שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שני ליטמן
שני ליטמן
שר הבריאות ליצמן וראש הממשלה נתניהו בטקס שינוי שמו של בית החולים אסף הרופא, השבוע.
משמאל: יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה המנוח
שר הבריאות ליצמן וראש הממשלה נתניהו בטקס שינוי שמו של בית החולים אסף הרופא, השבוע. משמאל: יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה המנוחצילום: קובי גדעון / לע"מ
שני ליטמן
שני ליטמן

ביום שלישי השבוע, בטקס חגיגי, הוטבל בית החולים אסף הרופא בצריפין בשם חדש: מעתה ייקרא המוסד הרפואי על שם ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר. הידיעה על הטקס המתקרב פורסמה בשבוע שעבר בשולי החדשות, ומבחינת רוב מי ששמו לב אליה, היא היתה לא יותר מפרט טכני. אבל את פרופ' ערן דולב היא עיצבנה מאוד.

בגיל 78, דולב — שהיה יו"ר הלשכה האתית של ההסתדרות הרפואית וקצין רפואה ראשי בצה"ל — החליט שעל זה הוא לא יעבור בשתיקה. הוא ניסה ליצור קשר עם שר הבריאות יעקב ליצמן וגם פנה לשר החינוך, נפתלי בנט. הוא אפילו התקשר לשני חתני פרס ישראל — הרב אלימלך פירר והרב פרופ' אברהם שטיינברג ("שניהם לא יכלו לעזור לי כי אין להם קשר לליצמן, אבל הם אמרו לי שאני צודק").

דולב מבהיר שאין לו דבר נגד ראש הממשלה שמיר, אבל הוא משוכנע שהנצחתו לא צריכה לבוא על חשבון מחיקתו מהזיכרון של אסף הרופא — דמות חשובה בהיסטוריה של הרפואה היהודית ואדם שבית החולים בשפלה היה היחיד שעדיין הנציח אותו.

אסף הרופא בן ברכיהו היה רופא יהודי שחי באזור טבריה במאה ה–6 או ה–7 לספירה. הוא חתום על ספר הרפואה הקדום ביותר שנכתב ושנשמר בעברית. "זה הרופא היהודי הראשון המוכר לנו אחרי חתימת התלמוד", אומר דולב. "ספר רפואות", שכתב אסף הרופא, תיאר כמאה צמחים ואת שימושיהם ברפואה, הציע תרופות זולות לעניים ועסק גם באתיקה רפואית. החידוש הגדול בספר היה בלשונו הרפואית העברית ובטביעת מושגים חדשים שלא היו מוכרים עד אז. בספר מוזכרים הרופאים היוונים היפוקרטס, קלאודיוס גלנוס, פדניוס דיוסקורידס ואחרים. ניכרת בו, לצד השפעת הרפואה היוונית העתיקה, גם השפעה של התלמוד.

פרופ' ערן דולב
פרופ' ערן דולב, השבוע בביתו ברמת השרון. ראה את המלחמה מהצד הגרוע ביותרצילום: דודו בכר

ספרו של אסף הרופא היה מוכר בימי הביניים בקרב יהודים בדרום איטליה. הרופא היהודי שבתי דונולו — שגם הוא העניק את שמו לבית חולים ממשלתי ששכן ביפו, ושנסגר בשנת 1980 — ערך אותו במאה ה–10. הספר לא הודפס מעולם בשלמותו, וכיום נותרו רק כ–15 כתבי יד חלקיים שלו. העותק השלם ביותר נמצא במינכן.

לאסף הרופא היו סטודנטים לרפואה, שבתום לימודיהם נדרשו להישבע את שבועת הרופא היהודי שחיבר עבורם. נוסח השבועה הושפע משבועת הרופאים הראשונה של היפוקרטס, אבל היו בה דגשים אחרים: שבועת אסף הרופא יצאה נגד פרקטיקות שהיו מקובלות אצל רופאים באותה עת ושנתפסו בעיניו כעבודת אלילים. בין היתר, קוראת השבועה שלא "להפריד איש מאשת חיקו או אשה מאלוף נעוריה".

ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר בביקור בבית החולים אסף הרופא ב-1984
ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר בביקור במחלקת הפגים של בית החולים אסף הרופא ב-1984צילום: נתי הרניק / לע"מ

דולב לא מבין איך אפשר להתעלם ממורשת כזו מפוארת. "אלף שנה אחרי היפוקרטס קם אדם, רופא יהודי, וכותב שבועה, שהיא דומה אך שונה, משלימה את ספר הרפואות שלו — שהוא ייחודי, כי הוא קשור ל'רפא ירפא' מהמקרא — ומאוד קשור לרפואה תלמודית, אבל משלב את גדולי העולם הנוכרים. הוא יודע לעשות את השילוב הזה, והוא מקובל על היהדות. הוא איש ראוי, ואנחנו לא יודעים עליו מספיק. אנחנו לא יודעים למשל אם הוא היה נשוי ואם היו לו ילדים. יודעים רק שהוא היה מורה נחשב, כי שמו הופיע בהרבה מקומות. לפעמים הוא כונה אסף הירחוני, אז חושבים שאולי הוא בא מבית ירח. והוא כתב בעברית. הרמב"ם, למשל, שכולם מכירים כרופא יהודי חשוב, כתב בערבית — והוא חלק מהמורשת של הרפואה המוסלמית, שבימי הביניים היתה הרבה יותר מתקדמת מהרפואה הנוצרית, כי הכנסייה לא אישרה לנתח ולגעת בגופות. אבל אסף הרופא פעל בארץ ישראל כמה מאות שנים לפני הולדתו של הרמב"ם. האם מישהו היה מעלה עכשיו בדעתו לשנות את שמו של בית החולים רמב"ם?"

מה שבמיוחד מדבר אל דולב, שבין שלל עיסוקיו הוא גם היסטוריון של הרפואה וגם מומחה לאתיקה רפואית, הוא הציווי בשבועתו של אסף לטפל גם באלה שידם אינה משגת, לא להתעשר מרפואה ולשמור על סודיות רפואית. "הוא היה הראשון שניסח ייחוד מוסרי לרפואה היהודית", הוא אומר, "ואת האיש הזה הם רוצים להשכיח".

לא חשוב מי מנצח

כמי שבקריירה הארוכה שלו הצטלבו הצבא ועולם הרפואה, פרופ' ערן דולב הוא מהאנשים שאוצרים בחוויית החיים שלהם הרבה מהנקודות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה הישראלית. בשיחה עמו עולים שוב ושוב שמות של מנהיגים ומצביאים, שאת כולם הכיר אישית ועל כולם הוא יודע הרבה מאוד, כמו שרק רופאים יודעים.

הוא נולד בתל אביב, בן יחיד לאב שופט — ד"ר יצחק זונדלביץ', ולאמו ברטה, מורה ("אמא שלי היתה שונאת אדם, זה ברור לי היום. אבא שלי היה אוהב אדם, שגזר את גזר דין המוות האחרון במדינת ישראל לפני ששונה החוק. כשבוטל עונש המוות, הוא היה המאושר באדם"). הוא למד בתיכון עירוני א', ורפואה למד כעתודאי באוניברסיטה העברית. כשקיבל את תואר הדוקטור, בגיל 24, החליט לשנות את שמו מזונדלביץ' לדולב, בעצה אחת עם אביו. מאז הוא קורא לעצמו דולב, במלעיל. שנה לאחר מכן התגייס לצנחנים כרופא, ושימש כרופא החטיבתי של הצנחנים תחת פיקודו של רפול במלחמת ששת הימים.

"הכרתי אנשים יוצאים מן הכלל. זה היה השיקול העיקרי שלי להישאר בצבא. הזדהיתי מאוד עם מה שעשינו באותה תקופה. היום לא הייתי חותם יום אחד בקבע, אבל זה היה לפני 67'. הייתי שם כשכבשנו את הכל ועם האופוריה ונשארתי בצבא". בהמשך שימש כקצין הרפואה של סיירת מטכ"ל. בשירותו התמחה ברפואה פנימית והתמקד במחלות עצם. בשנים 1972–1974 שימש כקצין רפואה הראשי בפיקוד הדרום. "הייתי אחראי על הרפואה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. זה היה תיק גדול. 1,600 חללים, ולמעלה מ–2000 פצועים", הוא מספר.

ב–1974 השתחרר. במשך שנה עבר כרופא בקרית שמונה, עד שמונה לרופא בכיר בבית החולים שיבא בתל השומר. ב–1976 פיקד על הצוות הרפואי במבצע לשחרור החטופים מאנטבה, וכפי שהוא מעיד, "יוני מת לי בידיים, ולא סלחו לי על זה אף פעם". כרופא הסיירת הוא שירת עם שלושת האחים לבית נתניהו — יונתן, בנימין ועדו. "מזל שעדו הפך גם לרופא, והרגיע את אבא שלהם ואמר: תרד מהרופאים, ממילא אי אפשר היה להציל אותו". דולב אומר שחיבב מאוד את יוני נתניהו, אבל את אחיו — הרבה פחות. "כבר אז ביבי לא היה אחד מאיתנו. קשה להסביר את זה. יצאו הרבה אנשים מוכשרים ולא כל כך מתקשרים מסיירת מטכ"ל. אהוד ברק למשל, הוא איש מתקשר? לא. אבל עם ביבי זה היה יותר מזה. ביבי היה חייל מצוין ומפקד צוות בסדר גמור, הוא לא היה פחדן. אין לי שום טענות במובן הזה".

ב–1978 חזר לצבא, ושנה אחר כך, כשהיה בן 40, מונה לקצין הרפואה הראשי של צה"ל, "הצעיר ביותר בתולדות חיל הרפואה", לדבריו. "ואז שוב נפלה עלי מלחמה — מלחמת לבנון". כל המלחמות האלה שראה מקרוב עיצבו את תודעתו הפוליטית. "המסקנה ארוכת הטווח היא שאני לא יכול להבין אנשים שהשתתפו במלחמות והם לא עושים כל מה שהם יכולים לעשות כדי שזה לא יקרה שוב. כשאני שומע רופאים תוקפניים, אני לא יכול להבין את זה. במלחמה לא חשוב מי מנצח. הסבל והנכות והמוות והפגיעה במשפחות הם נוראיים. כרופא אתה רואה את המלחמה מהצד הכי גרוע שיש. אז יופי, הגענו ראשונים לתעלה ב–67', ואני הייתי צריך להסביר לעצמי ולאחרים את המספר הגדול של החללים, ואם יכולנו להציל מישהו בתנאים יותר טובים או לא. ואתה הולך עם זה עד היום. למה טיפלתי באחד לפני שטיפלתי בשני. יכול להיות שאז נוצרו שורשי העיסוק שלי באתיקה רפואית".

פראייר גאה

בגיל 44 הוא השתחרר סופית מהצבא ונסע ללמד שנתיים בארצות הברית בבית ספר לרפואה של מערכת הביטחון האמריקאית בוושינגטון. כשחזר לארץ, עבד במחלקות הפנימיות בבית החולים וולפסון, ואחר כך באיכילוב. במקביל למד במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב והתחיל לכתוב דוקטורט בנושא הסיוע הרפואי לצבאו של אלנבי בכיבוש ארץ ישראל. הוא זנח את הדוקטורט כשמונה למנהל המחלקה הפנימית בבית החולים וולפסון, תפקיד שבו כיהן שמונה שנים. בהמשך ניהל מחלקה פנימית גם בבית החולים איכילוב במשך שמונה שנים. הוא גאה במיוחד בעובדה שמעולם לא היתה לו פרקטיקה פרטית. "כל חיי אני רק ברפואה הציבורית. מעולם לא ראיתי חולה פרטי. אני פראייר גאה", הוא אומר.

אני תמיד תוהה אם רופאים אוהבים בכלל בני אדם.

"לא. אני חושב שבהתחלה כן. אבל חדר מיון והמחלקה הפנימית הורגים להם את הכל. פשוט גורמים להם לאבד את החמלה. באחד מגלגולַי הייתי יו"ר הלשכה האתית של ההסתדרות הרפואית. ביוזמתי ירדתי מהתפקיד אחרי שש שנים, כי לדעתי אסור להיות בשום תפקיד יותר מדי שנים. אתה מתחיל להיות קצת קהה לחמלה. אתה צריך להיות כל הזמן על קצה האצבעות עם בני אדם".

ענייני אתיקה ליוו את דולב, לדבריו, כבר מראשית דרכו. "מצאתי את עצמי בוועדות אתיקה עוד כשהייתי סטודנט ולא ידעתי הרבה על זה. אני מתלמידיו בכימיה אורגנית של ישעיהו ליבוביץ'. ממנו למדנו שאפילו בכימיה אפשר ללמוד היסטוריה ויהדות". כיום עומד דולב בראש ועדת האתיקה של המחקר באוניברסיטת תל אביב.

יש קשר בין היסטוריה לאתיקה?

"קשר גדול מאוד. יש כל מיני התפתחויות ברפואה, כלומר שיטות שמבוססות על ידע ומדע. אבל זה לא שינה את הבעיות היסודיות של חיים ומוות, של איכות החיים ומשמעות החיים. אתיקה זה דבר שקיים איתנו כל הזמן. קיימת אמנה בין החברה לבין הרופאים. החברה אומרת לרופא: אתה יכול לטפל. אנחנו נותנים לך את הרשות להחליט מי יחיה ומי ימות. אבל אנחנו מטילים עליך סייגים על פי הדת ועל פי האמונה. לכן על פי שבועת הרופא כתוב שאסור להפסיק הריון ואסור לעזור לחולה למות. שבועת הרופא הראשונה שאנחנו מכירים מיוחסת להיפוקרטס מהמאה ה–5 לפני הספירה, ורבים מהדברים שלו חוזרים בשבועות שנוסחו אחר כך — מחויבות לסוד הרפואי, לחיי אדם, ללמוד ולהקפיד על התעדכנות בידע וכבוד למורים. אבל מה שמעלה היום שאלות אתיות יותר מאי־פעם הוא האלמנט של המחויבות לבריאות הרבים, כלומר לבריאות הציבור. אם אני יודע על חולה איידס — האם אני צריך לדווח עליו לרשויות? אני סירבתי לדווח על חולי איידס כל עוד לא היתה תרופה למחלה, כי לא הועלתי להם בשום דבר. היו אנשים שפוטרו בגלל זה מהעבודה וזרקו את הילד שלהם מהגן. ברגע שדיווחו על המחלה למשרד הבריאות, זה היה גזר דין מוות על כל המשפחה. היה מישהו שהתאבד בגלל זה".

הכניסה לחדר המיון בבית החולים אסף הרופא. האם מישהו היה מעלה עכשיו בדעתו לשנות את שמו של בית החולים רמב"ם?
הכניסה לחדר המיון בבית החולים אסף הרופא. "האם מישהו היה מעלה עכשיו בדעתו לשנות את שמו של בית החולים רמב"ם?"צילום: חן גלילי

האתיקה של הרפואה, מסביר דולב, איננה הבחנה בין טוב ורע. את זה כל אחד אמור לדעת לעשות, כולל הגנב. "זו התלבטות בין שתי מערכות ערכים. אין פתרון בית ספר. אני יכול לתת כמה עקרונות, כמה סימני דרך. הלבטים היום לא קטנים יותר מאשר היו לפני 2,000 שנה. אולי אפילו יותר, בגלל הטכנולוגיה. למשל, האם זכותו של אדם שאין לו משמעות לחייו — לסיים אותם? אז עולות שאלות — משמעות בעיני מי? בעיני הרופא? בעיני עצמו? בעיני החברה? אלה הדברים האמיתיים באתיקה של הרפואה. עקרונות האתיקה הם שהחולה במרכז. אם לא להציל אותו, אז אנחנו רוצים להיטיב עמו, להקל עליו, לעשות כל מה שאפשר כדי שהוא לא יסבול. היום מחלות מסוימות הן כבר לא של אדם אחד, אלא של התא המשפחתי. למשל אלצהיימר, סרטן, מחלות דמנטיות, פרקינסון".

רבין פינת רבין

מאז 1977 דולב נשוי לעיתונאית דליה יאירי, אלמנתו של מפקד סיירת מטכ"ל עוזי יאירי, שנהרג במהלך חילוץ בני ערובה במלון סבוי בתל אביב בשנת 1975. הם הכירו בבית הקברות, ביום השנה למותו של יאירי. לדולב היו אז ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, וליאירי — חמישה. נושא ההנצחה הוא נושא טעון במשפחה, עוד הרבה לפני שהתעורר העניין עם אסף הרופא. יאירי, כמו דולב, מתקוממת נגד מה שהיא מכנה "הנצחה לרגע", שנובעת לדבריה מהאדישות של הישראלים להיסטוריה המקומית מחד־גיסא, ומחוסר טקט ויהירות מאידך גיסא.

יאירי גם מתנגדת לריבוי ימי הזיכרון ולקריאת יותר מדי רחובות, כיכרות ואתרים על שם אותו מנהיג. כך הצליחה להעליב פעם את ידידתה הטובה, דליה רבין, כאשר התלוננה על כך שבישראל את יכולה למצוא את עצמך מחפשת את "דרך רבין פינת סמטת רבין". את ימי הזיכרון לעוזי, היא אומרת, המשפחה מציינת רק ביום השנה למותו ורק בפורום מצומצם. "אני קוראת לזה זילות השכול. יש יום זיכרון לחללי צה"ל, והוא היה אמור להיות מיועד לזיכרון. במקום זה, כל אחד קובע לו יום זיכרון נוסף — לחטיבה, ליחידה, לבית הספר, לחיל, למלחמה. את יכולה למצוא את עצמך מוזמנת לעשרה ימי זיכרון בשנה. אני לא מבינה למה מדינת ישראל לא מאחדת את הכל לתוך יום הזיכרון הכללי. אני גם לא הסכמתי שיהיה רחוב על שם עוזי. זה היה מעליב בעיני. אני חושבת ששמות רחובות לא צריכים להיות על שם אנשים, אלא רק על שם מנהיגים שצריך להכניס להיסטוריה".

דולב חושב שמקום ההנצחה צריך לכל הפחות להיות עם זיקה מסוימת למונצח. "זה גם ביזיון לשמיר. מה פתאום מנציחים אותו בבית חולים? הרצל מקוב (שהיה ראש לשכתו של שמיר, וכיום מנהל מרכז מורשת בגין — ש.ל) אמר ששולמית שמיר אספה כסף בשביל בית החולים אסף הרופא. זו סיבה? אם רצו בית חולים, ישנם מספיק בתי חולים בלי שם — העמק, נהריה. לא חסרים. ברגע שאסף הרופא לא יהיה, שמו ומפעלו ייכחדו, כי אף אחד לא יילחם על זה יותר. את שמיר יש דרכים להנציח, אבל לא על חשבון דמות היסטורית. על אסף הרופא אף אחד לא שמע, אז הם מנצלים את הבורות ואת חוסר הידע".

מצד שני, הוא אומר, לפעמים מרוב שמות שונים למקום אחד, ההנצחה הולכת לאיבוד. "מי זוכר את קמפוס גולדה?" עוד תופעה שמשעשעת וגם מרגיזה את יאירי ודולב היא קריאת רחובות בערים ערביות על שם דמויות מובהקות מההיסטוריה היהודית, מה שיוצר ניכור בין התושבים לבין המקום שבו הם חיים. כדוגמה, הם מציינים את רחוב אדם מיצקביץ' באמצע שכונת עג'מי ביפו, או את רחוב טוני הלה ורחוב וכטנגוב, כולם בלב שכונות יפואיות ותיקות.

"לפני שלוש שנים ביקשו ממני להיות הנואם המרכזי בטקס החלוק הלבן בפקולטה לרפואה בצפת. זה טקס שאומר שעוברים ממדעי היסוד להתעסקות עם חולים בבית החולים. דיברתי על ההבדל בין מדען ובין רופא. אמרתי להם שאם הייתי מתחיל שוב את חיי, הייתי עושה הכל שוב בדיוק אותו דבר. אבל כן הייתי רוצה להקדיש גם כמה שנים למחקר בפרמקולוגיה קלינית, כי נורא הייתי רוצה לפתח תרופה שתקטין לאנשים את האגו. גם במקרה הזה, הדיונים הם לא על מהות, אלא על מי יותר חשוב".

היחס להיסטוריה בישראל הוא קפריזי, טוען דולב, ומושפע מאוד מכוחות מקומיים. הכוחות הללו לפעמים מוחקים, כמו הריסת הבניין הישן של גמנסיה הרצליה בתל אביב, כדי לפנות מקום לכלבו שלום. לפעמים דווקא ממציאים דברים שלא קרו, כדי לייצר מיתוסים. הוא מזכיר למשל את סיפורי דונה גרציה, שבעצמה מעולם לא ביקרה בטבריה, אבל הצליחה להביא לא מעט תיירים לעיר. "אם נושא מסוים חשוב למישהו, אז הוא יזוז. יש למשל משוגעים לתולדות התעופה בארץ ישראל, או לנושא הימאות הישראלית. אלה נושאים שאנשים חוקרים באדיקות. מצד שני, את בית החולים דונולו הרסו. רבי שבתי דונולו היה רופא מאוד חשוב, אבל לבית החולים החדש קראו וולפסון ולא דונולו. למה? כי משפחת וולפסון תרמה את הכסף לבנייה. גם בית החולים רוטשילד בחיפה הפך לבני ציון, כי בני ציון תרמו כסף. זה מסוג המקרים שלא מפריעים לי, כי מחליפים שם של תורם אחד בתורם אחר. הבן שלי אומר שממילא כל מאה שנה צריך להחליף את כל השמות".

אם היו קוראים לבית החולים אסף הרופא על שם שר בריאות מהעבר, זה היה בסדר מבחינתך?

"לא. מבחינתי, זו צריכה להיות דמות ראויה. גם שרי בריאות רובם לא עסקו בבריאות. פרט לשניים — אהוד אולמרט וחיים רמון — משרד הבריאות היה הקבר של כל הפוליטיקאים. שום שר בריאות לא הגיע לשום מקום, כולל מוטה גור, שושנה ארבלי ויעקב צור. זו היתה קבורתם מבחינה פוליטית. כי זה משרד כפוי טובה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ