שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סע, סע, טוס

יש מרכזיות עצומה של הגוף בשירתו המוקדמת של יצחק לאור. הגוף, על מכלול הפונקציות שלו, ובייחוד הפונקציה הסקסואלית, מזוהה עם יסודות ה"טכניקה" הפואטית שלו, שהיא "מקולפת מהאמנות המגולפת בבשר". פרק שני במסה על "חיים אחד", מבחר שיריו של יצחק לאור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן מירון

בחלקה הראשון של המסה על שירתו של יצחק לאור, שהתפרסם בגיליון ערב פסח, נמנו המאפיינים ה"קלאסיים" שלה המשמשים כרקע ניגודי־דיאלקטי למבנה הנפשי המשתקף בשיריו, המאופיין על ידי שברים, פערים וניגודים שאינם מפרים את האחדות או ההמשכיות של המבנה. על רקע הרצינות, הבהירות והתקניות הלשונית מתבלטים פערים אלה בתוקף משנה. המתח הפנימי הגבוה שבו טעונה שירת לאור מתגלה במלואו עם הבנת המבנה האישיותי־הפסיכולוגי המשמש בתשתיתה של שירתו המוקדמת. מבנה זה, כפי שהוא מסתמן בקובצי השירים המוקדמים, טבוע לעומקו בחותם של פער הנובע מסתירה פנימית. האמצעים שמפעיל המשורר לשם יישובה של הסתירה אף פעם אינם יציבים וחזקים דיים. הסתירה מתיישבת ובה־בעת גם אינה מתיישבת. משום כך נדרש המשורר מראשית דרכו להיות מעורער ומדויק בעת ובעונה אחת, או לכתוב "בוודאות שיר של ספק".

הפער או הסתירה שמדובר בהם מגולמים בניגוד בין שתי תפישות של העצמי, תפישות שלשתיהן שורשים עמוקים־קדמוניים נעוצים בעומק ברובדי בראשית של קרקעית האישיות. מצד אחד חווה לאור את העצמי כעולם סגור, אגוצנטרי, שלם בפני עצמו, יישות אוטרקית המבקשת להתבצר בתוכה ולרוקן את עצמה מכל מה שאיננו ממנה ובה. כדי להיות עולם בפני עצמה היא שואפת "לסגת" מן "העולם" שמחוצה לה. ומצד שני חווה המשורר את העצמי כמכל ריק ובה־בעת גם מתפורר. רק יצירת קשר בינו לבין מה שמחוץ לו והזרמת חומרים חיצוניים לתוכו תציל אותו מ"נבילה" והתפוררות.

שתי החוויות הן ראשוניות ועזות ונקודת הזינוק שממנה יוצא המשורר לדרכו אינה אף אחת מהן כשלעצמה, אלא נקודת התווך שעל גבי המיתר המתוח בין שתיהן. משום כך מותר להתייחס בפקפוק עקרוני להערכות ופרשנויות "מוניסטיות" של שירת לאור, כלומר, פרשנויות המעמידות את המבנה הנפשי המסתמן בהן, יהא מורכב ככל שיהא, על בסיס "פשוט", על נקודה מוצקה אחת.

כזוהי למשל הפרשנות הספרותית למהדרין המשתמעת מרשימתו האלגנטית של אריאל הירשפלד, "שירה — עבודת אדמה", המייחסת לשירת לאור רובד מוצא "פשוט", "תמים" ואחדותי של הקשר הכפרי עם האדמה, רגביה האדומים, הנגיעה בה והעבודה הקשורה בה. זהו, לדעת הירשפלד, "הגלעין הפשוט" המונח בשירי לאור מתחת לשכבות מאוחרות יותר של אירוניה ומודעות תרבותית ופוליטית. האירוניה והמודעות התרבותית הפוליטית אכן מונחות בשירת לאור על רבדים קדומים מהן, אבל רבדים אלה אינם "פשוטים" כלל באשר הם מסוכסכים בינם לבין עצמם.

אפשר להראות בעליל כיצד שתי מודעויות אלו (של העצמי האוטרקי מול העצמי ה"קולוניאליסטי", כלומר, זה החותר להשתלט על תחומים זרים ולהבליעם בתוכו) מתקיימות זו לצד זו וזו בצמוד לזו בקבצים "רק הגוף זוכר", "שירים בעמק הברזל" ו"לילה במלון זר". מחד, עוסקים שירים רבים מאלה המכונסים בקבצים אלה בצורך האוכף של בידוד העצמי לשם הגנה על שלמותו ועל ייחודו. מאידך, שירים אחרים (או חלקים אחרים באותם שירים עצמם) נותנים ביטוי לצורך של העצמי למלא את עצמו במה שמחוצה לו. שתי המודעויות מוצאות את ביטויין הממוקד בגוף, שהוא נושאה העיקרי של שירת לאור המוקדמת, ובמיוחד במיטונימיה המגלמת אותו במספר רב מאוד של שירים: אבר המין הזכרי. בעיקר במצב הזיקפה.

העצמי האוטרקי מבטא עצמו בשני מודוסים עיקריים: האחד, המזוהה יותר עם האבר בזיקפתו, הוא מצב החדירה הדינמית או השעיטה הבודדת במרחב המכילה בתוכה הן בריחה מן העולם לשם ניתוק — אפילו לשם "הצלה" — של העצמי מן המגע עמו, הן פילוח העולם, חדירתו, ביקועו, התנועה הרושפת מעליו ובתוכו כטכניקה של הימנעות מיצירת קשר יציב עמו. המודוס האחר, המזוהה יותר לא עם האבר המזריע אלא עם העובר שהוזרע והוא מקופל אל תוכו, סגור בחלל הצר המיועד רק לו, מבטא מצב של "נסיגה" מן העולם לשם "הגירה" ממנו אל תוך העצמי והתכנסות בתוכו.

מכונית נוסעת
יצחק לאור מזדהה בשיריו עם נהגי מכוניות הטסים במהירות מטורפתצילום: אמיל סלמן

במספר לא קטן של שירי הנסיעות המרובים שכתב לאור בשנות יצירתו הראשונות מופיע הדובר כנודד המחליף במהירות מקומות לינה בלי שיתקשר אל אחד מהם או ימצא בהם מנוח כלשהו, או שהוא מזדהה עם נהגי מכוניות הטסים במהירות מטורפת בתוך אופל הלילה, פנסיהם החזקים מאירים לרגעים גושי אופל שבנוף המקיף, אך מיד הם מחזירים אותם אל לב המאפליה, בלי ליצור שום קשר עמם.

כאלה הם, למשל, השירים "פחד, אומץ" ("טוב לנהוג מהר בחושך העמוק, טוב לחמוק, לחתור, רק אור השעונים הוא ידידך — סע, סע, טוס", עמ' 154), "ריחוק" (עמ' 152) וכמה משירי המטוס הבודד (שהוא אמנם גם המוות המרחף מעל), כגון השיר "זמזום" (עמ' 194). בשיר הגדול "מטאור" (עמ' 118-115) מזדהה הדובר עם גנב מכוניות ידוע שחלף במשך שנתיים במכוניותיו הגנובות על פני אירופה המערבית בלי שנתפס, הטיל את חיתיתו על איכרי כמה מדינות, עשה ככל העולה על רוחו אך בעיקר השתכר מעצם בדידותו הדינמית, מן הנסיעה המהירה על פני העולם הלילי. בלי שיזכור מהיכן היא המכונית הגנובה, ה"מטאור" דוהר, עיניו נעוצות "בטרף הכביש", כולו צוהל בלי לחייך: "ככה אגיח מקברי באדמה כמו טיל פורץ מתחת פני הים" (עמ' 116).

לגרסה זו של העצמיות האוטרקית (שגם בה למעשה נעשה העצמי לעובר מקופל ברחם, אף כי הוא שרוי בתנועת גיחה לעבר ההיוולדות) יש אף מעין פואטיקה, המתגלמת בהאצה של המשפטים מרובי הפעלים (ראו "אזרח העולם", עמ' 114; "ארס פואטיקה", עמ' 120; ו"פחד, אומץ" שכבר הוזכר) ומעין תיאוריה תחבורתית.

בשיר "קו־כביש־קו" (עמ' 153), שהוא מן השירים המובהקים ביותר של העצמיות האוטרקית, מוליך התיאור התאוצתי להשוואת הדהירה על קו הכביש לדהירה על פני הקו שהוא השיר עצמו. המשורר מבליע את עצמו ב"פונקציה הפואטית", הנעשית לייצוג מיטונימי של העצמי המבודד. הוא נבלע במלים, נעשה לטקסט עצמו, לרצף מלים, שהוא בעת ובעונה אחת "מטאור" דוהר ותינוק מגיח מרחם. עד כאן האופציה של העצמיות האוטרקית הדינמית או הפאלית ("המטאור" במנוסתו משוטרי האינטרפול שיירו בו למוות בעוד רגעים אחדים, שוקל את אבר המין שלו, ידיו "סומכות את אשכי הכבדים מזרע", עמ' 117).

המודאליות האחרת של העצמי־האוטרקי, זו ה"עוברית"־הסטטית, נתונה בתנועה שהיא היפוך תנועת העצמי הדוהר קדימה או החוצה — תנועה איטית של הישאבות פנימה עד לעצירת קיפאון. המשורר קורא לה "נסיגה" (כך בכותרת השיר החשוב "לא שירה פוליטית, נסיגה", עמ' 40), שבו קבע המשורר: "אני מוותר על העולם אל תוכי היגרתי". בשיר "עצה לבנה" (עמ' 41) מיצר הדובר על כך שאצבעותיו נדחפות באין ברירה אל תוך חומרי העולם, בודקות ללא צורך "מי מאושר ומי לא מאושר", והוא מגייס "מלים נזיריות" כדי להבין באמצעותן את הרתיעה המתרחשת בתוכו.

המלים הללו לא תדמינה "דבר אחד לדבר אחר רחוק ממנו שונה ממנו", אלא תחפשנה את מה שדומה לעצמן או למקום שממנו הן נובעות, שכן המשורר משתוקק לדעת ולחוש "מה זה באמת המוח בלי החומרים הזרים שהוא מְעַבֵּד, מִתְעַבֵּד [על משקל מתאבד — ד.מ.], מְעוּבָּד, מְעַבֵּד". רצונו הוא להיאטֵם כלפי חוץ, להיות כעץ שנחרך, השחיר מקור והקריח, אבל בתוכו עודנו "עצה לבנה" רעננה, אוצרת בתוכה את האפשרות לפרוח "אם תרצה לגלות את הסוד הנפלא הזה". בשיר "לבד, ליריקה צרופה" (עמ' 42) הוא מבטא את רצונו להיות מופרד מן העולם ("לבד"), תוך כך שיוותר על "המשא ומתן עם החומרים שמחוץ למוח". כמו "שֵד" שהוכנס בחזרה אל תוך הבקבוק יוכל להאזין לעצמו, להריח את ריחותיו, לטעם מן המתיקות של ההתקפלות פנימה.

לשם כך עליו לבצע כמה הפרדות. למשל, עליו להפריד את ה"כאן", שהוא העצמי הטהור, מן ה"שם", שהוא כל מה שחיצוני לעצמי, תגובתי, כגון מרירות, אירוניה, מרדנות. כל אלה "מכילים עוד את השם לעומת כאן" (עמ' 46). חשובה וקשה מהפרדה זו של הגרעין העצמי הפנימי מן החלק המגיב של האישיות, היא הפרדת הגוף מן הנפש. זו אינה כרוכה בוויתור על התחושה, הרגש והמחשבה, שהרי הגוף עצמו יכול לא רק לחוש אלא גם לדעת ובעיקר לזכור (למעשה, רק הוא יכול לזכור באמת, כפי שקובעת הכותרת "רק הגוף זוכר" ).

מדובר בסוג אחד של ידיעה לעומת סוג אחר, נחות. שכן, כפי שקובע המשורר בשיר מוקדם מאוד, "את הגוף הישר הנוקשה רק הנפש מלכלכת מתנועעת / כמו תולעת / כמו ביוב מתחת לבשר" (עמ' 14). גם בשירים מאוחרים הרבה יותר הוא דבק באמת זו: "נדירה חוכמת הגוף אילם עונה רק / כן ולא, מחריש לקול הנפש המפטפטת" (עמ' 103). הנפש ה"ארורה" כמוה כעקרב המצמיד עצמו אל צוואר הגוף. היא זרה לו, אינה "מסתגלת לקצב הנכון הגופני, הבשרי המשתנה" (עמ' 127).

אכן, מה שיש לגוף ואין לנפש הוא קצב. לכן אם יסתתר העצמי בתוכו, ימצא "את החיסכון העני הזה והשקט מבפנים". אלו יאפשרו לגוף להשמיע את קולו האמיתי שהוא המקצב, התנועה המוסיקלית של הלשון, שהגוף יכתיב לה מחדש את "קצב העולם". כך יכולה גם האופציה האוטרקית־העוברית להוות בסיס של פואטיקה לירית. אולי לא תיתכן אצל לאור הפעלתה של פואטיקה לירית מובהקת ("לבד, ליריקה צרופה") ללא שימוש באופציה הזאת.

מכל מקום, חשיבותה של האופציה מסבירה, לפחות במידה מסוימת, את המרכזיות העצומה של הגוף בשירת לאור המוקדמת. הגוף — על מכלול הפונקציות שלו, לרבות אלו הכרוכות בהתזה, הקאה, דימום, הפרשה ובייחוד הפונקציה הסקסואלית — עומד במרכז התימטי וההגותי של הקבצים של לאור מ"נסיעה" ועד "אוהב ימים" ועד בכלל. המשורר מזהה בו את יסודות ה"טכניקה" הפואטית שלו, שהיא "מקולפת מהאמנות המגולפת בבשר, בדם, בקיא". השיר אינו נפרד מן הבשר. השניים מקופלים זה בתוך זה כמו "הבשר והנשמה", "האשה והזין", "המדינה והמוות" (מתוך השיר "תוכנית" מ"לילה במלון זר"). אם אצל לאור "בראשית היה הדבר", הרי "הדבר נהיה בשר", כמו בבשורת יוחנן.

הפרק הבא — בגיליון שביעי של פסח

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ