בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שפע של קתרינות"? שפע של שטיקים

אם ג'ון גרין לא היה כזה טרחן, אפשר היה ליהנות מ"שפע של קתרינות". אבל הוא חופר וחופר, ולקוראים לא נותר אלא לתלוש את שערות ראשם מרוב תסכול וזעם

2תגובות

אם ג'ון גרין לא היה כזה טרחן בלתי נלאה, אולי אפשר היה ליהנות מ"שפע של קתרינות". אבל הטרחנות שלו הופכת את הספר לכל כך מעצבן, שממש צריך להתאמץ להבחין בחנו (הרב) מבעד לשפע המילים והשטיקים שבהם הוא משתמש.

בדומה לספריו הקודמים, גם הפעם דבק גרין בקווי המתאר של הדמויות המוכרות שלו, חנונים בסוף התיכון שיוצאים להרפתקה ובסופה הם מוצאים אהבה, ידידות ואושר. במילים אחרות, הם מגשימים את פנטזיית ההתבגרות. קולין סינגלטון, ילד יהודי למחצה משיקגו, הוא חנון ללא גבולות. הוא קורא 400 עמודים ביום, הוא בקיא ב–11 שפות, יש לו כושר ריכוז אדיר והוא כמובן תלמיד מצטיין.

חברו הטוב חסן חרביש, ילד מוסלמי ממוצא לבנוני (שמקפיד לומר שהוא לא טרוריסט בכל פגישה ראשונה עם מישהו), הוא בוגר החינוך הביתי. חרביש השמן, החכם ובעל ההומור המפותח הוא כנראה דמות המראה של סינגלטון. שוב ושוב הוא עוקץ את הגיבור ומאיר אותו באור מגוחך, אף על פי שהשניים חברים טובים ונאמנים זה לזה.

שניהם סיימו זה עתה את בית הספר התיכון. חסן לא רוצה ללכת לקולג', למרות הפצרות הוריו, וסינגלטון נזרק, זו הפעם ה–19, על ידי בחורה ששמה קתרין (לא אותה קתרין, בכל פעם מדובר בקתרין אחרת).

בית בעיירה בראונסוויל, טנסי. הספר מרוחק מאוד מההוויה הישראלית העכשווית צילום: Michael S. Williamson / The Washington Post / Getty Images

הם לוקחים את 10,000 הדולר שבהם זכה סינגלטון בשעשוע ידע טלוויזיוני ויוצאים למסע דרומה, לכיוון ממפיס, במכוניתו של הגיבור. בחנות כלבו בעיירה קטנה ששמה גאטשוט הם פוגשים את לינדזי לי ולס. היא בת גילם בערך, לא יפה, אבל מאוד נחמדה ובעלת חיוך מקסים, והיא עורכת להם סיור מודרך תמורת 11 דולר למשתתף בקברו של הארכידוכס פרנץ פרדיננד, שהכדור שפגע בו הצית את מלחמת העולם הראשונה. גופתו, היא מספרת להם, נקנתה על ידי פרנסי העיר ממשפחתו כדי להוסיף למקום מעט היסטוריה, גם אם מושאלת. אחרי הסיור הם פוגשים את אמה של לינדזי, הוליס, שמזמינה אותם לבית הוורוד שלה וגם מכינה להם ארוחת ערב.

בעת הארוחה היא מבקשת מהם להתגייס, תמורת תשלום, מגורים וכלכלה, לפרויקט להנצחת מפעל הטקסטיל המשפחתי שהיא מנהלת. המפעל אמנם עוסק בימים אלה בייצור חוטים לטמפונים, אבל פעם ייצר גם מוצרים אחרים. על סינגלטון וחרביש מוטל לראיין את גמלאי המפעל, שגרים בעיירה, שיספרו להם את תולדותיו כדי שאלה יישמרו למען הדורות הבאים. הם יוצאים למשימה, פוגשים את הזקנים המקומיים וגם את הצעירים המקומיים, מגלים כמה פרטים מפתיעים על מצבו האמיתי של המפעל, מתוודעים להווי המקומי של ציד חזירי בר, נעקצים על ידי צרעות מעוצבנות וכמובן, מתאהבים.

זוהי תבנית קלאסית של סיפור התבגרות, ואכן, אנה גרילו מהאתר The Book Smugglers טוענת שגדולתו של גרין נעוצה ביכולת שלו להפוך את הגיבור, סינגלטון, מילד בלתי אהוב לילד אהוב. "הוא אגואיסט ומרוכז בעצמו, ובכלל לא הפתיע אותי ש–19 קתרינות זרקו אותו... אני אפילו מופתעת שהוא בכלל הצליח לצאת עם כל כך הרבה בחורות עם כל המוזרויות שלו... אבל הוא לומד. גם חסן וגם לינדזי מציבים בפניו מראות והוא רואה את עצמו ו... מתבגר, אה?"

כן, זה באמת ספר מקסים בחלקים מסוימים. יש לו המון חן והוא יכול היה להיות סיפור נחמד מאוד, כי ג'ון גרין יודע לכתוב, מעצב דמויות סימפטיות ואפילו מתכתב עם סוגות עילית כמו רומן המסע ורומן ההתבגרות ועל הדרך עוסק, גם אם באופן דידקטי מעט, בשאלות שנוגעות לחייהם של צעירים, כמו מיהי מלכת הכיתה ולמה, ולמה חברת הילדים דוחה חלק מחבריה ומחבקת חלק אחר וכיו"ב עניינים שנידונים בשנינה ובהומור על פי מיטב המסורת הגרינית.

עטיפת הספר

הבעיה היא שבניסיון להפוך את הגיבור שלו, סינגלטון, למין חנון על אולטימטיבי ונצחי מרצף גרין את הטקסט באינספור הערות שוליים מתחומים שונים, ובדוגמאות מתוך תחביבו הוותיק של הגיבור, אנגרמות, מילים שניתן להרכיב ממילה מסוימת בשיכול אותיות, למשל "דרס" ו"סדר".

על הקושי שבתרגום האנגרמות כתבה המתרגמת ענבל שגיב־נקדימון בבלוג שלה: "פירוש הדבר היה מציאת אנגרמות בעברית שיעבירו את המשמעות הדרושה, ולשם כך נאלצתי לפעמים לעשות שמיניות באוויר. השפה העברית חסכנית ומצומצמת יחסית לאנגלית, ולכן בדרך כלל היו לי פחות אותיות שאפשר להשתמש בהן (אבל לפחות אפשר להניח ניקוד שונה לאותיות בכל פעם)".

לשם מה נועד כל השפע הזה? לעצב דמות שכל הזמן עסוקה, לפחות בתחילת העלילה, בהוכחת ידענותה המופלגת ומוזרותה הבולטת. התכונות הללו מרחיקות את הגיבור לא רק מהחברה, אלא גם מהקורא. סינגלטון בודק כל הזמן אם הוא ילד פלא, גאון, מחונן או סתם ילד מוכשר וחרוץ, ועסוק גם בשאלה מי מהקתרינות עזבה אותו ולמה.

אבל התכונה הכי מעצבנת שלו היא ניסיונו ליצור מודל מתמטי על פי דפוסי היחסים שהיו לו עם הקתרינות השונות, כדי שיוכל לדעת מה צפוי לו בתחום זה בעתיד. זה נורא ממש כמו שזה נשמע, גם משום שליחסים יש המון מקדמים שאינם יכולים להיכנס למשוואות מתמטיות, וגם משום שזה באמת לא משכנע. אם גרין היה מקדיש לנושא שורה־שתיים או עמוד־שניים, ניחא, אבל הוא חופר וחופר, מציב משוואה ועוד משוואה, נוסחה ועוד נוסחה, והקורא, שרוצה לדעת איך מתפתחים יחסיו של הגיבור עם חרביש ועם לי ולס תולש את שערות ראשו מרוב תסכול וזעם.

אפילו בביקורת שהוקדשה לספר ב"גרדיאן" ב–19 באפריל 2015, שקשרה לראשו כתרים רבים (הביקורת פורסמה במדור ספרות הילדים ונכתבה, כך רוצה העורך שתאמינו, על ידי נערה או נער), היתה הודאה בכך שיש בזה משהו שעלול לעצבן חלק מהקוראים: "חלק גדול מהספר הוא התיאורמה שמנבאת את עזיבתה של קתרינה. זה רעיון מסובך שקולין המציא, והוא למעשה גרף שאמור לנבא מתי ייפרדו שני אנשים וכיצד יעשו זאת. אני סבור שהרעיון שניתן להעלות את האהבה על גרף הוא רעיון מעניין מאוד, אבל ייתכן שהוא ישעמם כמה מהקוראים. למרבה המזל, אין צורך להבין את המתמטיקה כדי ליהנות מהעלילה. התיאורמה היא רק כלי להראות שקולין הוא עילוי, ולעזור לו להגיע בסופו של דבר למסקנה שלא ניתן לנבא את העתיד". למרות ההסתייגות העדינה הזאת, הביקורת נחתמת בהמלצה חמה: "'שפע של קתרינות' הוא רומן מסע והתבגרות שאני ממליץ עליו לאוהדי ג'ון גרין, ולחנונים מטעם עצמם בכל מקום, כמו גם לכל אדם שזקוק לכמה עצות טובות לחיים".

הספר הוא רב מכר של ה"ניו יורק טיימס", כמו רבים מספריו של גרין, שגם בישראל זכו להצלחה רבה בעיקר בקרב בני נוער. האומנם גם הוא יהיה רב מכר בישראל? אולי הודות לשמו של מי שכתב אותו, אבל לא על פי תוכנו. אף על פי שסיפורי התבגרות, ולא כל שכן סיפורי התבגרות שהם גם סיפורי מסע, הם מתכון מנצח, איני בטוחה שסגנונו של גרין בספר הזה, ובמיוחד הגיבור שלו, ידברו אל לב הקהל הישראלי, ובמיוחד לקהל בני הנוער שלו מיועד הספר.

לא רק שצעירי ישראל מסחררים ספינרים בשעות הפנאי שלהם, ובוודאי שאינם מזדהים עם דמות החנון המלומד שמוצגת בספר הזה, אני אפילו בספק אם ימשיכו לקרוא אותו אחרי שייתקלו במשוואה הראשונה או בהערת השוליים השנייה. זה ספר מרוחק מאוד מההוויה הישראלית העכשווית, מה גם שבניסיון לעצב דמות חנונית לתפארת הלך גרין כמה צעדים רחוק מדי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו