ושיר השירים קודש קודשים - פרשת השבוע - הארץ
פרשת השבוע

ושיר השירים קודש קודשים

ישנם במקרא ספרים שאינם דנים במישרין בעם ישראל או באלוהים, אבל שיר השירים הוא הספר היחיד שאינו עוסק באף אחד מהם, ואף על פי כן הוא זכה למעמד מקודש לאורך הדורות, המתבטא למשל בקריאתו בתפילה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאל סרי־לוי

שבת חול המועד פסח

שיר השירים הוא ספר מיוחד. הוא כה חריג בנוף של המקרא עד שעולה השאלה מדוע נכלל בו. יש במקרא ספרים שאינם דנים במישרין בעם ישראל או באלוהים, אבל שיר השירים הוא היחיד שאינו עוסק באף אחד מהם. אף על פי כן הוא זכה למעמד מקודש לאורך הדורות, המתבטא למשל בקריאתו בתפילה: באי בית הכנסת הספרדי קוראים אותו בכל ליל שבת. בבית הכנסת האשכנזי הוא נקרא בשבת של חול המועד פסח ועל כן זו הזדמנות לעסוק בו.

הספר הוא ככל הנראה לקט שירי אהבה שכדוגמתו נמצאו גם בספרות המזרח הקדום. הגיבורים, שהם גם הדוברים, הם גבר ואשה. הגבר מכונה "דוֹד": זו אינה קרבה משפחתית אלא יחס של אהבה, בדומה למלה "ידיד" (בניגוד לעברית שלנו, שבה הוא מציין דווקא קשר שאינו רומנטי). לשורש דו"ד יש הקשר מיני מובהק בשיר השירים: "לכה דוֹדִי, נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים... שם אתן את דוֹדַי לך" (ז' י"ב-י"ג). האהוב מצדו מכנה את האהובה "רעייתי", למשל בקטע הדיאלוג הזה: "'הִנָּךְ יפה רעייתי, הנך יפה, עינייך יונים' — 'הִנְּךָ יפה דודי, אף נעים'" (א' ט"ו-ט"ז).

לעתים מאפיין את יחסיהם טעם מר של החמצה, כמו בקטע הנפלא הבא, המצוטט שוב ושוב ביצירות עבריות מודרניות: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: 'פתחי לי, אחותי רעייתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה' — 'פשטתי את כותונתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?' דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. נפשי יצאה בדברו, קראתיו ולא ענני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. השבעתי אתכם, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? — שחולת אהבה אני" (ה' ב'-ח').

שיר השירים, תחריט
שיר השירים, תחריט

כיצד מצאה שירת האהבה הזו את דרכה אל המקרא? את התשובה הוודאית אין לדעת. במסכת ידיים שבמשנה (ג' ה') עולה פקפוק על מידת קדושתו של שיר השירים, אך רבי עקיבא הודף את הטענה באומרו: "חס ושלום! לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים... שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתנה בו שיר השירים לישראל — שכל כתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים". ואולם דיון זה אינו מספק תיעוד היסטורי של התקדשות הספר אלא רק מלמד שהשאלה עלתה כבר בימי חז"ל.

אחד ממאפייני הספר, שאולי הכשיר אותו לבוא בקהל כתבי הקודש, הוא זיקתו לשלמה המלך. הספר נפתח בכותרת "שיר השירים אשר לשלמה" והוא נזכר בו כמה פעמים. אך כפי שמציין יאיר זקוביץ, בפירושו לספר (בסדרת "מקרא לישראל"), שלמה אינו המחבר. הוא נזכר בגוף שלישי, לעתים בהקשרים לא מחמיאים כמו תיאור האבטחה המופרזת סביבו: "הנה מיטתו שלשלמה, שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל... איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" (ג' ז'-ח').

גם מאפיינים לשוניים מלמדים שהספר נכתב בימי הבית השני, מאות שנים לאחר שלמה. אחד מהם הוא שי"ן הזיקה ("שֶׁ") המשמשת בספר, כמו במשפט: "שחולת אהבה אני". בימי שלמה לא השתמשו בה אלא במלה "אשר", אך בשיר השירים הצורה הקדומה מופיעה בכותרת בלבד: "שיר השירים אשר לשלמה".

שני ספרים נוספים במקרא מיוחסים לשלמה (וגם אותם, לדעת המחקר, שלמה לא חיבר) — משלי וקהלת. היו גם ספרים שלא זכו להיכלל בקנון על אף ייחוסם לשלמה: ספר חוכמת שלמה וספר מזמורי שלמה הנחשבים ל"ספרים חיצוניים". מכל מקום, גם אם הייחוס לשלמה תרם להתקדשותו של שיר השירים, הדבר אינו מסביר מדוע רבי עקיבא, במשנה שצוטטה לעיל, מכנה אותו "קודש קודשים". הסיבה טמונה כנראה בהיסטוריה הפרשנית של שיר השירים: בספרות היהודית לדורותיה הוא כמעט אף פעם לא נקרא כתיאור אהבתם של גבר ואשה אלא כתיאור אהבתם של אלוהים ועם ישראל.

בשיר השירים עצמו אין בסיס לפירוש האלגורי שניתן לו, אך את הדימוי של יחסי אלוהים וישראל ליחסי גבר ואשה אפשר למצוא גם במקומות אחרים במקרא, ובייחוד בספרות הנבואה. לא מן הנמנע שהפירוש האלגורי קדם לעריכת הספר או להכללתו בין כתבי הקודש ושהוא סיבתה. אך יש כאן בכל זאת היפוך ראוי לציון: הנביאים חיפשו דימוי ליחס הדתי ומצאוהו ביחס הזוגי, ואילו פרשני שיר השירים חיפשו פירוש לטקסט המתאר בפירוט את היחס הזוגי ומצאוהו ביחס הדתי. התוצאה היא ששיר השירים, בקריאה האלגורית, מציג מערכת יחסים דתית שונה מזו של המשלים הנבואיים; היא פחות פטריארכלית, יותר הדדית ולעולם אינה מנוסחת ככתב אשמה כלפי אשה בוגדנית. יש בה תיאורי גוף מפורטים, חיזור והתחמקות, מימוש והחמצה, חשיפה ובושה.

פרשנות מטפורית היא לעתים קרובות תוצאה של אי נוחות המתעוררת לנוכח המובן המילולי של הטקסט. הרמב"ם, שפרשנותו עיצבה את יחסם של דורות רבים לדמותו של האל המקראי, ביקש להכחיש את המיתיות הבוטה של הכתובים בטענה שמדובר במטפורה. לשיטתו, האל איננו באמת בעל גוף ואיננו באמת אוהב ושונא, כועס ומתנחם. את כל אלה הרמב"ם מפרש כמטפורות לעניינים פילוסופיים מופשטים.

במקרה של שיר השירים, מה שמעורר אי נוחות הוא הנושא האנושי כל כך של הטקסט והפתרון מושג בהסטתו אל התחום הדתי. התוצאה היא שהפרשנות המטפורית פועלת בכיוון ההפוך: היא אינה מוציאה את הטקסט מהתחום המיתי אלא הופכת אותו למיתוס עשיר ומסעיר. בפרשנותו הדתית, שיר השירים מצטרף למיתוס המקראי על אודות הזוגיות הסבוכה של אלוהים וישראל והוא עתיד לשמש מקור השראה ליצירה מיתית ענפה הנמשכת עד היום.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ