שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שיר של מין ומאמין

ביסודה, שירת לאור היא שירה הרצופה ב"התכוונות דתית בלי אלוהים", "בדיבור נחוץ / חילוני קדוש". פרק שישי ואחרון במסה על כינוס שיריו של יצחק לאור, "חיים אחד"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן מירון

בשיר התמציתי והמלוטש של יצחק לאור "המטבע והשד" (עמ' 415) משווה הדובר את חיי הזוגיות שלו לתמונה של ורמיר: גבר ניצב מול אשה. ידו האחת נוגעת רכות בשדה. השנייה "אוחזת חזק" במטבע. התמונה מתארת כנראה מפגש של מין קנוי. הגבר מחזיק בידו בכוח את המטבע עד שיוכל לבטוח בהיענותה המלאה של האשה. לאור מפרש את הסיטואציה בהיפוך מבריק. האשה היא זו האוחזת בגבר כשידה האחת ממששת ברוך, אולי את איבר מינו, אבל ידה האחרת מחזיקה בכוח את המטבע — הוא "עולמֵך המוצק, הבטוח".

הדובר משבח את האשה על כך שגם בעת הקירבה הפיסית, ההכנה לאינטימיות, היא אינה מרפה מעצמיותה. הרי הוא עצמו "הולך כמו חלום", חולף ונעלם, ואילו האשה חייבת לשמור על עולמה הנשאר לא רק "מוצק" אלא גם "מוצדק".

כמובן, בהיפרדות של בני הזוג זה מזו, כל כמה שהיא הכרחית מבחינה מוסרית וקיומית כאחת, קיים גם צד שלילי, אפלולי, כמתואר בסדרות אחדות של שירים שכתב לאור שבהם משתקפת הזוגיות בראי קר של שיגרה שיש בה תחילתה של אדישות, כגון "לילה במלון קר" (עמ' 273-272) — שיר ראי המשקף בבואה צוננת־קודרת של שירי הזוגיות ב"לילה במלון זר". אמנם, על כל אלה מכסה מדי פעם שטף רגשי חם הנובע לא מכוח האהבה הארוטית, אלא מתחושת השותפות העמוקה שהתהוותה במהלך החיים ותלאותיהם. כך למשל בהמנון הנהדר אל האשה "יש לי די" (458-457).

כל זה קשור בתחושה של "שקיעת החיים" שיש בה צד ציבורי וצד אישי. לכאורה, תחושת ה"יש לי די" המשפחתית־הביתית כרוכה בוויתור על המאמץ והמתח של החיים הציבוריים הפוליטיים. המשורר יודע ומודיע על פרידתו כביכול מחיים אלה ועל ההסתפקות באהבה הגדולה שזכה בה: "אני מוותר. לא רק שלא אשתתף בשום מהפכה", אלא גם על שאר מחוות המרץ והאומץ של הנעורים שלא הביאו בחשבון את הסכנה ואת אפשרות הכישלון (עמ' 289). כל עוד נשמעת מחדר הילדים נשימתו הרגועה של הבן ואלוהים מקציב מדי יום את "לחם החוק", ולו גם בצמצום, הוא מושך את ידו מן הניסיון והביזיון של הקנאה, השנאה, המאבק: לא בגלל "ואהבת לרעך" אלא, ברוח מסכת "אבות", "משום שהזמן קצר, המוח יקר, הבערה קצובה, הפנקס פתוח, היד משותקת" (עמ' 232). הכרח הוא להסתפק במועט: "יהא לביורוקרט — / אשר לביורוקרט, לטכנוקרט / אשר לטכנוקרט, לפלוטוקרט / אשר לפלוטוקרט, לנו / נשימתנו העמוקה, אהבתנו / האדוקה, אנחנו אחד / בשלושה" (עמ' 237). הטרמינולוגיה הנוצרית מלמדת כביכול על ויתור דתי, כמעט על הגשת הלחי השנייה.

יצחק לאור
יצחק לאור. הולך כמו חלוםצילום: קובי קלמנוביץ

גם בשירים רבים של "עצות" לבן מציע הדובר הצעות של חמיקה מן החזית של החיים הציבוריים ומלחמותיהם — עריקה, התחמקות, שמירה על העצמי המועט ובייחוד על שמירת מרחק מרבי מן הצבא, מאהבת המולדת והעם. יניח הבן את הכרזות האהבה הלאומית ל"נביא הפאשיסט אורי צבי גרינברג" ובעצמו יאמין לא בעם אלא רק ב"דם המעונה בקצה אצבעו החותמת", בנוצה שאינה זעה על שפתיו של המת, באמא, בעורב הקורא, בצפרדע המקרקרת, ובלבד שלא יהיה "פושע, לא מסתערב, לא שב"כ" (עמ' 282), לא טייס, לא לוחם.

אין צורך לומר שעמדה זו של "אמא יהודייה", ככל שהיא אופיינית לחלק ניכר מן השירה המאוחרת של לאור, מתנפצת שוב ושוב אל סלע הלוחמנות המוסרית והפוליטית שהוא מעצם התשתית של שירה זו. אין בכוחו של לאור להסיג את שירו מן הפוליטי, זאת אף על פי שהוא מודע לחולשתו המהותית של השיר הפוליטי בניסיונו לפעול בתחום שאינו זה של הלשון כשלעצמה. בין כה וכה, לז'אנר הפוליטי נועד מקום נכבד בכל אחד מן הקבצים שפירסם לאור בשני העשורים האחרונים.

הצד האישי של שירת לאור המאוחרת נחשף יותר מכל במשמעות האלטרנטיבית של הכותרת "ספר העדר". לכאורה, מלמדת כותרת זו אך ורק על מגמה חברתית־ביקורתית, אולם לאמיתו של דבר עוסקים שירי הקובץ בהעדרות ההדרגתית של העצמי לא פחות אם לא יותר מאשר בעדריות של הקולקטיב. הקובץ במיטבו הוא ספר ההֶעֵדֵר — ההתמעטות, ההיפחתות של הזמן, המקום, אור היום, הגוף, העוצמות, היצרים, הלשון, אפילו הנשמה עצמה. הגילוי הבולט ביותר מתרחש באלו מהשירים העוקבים אחר הסקסואליות המתמעטת, לא רק בדרך הדעיכה של התשוקה ו"היסוסיה" של הזיקפה אלא גם בתיאור פרידתה של התשוקה מן הרגש והעדנה.

המשורר עדיין דבק באמונתו משכבר: "הסקס, חרף האיבה הבורגנית המקנאת ונובלת, הוא הרוח היחיד בבשר הצָבֶה" (עמ' 349). אבל זהו כבר סקס המופעל על ידי "דם משומש" וכוחו להניע את הנשמה ולשחרר אותה מעקת הניכור המתמעט והולך. המשורר מקדיש לבחינת התהליך הזה את ט"ו הסונטות, ה"כליל"־למחצה, שהן שיאה האמנותי של שירתו המאוחרת ביותר (המרוכזת במדור "באתי אל המוכן").

מושג המפתח המופיע בהן הוא מושג הגאולה, המופיע במקומות שבהם כבר לא תיתכן שיבה להדדיות אנושית רגשית או אפילו גופנית. משלב זה ואילך מוליכה הדרך אך ורק אל שיא ה"גאולה", שהוא הסף שעליו מצפה העצמי למוות, שאמנם לא יבוא "כמו מרדים" ולא יהיה כרוך בפגישה עם היקירים ("עיני אמי ואבי כלל לא ממתינות", עמ' 451). מושג הגאולה מונח בתשתית "חיים אחד" בשלמותו.

לאור פותח את כרך הכינוס, "חיים אחד", בקטע שחילץ מתוך המחזור "בחירה" שנכלל בקובץ הביכורים שלו "נסיעה": "אם קוראים בשמי אפילו / למישהו אחר יש לי שניות מתוקות / לתקווה שעכשיו / אגאל מישהו יגאל אותי" (עמ' 8). את מדור השירים החדשים באותו כרך הוא פותח במוטו השאוב גם הוא מ"נסיעה": "איך אני יושב שעות שעות ליד / הטלפון באפלולית בודה לי גאולות" (עמ' 460). אזכורים וציטוטים עצמיים אלה מכוונים אותנו לאותו צד נסתר בשירת לאור שכבר הזכרנוהו, הצד שניתן לתארו כתיאולוגי־חילוני.

ביסודה, שירה זו על כלל מרכיביה — העצמי, הזולת, הפוליטי, הארוטי — היא שירה הרצופה מה שהמשורר עצמו הגדיר כ"התכוונות דתית בלי אלוהים" (עמ' 105), או כ"שיר של מין ומאמין" (שם; את המלה "מין" יש לגרוס בשני מובניה: סקס ואפיקורוס), או "בדיבור נחוץ / חילוני קדוש" (עמ' 107). המשורר מסרב לדבר עם אלוהים אבל הוא מוכן אולי להכיר בו כ"מבט המקשיב לשנתנו על קרקעית הלילה" (עמ' 238), או כ"מבט המזהה בני אדם / והוא רואה את הנשימה הנחפזת בבדידותה, מריח / את קרע הגוף, שומע את הזרע המשכשך כהרף / זרע לתוך הרחם, את עיסת הדם, את הרקמות / מתנועעות לאט לאט יראה, יקרא אדם" (עמ' 140), היינו, כמבט המאשר את היווצרות האדם. "אם אלוהים, אז אדם", מסכם המשורר (שם), סיכום שממנו משתמע גם היפוכו: אם אדם — אז אלוהים.

המשוואה בוקעת מעולם שירי מפוצל עד לעומקו ומהכרה שהפיצול, אם הוא בכלל ניתן לאיחוי, תובע קיום של נוכח טרנסצנדנטלי. המשורר אינו מאמין בקיומו של נוכח כזה, אולם אי האמון בקיומו של הטרנסצנדנטלי אינו מבטל את נחיצותו, את השוועה ל"גאולה" במלוא משמעותה התיאולוגית.

שירתו של לאור נובעת כולה לא מאיזה "תום" ראשוני אלא מפצע — אישי ומיידי ועם זאת גם מיתולוגי וקדמון. פצע המדמם בגוף המוחשי אבל גם בתשתית התרבות, ברובד היסוד של המוסר. השיר נע בין שפות הפצע הפעור, שלפעמים הוא הבשר ואיבר המין ולפעמים הוא החברה, לפעמים הוא המרחק בין הגבר לאשה ולפעמים בין האזרח למדינה, לעתים בין המשורר ללשון ולעתים גם בין הנשמה לגוף. "הנשמה זרה לגוף. הנשמה זרה ללשון". הלשון חותכת כסכין בגוף ובנשמה. ארס־פואטיקה היא פרוצדורה של ניתוח כירורגי שבו המשורר הוא המנתח והמנותח, והשיר הוא החתך העמוק והתחבושת המכסה עליו. בשעת הצורך הוא נהפך גם למלח הנזרה על הפצע כדי להגביר את הכאב.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ