כולם היו בניו של צ'אק ברי - מוזיקה - הארץ

כולם היו בניו של צ'אק ברי

כמעט כל חובב מוזיקה - גם מי שבקושי ידע על קיומו של צ'אק ברי - צריך להחוות לו קידה. ברי יצר את התבנית התוכנית והצלילית של הרוק, והוא האחראי לכך שהגיטרה החשמלית היא הכלי המרכזי בו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צ'אק ברי ב-1986
צ'אק ברי ב-1986צילום: James A. Finley/אי־פי
בן שלו
בן שלו

עם מותו של צ'אק ברי הלילה (ראשון) בגיל 90, הרוקנרול איבד את מי שראוי להיחשב כחלוץ המרכזי שלו. כל מי שאימץ את הרוקנרול כפסקול חייו; כל מי שמעריץ את הביטלס, הרולינג סטונס, ג'ימי הנדריקס או כל אייקון רוק אחר; כל מי שניגן או רצה לנגן בגיטרה חשמלית — כמעט כל חובב מוזיקה בעולם, גם מי שבקושי ידע על קיומו של ברי, אמור להחוות היום קידה של פרידה מהאיש שג'ון לנון אמר עליו: "אם תנסו לתת לרוקנרול שם אחר, אתם יכולים לקרוא לו צ'אק ברי".

הרוקנרול, שפרץ לעולם באמצע שנות החמישים של המאה העשרים, לא היה המצאה של איש אחד. למעשה הוא לא היה המצאה, אלא תפנית בעלילה המתמשכת של המוזיקה השחורה בארצות הברית. לתפנית הזאת היו אחראים כמה ארכיטקטים ראשיים: ליטל ריצ'ארד תרם את הצרחה הפראית, בו דידלי את המקצב המשתולל, אלביס את תנועת הירכיים ואת הסינתזה המושלמת בין שחור ללבן. אבל צ'אק ברי, יותר מכל זמר אחר, עיצב את צורתו, צלילו ורוחו של שיר הרוק. הרצף האדיר של להיטים נצחיים שהקליט במחצית השנייה של שנות החמישים ("מייבלין", "Roll over Beethoven", "ג'וני בי גוד", "Rock'n'roll music" ורבים אחרים) יצר את התבנית הצלילית והתוכנית של הרוק.

צ'אק ברי עם ברוס ספרינגסטין, ב-1995
צ'אק ברי עם ברוס ספרינגסטין, ב-1995צילום: STRINGER/רויטרס

מבחינה צלילית, ברי היה האיש שאחראי יותר מכל לכך שהגיטרה החשמלית היא הכלי העיקרי של הרוק. זה נשמע כיום מובן מאליו, אבל זה לא היה כך באמצע שנות החמישים. הפסנתר והסקסופון היו אז כלים לא פחות מרכזיים. הנגינה של ברי שמה את הגיטרה בחזית אחת ולתמיד. לא לחינם בחר מגזין ה"רולינג סטון" ב"ג'וני בי גוד" כשיר הגיטרה הגדול ביותר של הרוק. כולם, כל קיסרי הגיטרה של הרוק, היו בניו של צ'אק ברי.

ברי היה חדשן גם בתוכן של השירים. השירים שלו היו סיפורים קטנים, חכמים ומצחיקים, והוא היה הראשון שהבין שהנושא הכי חשוב של הרוקנרול הוא הרוקנרול. כלומר הנעורים. אין דבר יותר מלהיב מלהיות צעיר ולשמוע רוקנרול – זה מה שאמרו השירים שלו, שהנערות שכיכבו בהם היו לנצח בנות 16 ו–17. הוא עצמו היה אז כבר בן 30, מבוגר יותר מרוב עמיתיו ומבוגר בהרבה מרוב המאזינים שלו. נדמה שהאובססיה שלו לגיל הנעורים העידה על יסוד אינפנטילי באישיות שלו. זה לא סותר את העובדה שהוא הבין את נפשו של צרכן המוזיקה הצעיר יותר טוב מכל זמר וכותב אחר.

הוא נולד בסנט לואיס, ובנעוריו היה שלוש שנים בכלא אחרי שהורשע בשוד וגניבת מכונית. כשהשתחרר למד ספרות וקוסמטיקה ועבד זמן מה במקצוע. הוא התחיל להופיע באזור סנט לואיס ובראשית שנות החמישים הצטרף להרכב של הפסנתרן ג'וני ג'ונסון ועד מהרה הפך למוזיקאי הדומיננטי בלהקה. הפריצה שלו התרחשה ב–1955, כשנסע לשיקגו וצד את תשומת לבם של מנהלי חברת התקליטים "צ'ס", שבה הקליטו גדולי הבלוז של התקופה.

מאחר ש"צ'ס" התמחתה בבלוז והוציאה בין השאר את אלבומיהם של מאדי ווטרס והאולינ' וולף, ברי הציע לבעלים לנארד צ'ס להקליט שיר בלוז שלו שנקרא "Wee Wee Hours". לצד ב' של התקליטון ברי ייעד את הגרסה שלו לשיר הקאנטרי הנושן "Ida Red". בשנים שלפני כן ברי גילה להפתעתו שהקהל השחור באזור סנט לואיס אוהב לשמוע את הגרסאות שלו לשירי קאנטרי, או שירי הילבילי כפי שהם נקראו באותה תקופה, אבל הוא לא דמיין ש"Ida May" – כך ברי קרא לבחורה בגרסה שלו – יכול להיות סינגל מצליח.

לנארד צ'ס דווקא חשב שזה רעיון טוב. הוא רק ביקש מברי לעשות כמה תיקונים בגרסה שלו: להדגיש את הקצב ולשנות את שמה של הבחורה. איידה מיי נשמע לצ'ס כמו שם כפרי מדי. האגדה מספרת שעל הרצפה באולפן של צ'ס היתה מונחת באותו רגע מסקרה של חברת מייבלין, וזה השם החדש שנבחר. כך נולד הלהיט הראשון של צ'אק ברי, שהיה אחד מהמנוני הרוקנרול הראשונים. הוא יצא ביולי 1955, בד בבד עם "Rock Around the Clock" של ביל היילי, ושני השירים האלה השיקו למעשה את מהפכת הרוקנרול.

קשה לתפוס את הטלטלה שאחזה בבני הנוער בארה"ב ובאנגליה כששירי הרוקנרול הראשונים פרצו מתוך הרדיו. "אנחנו, שגדלנו באמריקה הלבנה של שנות החמישים, לא שמענו מעולם דבר דומה לזה, אבל הגבנו מיד והמרנו את דתנו", כתב מבקר הרוק רוברט פאלמר. "נהפכנו למאמינים עוד לפני שידענו מהו בדיוק הדבר שקרע אותנו בצורה כל כך ספקטקולרית מרקמת חיינו הצפויה והמשעממת. רוקנרול היה הרבה יותר מאשר מוזיקה בשבילנו. זאת היתה אובססיה, דרך חיים".

חלק מאותם נערים שהמירו את דתם הפכו בתוך כמה שנים למוזיקאים שהניעו את מהפכת הרוק השנייה, זו שהתרחשה בשנות השישים. הביטלס העריצו את ברי יותר מכל זמר אחר וכיסו כמה מלהיטיו (בגרסאות שלעתים עלו על המקור). ה"ביץ' בויז" גנבו ממנו את הלחן של להיטם "Surfin' USA" (ואחר כך התחלקו אתו בתמלוגים). כשברי קיבל לפני שנתיים את פרס פולאר, המוענק על ידי ממשלת שוודיה, קית ריצ'ארדס שלח ברכה מצולמת שבה אמר: "אכלתי את צ'אק ברי, נשמתי אותו – הוא לא היה רק מזון, הוא היה האוויר שנשמתי במשך הרבה שנים".

אחרי רצף אדיר של להיטים במחצית השנייה של שנות החמישים, הקריירה של ברי החלה לדעוך. למעשה, היא כבתה בבת אחת, ביחד עם הקריירות של רוב חלוצי הרוקנרול השחורים של שנות החמישים. בתחילת שנות השישים ברי הורשע בהעברת קטינה ממקסיקו לארה"ב לצורך העסקתה באחד המועדונים שלו. המשפט הראשון בוטל בשל הערות גזעניות של השופט. במשפט השני ברי הורשע וריצה מאסר של שנה וחצי.

אחרי שהשתחרר מהכלא, כמעט בן 40, ברי הצליח להחיות את הקריירה שלו עם שירים נפלאים כמו "You Never Can Tell" (שזכה לעדנה מחודשת כעבור 30 שנה כשנכלל ב"ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו) ו"No Particular Place To Go". זה היה רצף הלהיטים האחרון שלו, ואף שהממסד הרוקיסטי באמריקה לא פסק מלהלל אותו כאבי אומת הרוק (ה"רולינג סטון" בחר בו למוזיקאי הרוק החמישי בחשיבותו, אחרי הביטלס, בוב דילן, אלביס פרסלי והרולינג סטונס), לא היתה לו מאז שנות השישים המוקדמות נוכחות משמעותית בתודעתם של חובבי מוזיקה. באופן אבסורדי, הלהיט היחיד שלו שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי (והיה גם הלהיט האחרון שלו, ב–1972) היה השיר השטותי "My Ding a Ling". אחת המחוות הראויות שאפשר לעשות לברי עם מותו היא לא להשמיע את השיר הזה.

עדות נוספת למרכזיותו של ברי בסיפור של המוזיקה הפופולרית ב–60 השנים האחרונות היא ההחלטה של אנשי נאס"א לבחור ב"ג'וני בי גוד" כשיר שמייצג את הרוקנרול ב"תקליט הזהב של החללית וויאג'ר 1", שאמור לשקף את פאר היצירה הצלילית האנושית. "Roll over Beethoven", כתב ברי באחד משיריו הגדולים, ותבע מהמלחין הדגול לפנות מקום לרוקנרול, המוזיקה של ההווה. עכשיו הם משייטים בחלל זה לצד זה. אם תקליט הזהב יישמע אי פעם על ידי יצורים תבוניים מכוכב אחר, לא ברור את מי הם יאהבו יותר. מה שבטוח שהוא שצ'אק ברי יהיה זה שינענע להם את האגן.

ברי ב-1980, עושה את "הליכת הברווז"
ברי ב-1980, עושה את "הליכת הברווז"צילום: אי־פי
ברי ב-1999
ברי ב-1999צילום: Michele Limina/אי־פי

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ