שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שוב אל החוץ, שוב אל האדם

ניתן היה לצפות ששירו של יצחק לאור שכותרתו היא "סונֶטת אמיל גרינצווייג, למשל" יישא אמירה פוליטית. פרק רביעי במסה על מבחר שיריו של יצחק לאור, "חיים אחד"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מראשית דרכו גילה יצחק לאור את עצמו בנטייתו להתנתק מדי פעם מן הליריקה הלוהטת, המהבילה לפעמים, מן השהייה הממושכת בחדרים הפנימיים של העצמי או של הזוגיות ולצאת, על הרוב בדרך האפיקה, אל "העולם" ולהבחין הבחנות חדות בנעשה בו, לתאר את מקומו שלו בתוכו. כך הם (כבר בקובץ "נסיעה") השירים על הרפתקה קטנה בכפר שווייצרי אגב פגישה אקראית עם הנערות סו ורוזי (עמ' 21) והשיר מחמם הלב על הפגישה ברכבת התחתית בלונדון עם האשה הישראלית המבוגרת והנאיבית שהדובר מגלה כלפיה רוך ורגישות הנזונים אולי מזיכרון האם (עמ' 29), או אפילו השיר הקצר והמרוכז המתאר ביובשנות כביכול אשה צעירה המושיבה את אביה הזקן על ספסל ליד שפת הים, מלבישה לו מעיל חם ומגבעת באומרה שצריך "לצאת קצת החוצה עוד לא קר" (עמ' 31).

שירים מעין זה המתאר את שיחת החירשים למחצה בקולנוע בין איש הג"א, עולה חדש מרוסיה, עם החשמלאי הצבר האידיוטי (עמ' 33) מופיעים בכל קובצי השירה של לאור ומעניקים לקריאה בהם קלות שכמעט אף פעם לא נמצא כמותה בשירים הליריים. הם מקהילים בשיריו קהלי אדם, דיוקנאות משורטטות בכישרון רישום עצום, הוויות ישראליות וחוצלארציות (ראו למשל שיר מאוחר כגון "Kultur", עמ' 301, המתאר הפגנת פועלים טורקים בקלן ותגובות האזרחים עליה — "das geht uns nichts an", זה לא נוגע לנו, ולצידו השיר על האסיר ד' שנתפס בכלא הצבאי כשהוא מאונן מתחת לשמיכה הצבאית הגסה ובבת אחת הופסק המעשה בידי שותפיו לתא, שהסירו מעל ד' את השמיכה וקטעו את "המתק הדקיק והעמוק שלתוכו ניסה עכשיו לצלול", עמ' 102-100).

בחלקה המאוחר של שירתו כלל לאור גם קבוצות שירי זיכרון נהדרים המעלים ברוב אמפתיה ודקות דמויות של חברים שמתו; שירים המצטיינים גם בכך שהצער שבא בהם לידי ביטוי מכוון לא רק לאבדתו של הדובר שחבריו נלקחו ממנו, אלא גם ובעיקר להרס חייהם של החברים עצמם. לאור כתב שירי אבל על הזולת ולא שירים על העצמי המסכן שחבריו נטשו אותו לאנחות.

כלל המהלך הזה, שבלעדיו לא היתה שירת לאור מה שהיא, מקורו באתוס הנולד דיאלקטית מהתנגדות לרצונו של העצמי להתכנס בתוך עצמו ולבסס מצב של אוטרקיה רגשית. לעומת תוקף המשיכה "להישאר בשקט. עם עצמי (ולדבר בגוף ראשון יחיד)", מצווה המשורר על עצמו לכבות את "תאוות המנוחה", לצאת מן "הנשמה": "שוב אל החוץ, שוב אל האדם". ושיבה אל האדם אינה אלא הליכה אל הפוליטי, כי לשוב אל האדם הוא לשוב אל הדם ואל הזעקות. "לא עורבים, תינוקות מוכים או אימהות / מוכות או חיילים מתים / צוחקים" ("צא", עמ' 135). היציאה אל הזולת היא יציאה מגוף ראשון יחיד לגוף ראשון רבים על מנת לשוב ממנה אל הגוף היחיד, שהוא נקודת המוצא ונקודת הסיום כאחת.

אזכרה במלאות שלושים שנה לרצח אמיל גרינצווייג
אזכרה במלאות שלושים שנה לרצח אמיל גרינצווייג. "לא פתאום קם אדם בבוקר"צילום: אוליבייה פיטוסי

שירת לאור אינה שוכחת לעולם את הגשר שעליו היא עוברת מן הנהייה אל הזולת אל ההתמקדות בפוליטי, אבל היא יכולה לחצות את הגשר הזה בשני הכיוונים. כך, ניתן היה לצפות ששיר שכותרתו היא "סונֶטת אמיל גרינצווייג, למשל" (עמ' 70), שבו השימוש בתבנית הסונטית הוא פארודי, יישא עמו אמירה פוליטית חריפה על הרצח של פעיל "שלום עכשיו" בידי יונה אברושמי המוסת והנאיבי, רצח פוליטי שזיעזע את החברה הישראלית. אבל השיר אינו מזכיר את הרצח ולו גם במלה, וכמעט שאינו מזכיר אפילו את אמיל גרינצווייג עצמו, אלא אם כן אמיל הוא הילד יליד אירופה שבו מדובר בבית הראשון של הסונֶטה, זה המפנה את הדעת מן העוול הפוליטי אל ייסורי ההסתגלות של הילד כשהיו חבריו לכיתה "מרחמים עליו בגלל הגרמנים או הגויים בכלל", ובהדרכת המחנכת ניסו לעברת את שמותיו, לפחות את הפרטי, כי "לא פתאום קם אדם בבוקר והוא עם", כפי שהאמין אמיר גלבוע בהתלהבות המוגזמת של ראשית ימי המדינה.

למעשה, השיר בעיקרו מופנה לעבר ילד המעברה יוצא ארצות ערב, ששמו סבח הוסב לצפריר ועד שהובא אל הצבא "נתכער כמו כל החיילים שרצו ברחוב במושבה" ו"כבר לא ראו עליו שעוד בכיתה ה' היה עולה חדש". ברור שהעניין ה"זולתי" האישי גבר בשיר זה על העניין הפוליטי, אף כי גם זה לא נעלם לחלוטין אלא הסתתר מאחורי ההשוואה בין הילד שניצול מידי הגרמנים לילד המעברה המזרחי. ייתכן שמעבר להשוואה זו מוסתרת הזיקה הגורלית בין אמיל גרינצווייג ליונה אברושמי, אף כי השיר נקי מכל רמיזה עליה.

החיבור הזה בין הזולתיות וההתעניינות הספציפית באדם האחר באשר הוא אדם לבין הפוליטיות, המעוניינת באדם באשר הוא חלק מחברה המפעילה כוח על הזולת היחיד או הקולקטיבי או שהיא נמצאת מופעלת על ידי כוחו של הזולת, מסביר מדוע רוב שיריו הפוליטיים של לאור הם שירים סיפוריים־תיאוריים. החל בשירי מלחמת לבנון הראשונה המרוכזים ב"רק הגוף זוכר" וב"שירים מעמק הברזל" ועד לשירים המאוחרים, המרובים והנרחבים, התופסים מקום מרכזי ב"עיר הלווייתן" וב"ספר העדר". לכאורה יכולים היינו לצפות לכך שהרטוריקה ולא האפיקה התארנית תשלוט בשירים פוליטיים עמוסי תוכחה, סרקזם ופרובוקציות מטאפוריות עד כדי כך שהמשורר עצמו מכנה אותם, ספק ברצינות ספק באירוניה, "שירי בגידה".

ואמנם, בודדים בקרב השירים הללו, אולי המשובחים בהם, הם בבחינת תרגילים רטוריים מזהירים. כזה הוא השיר המוקדם "איזון" (עמ' 84), הטקסט החזק ביותר שבקע מתוך השיפעה השירית הפוליטית שבאה לעולם בימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונות. כזה הוא גם השיר המאוחר, המצמרר מכולם, "עצות" (עמ' 432). הראשון מבין השניים כתוב כמשפט מתמשך שמובלעים בו הרבה לוואים ומשפטים טפלים ובעצם כולו נושא המוצג כקטלוג, ואילו הנשוא המעניק לו תוקף ושלמות של משפט עברי מופיע בשתי מלותיו האחרונות: "לא יינקו". הקטלוג עצמו מפתיע משום ההטרגוניות שבו הנוטלת מן הקורא את האפשרות לנחש את הפריטים שיבואו בו בזה אחר זה בעמדה של שוויון ודומות כביכול: תותחן, טייס, עתונאי, שחקן, רב, שר, צנחן, משורר, העם כולו, ההססן, העסקן, השוטר, ראש הממשלה. כך מבליט המשורר את המסר החד כחרב שלו: כולם שותפים לפשעי המלחמה וכולם "לא יינקו".

השיר "עצות" מציע מפרט מסוג אחר, שרשרת עצות של אב לבנו החייב לבחור בעיסוק או במקצוע שיש בהם משום חסכון זמן ויעילות מרבית. לשם מה יהיה הבן גנן כשגידול עץ תובע עמל במשך שנים; לשם מה יהיה בנאי כשבניית בית כרוכה בטורח רב במשך חודשים והיא קשה לגוף ולנפש; לשם מה יהיה אשה המתעברת, יולדת ילד אחר תשעת ירחי הריון קשים ומגדלת אותו במשך שנים של הורות מאומצת; מוטב שיהיה טייס היכול להרוס בדקה של הפצצה מכוונת היטב למטרותיה עצים, בתים, נשים, גברים, עוברים, תינוקות, נערים וכו': "היה טייס בני, מכה ונגמר", מסכם השיר את מפרט העצות באבחת חרב של רטוריקה אירונית עילאית.

אולם שירים כ"איזון" ו"עצות" הם היוצאים מן הכלל. כמעט כל השירים הפוליטיים האחרים הם סיפורים פוליטיים שהזולת הספציפי והאירוע הספציפי עומדים במרכזם והם קרובים למעשה לסיפורת הפרוזה של לאור לא פחות משהם קרובים לשירתו. תנועת המטוטלת המטלטלת את שירת לאור בין העצמי האוטרקי לזולת הקונקרטי מניעה אותו גם בין ליריקה לוהטת לאפיקה, שלעתים היא מצננת ומרווחת למרות תוכנה המחאתי הסוער. בין השאר מאפשרת התנועה הזאת, כאמור, את הקריאה הרצופה בשירת לאור. בלעדיה היתה שירה זו מחניקה אותנו.

ההמשך — בגיליון הבא

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ