנוע וכיום משמש מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. הוא גר בתל אביב שבה נולד, אבל חי עם משפחתו ברחוב הנראה כאילו נתלש ממושב, אי שם בצפון מזרח העיר, צמוד לבית העלמין קריית שאול. כאן, בבית שהגינה שלו נראית כג'ונגל סבוך ושתי כלבות רובצות בו, נכתב הספר וברור שהוא הספר הקרוב ביותר לחייו, ולא רק בכל הקשור להתחשבנות עם העסקונה הספרותית.

שיף הוא בנו של העיתונאי, איש התקשורת והסופר מידד שיף, שכתב שישה ספרים, המפורסם שבהם היה "שמעון צהמרא", שראה אור ב–1951, אך כללית לא זכה להכרה גדולה או הצלחה, אף שהגיש והשתתף בתוכניות רדיו ובמשך שנים היה עורך לשוני בעיתון "הארץ". הוא מת ב–2004 וזכה, כמה שנים אחר כך, לאלגיה שפרסם עליו בנו בה העלה על הכתב את כל הדברים ששנא אביו, והיו רבים כאלה. יחסי אבות ובנים נוכחים לא רק בספר הזה — משהו מהם נמצא בכל אחד מספריו הקודמים, למשל "הרגלים רעים" מ–2005 או "בחול" הבלשי מ–2010. ספרו האחרון עד כה, "המאחרים" מ–2013, היה בין מועמדי הרשימה הקצרה לפרס ספיר.

"בכל אחד מהספרים שלי יש חומרים ביוגרפיים ואולי אפשר להגיד את זה על כל ספר וכל סופר", הוא אומר. "את הספר הזה התחלתי לכתוב לפני שלוש שנים וחצי, אבל צריך לסייג, כי להתחיל לכתוב זה בראש. ברגע שרעיון מקבל אחיזה בדמיון הוא מתפתח למין אובססיה כזאת".

זו היתה החלטה שקיבלת, לכתוב את הסיפור הגדול שלך?

"זו תהיה יהירות להגיד סיפור גדול, אבל זה קרוב אלי. ארם פריש אומר לגברת און באיזה שהוא שלב, 'יום אחד אני אכתוב על אבא שלי', וזה מה שאני הייתי אומר במשך שנים. זה הכי קרוב שהצלחתי לכתוב על אבא שלי, חוץ מההספד שכתבתי עליו".

עטיפת הספר
עטיפת הספרצילום: ספריה לעם / הוצאת עם עובד

קראתי אותו ואמרתי לעצמי שבוודאי היה קשה להיות הבן שלו.

"היה קשה, ועד היום קשה להיות הבן שלו ולכן כל הספרים שלי הם דיאלוג עם האדם הזה שכל כך רצה להיות סופר ונשאר קוריוז. עד היום יש הרבה אנשים שזוכרים אותו אבל לא זוכרים למה. הוא השתתף בתוכניות רדיו ופעל בתקופה שבה הבוהמה והתרבות, ישראל בכלל ובטח תל אביב, היו קטנות מאוד והוא היה טיפוס. המשיגנע שכולם הכירו, שהיה בו שילוב של גאווה, מיזנטרופיה, שיגעון גדלות".

וכעס גדול על שאיש חוץ ממנו לא רואה את זה.

"נכון. הוא היה בעיני עצמו ענק שאף אחד לא הבחין בקומה הענקית שלו. היו לו תכונות שהפריעו לו להתנהל בחברת בני אדם, כספסימן נורמלי".

בן דמותו האומלל

"עכשיו, ברשותך, אני רוצה לומר לך משהו על קאנון ועל יצירות שאתה — כלומר אנחנו — רואים בהן קאנוניות' (...) און המשיך: 'אתה בוודאי מכיר את הכלל הדרוויניסטי בדבר הישרדותם של המתאימים ביותר. זה נכון גם לגבי יצירות ספרותיות. השורדות הן אלה שתכונותיהן מתאימות לתנאי המחייה'.

'החזקות?', ניחש פריש.

'כן, אבל מי הן אלה שנחשבות חזקות? האם הן המרירות? המתוקות? המתקיפות? המפויסות? המצליפות? המהורהרות?...'

'המתחבבות?'

'אז אם כך, על מי צריכים להתחבב אותם אורגניזמים ליטראריים? על הקהל? על המבקרים? על התקשורת? על אנשי המכירות? על מי?'

'על כולם?'

'ובכן לא, ידידי המכובד, ארם פריש. זאת כלל אינה התכונה המתבקשת. כי חיה ספרותית מוצלחת זקוקה רק לדבר אחד. היא זקוקה לצבעי הסוואה. סופר קאנוני הוא סופר שיודע להסוות את עצמו בהתאם לצורכי הסביבה. הוא גם פטריוט והוא גם חתרן. הוא גם לאומן והוא גם ליברל. הוא גם נהנתן וגם מתייסר. הוא גם פמיניסטי וגם מיזוגני. הוא גם צנוע וגם ראוותן... יצור שצולח את האבולוציה הספרותית בקלי קלות'".

תחושה של צפייה בהילוך איטי בבעיטת מספרת מכוונת היטב עולה בקורא כשהוא מתבונן מרחוק בפארסה של פריש ובני הזוג און התקועים במדבר, משחקים משחקי חברה ונעים במסעות זיכרון ודמיון. משהו מתחושת העונג הזו עולה בשיחה עם שיף, כשהוא מתפקע מצחוק מהמעשייה שסיפר ומתוודה עד כמה שעשע אותו מצבו האומלל של בן דמותו, והאפשרות לחבוט בו עוד קצת. לא שאון, הסופר המהולל שדמותו מעלה במחשבה טיפוסים בדויים פחות, זוכה לטיפול חומל. בכלל, ההתחשבנות עם הממסד הספרותי, הפועל לעיתים כקליקה לחברי מועדון בלבד, מביאה איתה איזו רוח רעננה. האם מקרי ששיף החליט לשלוף כך ציפורניים אחרי שזכה להכרה והיה מועמד לפרס ספיר?

"את חושבת שלהיות מועמד לספיר משפר במשהו את מעמדך בעיני הברנז'ה הספרותית? המשיכו להתעלם ממני. אני לא מזלזל בפרסים באופן עקרוני, רק חושב שפרסים זה פרסים זה פרסים".

אתה אומר "המשיכו להתעלם ממני", אבל להיות סופר זו עבודה שמעבר לכתיבת ספרים. היא גם עניין של קשרים חברתיים, כתיבה זה על זה. זה עיסוק בפני עצמו.

"את העבודה הזו אני לא יודע לעשות ואת צודקת, מעולם לא עשיתי אותה. ואני גם חושב שיש אלמנט חזק מאוד של מזל, להיות אדם נכון במקום הנכון. לפעמים אני תוהה על קריירה של מישהו, איך זה נהיה הדבר הענק הזה? לייחס את זה לחברותיות, לקשרים וקליקות — זה חסר".

אז מה ההסבר?

"אני יודע דבר אחד, וכתבתי את זה מפיו של יואל און: ברגע אתה מפרנס כל כך הרבה אנשים, לא רק בהוצאות ספרים, לא רק מגיהים ואנשי שיווק, אלא גם אנשי אקדמיה, דוקטורנטים, מארגני הרצאות בבית אריאלה, הם לא יוותרו עליך לעולם. הם לא יכולים להרשות לעצמם. מרגע שזה קורה אין מזה חזרה. כמובן שמה שהוא אומר על הסוואה זה מוגזם, אבל כשחשבתי על זה, ידעתי שיש בזה משהו".

כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי שיש שם אבחנות שהן פרי עיון וניתוח של שנים ושמי שכתב את זה — יש לו חשבון אישי רציני.

"אני יותר סלחן ממה שזה נראה, וכן, אלו דברים שאני חושב עליהם שנים. זה קצת יותר ציני ממתחשבן, כי אני לא ממש מריר".

אז אין לך חשבון פתוח עם הברנז'ה?

"הכל נכון. זה נכון, אבל זו לאו דווקא הספרות, כל תחום הוא כזה והוא מורכב מבני אדם. בני אדם הם בני אדם, לא הייתי צריך להגיע לגילי הקשיש כדי לדעת. אם יש בי מרירות היא מגיעה מהסתכלות בבני אדם, לא מהתחשבנות עם סופרים. המשחק הזה בכבוד, הוא משחק שבו אני גם לועג לארם פריש שחושב שעכשיו יש לו צ'אנס להיות מפורסם כי הוא נמצא ליד אותו סופר ידוע".

ועוד מחשבה שעולה היא שאתה מתחשבן את החשבון של אבא שלך.

"יכול להיות. אולי אני מחשבן את חשבון כל הדורות הקודמים, למרות שאני חושב שהניתוח הזה קצת פשטני מדי. בסופו של דבר גם אני לא מעריך אותו, לא באמת. בסופו של דבר אני הסופר האמיתי, לא הוא. ביחסים של אב ובנו קיימת השאלה הזו, עד כמה אתה ענף שיוצא ממנו או יצור אורגני. לייחס את מה שכתבתי לנקמה בשם אבא שלי, זה לפיכך חלקי ולא כך הייתי רוצה שיקראו את הספר. הייתי רוצה שיקראו אותו הרבה אנשים ובעיקר שיקראו גם בין השיטים. מאוד התאמצתי שהסיפור יעבור בין השיטים".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ