שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דוקאביב

"סאלח, פה זה ארץ ישראל": חומר נפץ תיעודי

"סאלח, פה זה ארץ ישראל" שיצרו דוד דרעי, רותי יובל ודורון גלעזר הוא סרט מרתק. כוחו בחשיפת פרוטוקולים על האפליה המכוונת של עולי צפון אפריקה שעמדה בבסיס הקמת עיירות הפיתוח

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"סאלח, פה זה ארץ ישראל"
"סאלח, פה זה ארץ ישראל" צילום: דוד דרעי
שני ליטמן
שני ליטמן

"סאלח, פה זה ארץ ישראל" של דוד דרעי, רותי יובל ודורון גלעזר חושף פרוטוקולים שנשמרו עד כה חסויים, ובהם תיעוד של האפליה המכוונת של עולי צפון אפריקה שעמדה בבסיס הקמתן ואכלוסן של עיירות הפיתוח. זהו חומר נפץ תיעודי שכמו שאומר אחד המרואיינים בסרט, מהווה "אקדח מעשן", שמכריע באופן די חד משמעי בוויכוח ארוך השנים שמנהלת החברה הישראלית בינה לבין עצמה בשאלת הקיפוח — היה או לא היה. ובכן, היה ועוד איך היה. הרבה יותר גרוע ממה שדימיינו לעצמנו.

כוחו של הסרט הוא ללא ספק בחשיפה העיתונאית הזאת וגם בראיון מרתק שמקיים דרעי עם הגיאוגרף פרופ' אלישע אפרת, אולי האחרון ששרד לספר על אותם ימים. אפרת מודה ללא כחל ושרק שהיתה כאן מדיניות מכוונת שרמסה את רצונותיהם ואת זכויות הפרט של העולים, מכיוון שהמדינה שמה את צרכיה לפני כל דבר אחר, וגם מפני שהיתה פשוט גזענות והתנשאות של קברניטי המדינה, רובם ככולם יוצאי אירופה, כלפי העולים שהגיעו בשנות ה–50 ממדינות מוסלמיות. אפרת, בכנות של אנשים קשישים מאוד שכבר אין להם מה להפסיד, מכיר בבעייתיות ובחוסר הצדק המשווע, אבל לא מעוניין להתנצל עליהם. אולי ידע שממילא להתנצלות הזאת אין שום ערך.

"סאלח, פה זה ארץ ישראל"
"סאלח, פה זה ארץ ישראל" צילום: אבנר שחף

סרטם של דרעי, יובל וגלעזר עשוי בסגנון טלוויזיוני מאוד, לעתים מזכיר כתבה ארוכה בתוכנית "עובדה". לראשונה חשתי שבניגוד לכיוון הרגיל, צפייה בו על מסך קולנוע הפריעה במקום לסייע. העריכה הקצבית מאוד שמתאימה לסרט טלוויזיוני נהפכת לתוקפנית על המסך הגדול. נוכחות הפרזנטור, במקרה זה דרעי עצמו, מקבלת משמעות פומפוזית מדי. בכלל, בגלל המעורבות האישית של דרעי בסיפור, כבן לאותם עולים שיושבו בכוח בירוחם ומעולם לא קיבלו הזדמנות לצאת ממנה, הוא החליט כנראה למסגר את התחקיר החשוב הזה באלמנטים אישיים, שכוללים פרולוג שבו הוא חוזר לשכונת ילדותו. אבל מכיוון שהסרט לא באמת עוסק בבני הדור השני, או במה שקרה לעיירות הפיתוח בשנים שלאחר היישוב הכפוי — התיווך האישי הזה שלו נהפך לדי מיותר. הוא אפילו מפריע במידה מסוימת להתרשם באופן בלתי אמצעי מסיפוריהם וכאבם של האנשים שמופיעים בסרט, כאילו לא סומך עליהם שהם מסוגלים לעמוד בפני עצמם. אולי יש בזה גם ביטוי למשהו עמוק יותר, להרגל של בני הדור הצעיר לשמש כמתורגמנים ומתווכים בין הוריהם העולים לבין ישראל הוותיקה והמתנשאת.

הסצינה שבה מפגיש דרעי את הוריו ובני קהילתם מירוחם עם הממצאים שלו, ומקרין להם ציטוטים נבחרים מתוך אותם פרוטוקלים, היא חשובה וחזקה ומספקת את המרכיב הרגשי בסרט, בצורה נכונה יותר מאשר נוכחותו האינטנסיבית של הבמאי עצמו. במעין פרפרזה על "ועדות האמת והפיוס" הדרום אפריקאיות, מבינים העולים הוותיקים את מה שנעשה להם ומקבלים לראשונה אישור לכך שתחושות הקיפוח והתסכול שחשו אכן היו מבוססות על מציאות אכזרית, ולא על דמיון ותסביכי נחיתות. האמת כבר שם, אבל את החלק של הפיוס עוד מוקדם כנראה לעשות. תגובותיהם של הצופים מגוונות ומייצגות את קשת ההתמודדויות של אוכלוסית העולים וילדיהם עם האמת המרה — החל בהכחשה וסירוב לראות את אשמתה של מדינת ישראל הנכספת, וכלה במשבר זהות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ