שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המציאות לא תשנה אותי - בני ברבש משיב לעירית לינור

בניגוד למה ששמרנים כמו עירית לינור חושבים, המציאות לא תמיד מנצחת. ואת זה אומר מישהו שבילה 20 שנה בשטחים

בני ברבש
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בני ברבש

נאמנה לעיקרון שחורים בהשכלה ממלאים בנייר עיתון (או בחיפוש מהיר בגוגל) מנצלת לינור את ברק רהיטותה לטשטש את השטחיות והבורות שבהן לוקים דבריה, ובטור שלה "סובלנים בעיקר לעצמם" (מוסף "הארץ", 26.5) היא מובילה אותנו, בעקבות מחקר שאותו לא קראה במלואו, אל המסקנה הבלתי נמנעת שגורל ההשקפה הליברלית להינגף כי היא מנהלת ויכוח עם המציאות, וכמאמר הקלישאה שלינור כה מיטיבה לצטט ועמה היא חותמת את הטור: "המציאות תמיד מנצחת". אז זהו שלא. המציאות אינה מנצחת תמיד. בניגוד לדעה הרווחת בקרב שמרנים, המציאות אינה משהו קבוע וקפוא. היא משתנית כל הזמן ואם בכלל ניתן להגיד משהו על המציאות בלי לחטוא למציאות, הרי זה שבדרך כלל היא מפסידה. היא נכנעת לתנועות שקראו עליה תיגר והתווכחו איתה, מתחו את גבולותיה ושברו את דפוסיה ועירערו את יסודותיה. הרי אלמלא היתה המציאות מתמסרת למשנים אותה, החברה היתה קופאת על שמריה באדיבותם של שמרנים כמו לינור וחבריה בהווה ובעבר והיינו ממשיכים לחיות בעולם שבו מצב הנשים במערב היה מהדהד את מעמד חברותיהן בסעודיה של ימינו, ילדים בני שש היו ממשיכים לעבוד בבתי חרושת 12 שעות ביום ופועלים משוללי זכויות ונעדרי ייצוג היו מועסקים בתנאי עבדות. הרשימה הזאת, אגב, יכולה להתארך עד אינסוף.

מרגרט תאצ'ר
השמרנים בבריטניה. המציאות משתנית וגם בדרך כלל מפסידהצילום: Owen Franken / Corbis via Getty

אל מול כל השינויים האלה ניצבו לינורים לדורותיהם כחומה בצורה וניסו בכל כוחם לסכלם ולשמור על המציאות (וכמובן על האינטרסים שלהם) כפי שהכירוה, כשהם משמיעים את טענתם הניצחת שאת המציאות לא ניתן לשנות וסופה להביס את כל המתמרדים נגדה. המאבק בין משמרי המציאות וקנאיה לבין הקמים עליה לשנותה בולט בשתי דוגמאות היסטוריות שקשורות אלינו: האחת היא המהפכה הציונית שמרדה במציאות ושינתה אותה בניגוד לתוכחות של המפוכחים, לעגם של הזחוחים והאמביוולנטיות של הספקנים (שלא לדבר על החרדים) שהתנגדו בחריפות למהלך מתוך ידיעת העובדות והכרת המציאות. הדוגמה השנייה מגיעה (ממש כמו אלו הפזורות בטור של לינור) ממדענים שברוח עידן הנאורות שמו להם למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות. האם יש ממש, שאלו את עצמם כמה מן החוקרים הללו, בסטריאוטיפים הרווחים באנטישמיות העממית והדתית, או שמא הם תלושים מן המציאות? וראה זה פלא, הבדיקות האנתרופולוגיות שנערכו ברוח האֶמְפִּירִיצִיזְם שרווח במאה ה–18 אישרו ברוב המקרים הלימות בין הסטריאוטיפ לבין העובדות בשטח. ממש כמו עירית לינור המבטלת בהבל פה סיבות היסטוריות עמוקות הממשיכות להזין את המציאות המתהווה, כך גם החוקרים החרוצים האלה מצאו שיהודי הוא אכן ברייה מוזרה, מנוונת גופנית, מסתגרת, הנמנעת מעבודת כפיים ונמשכת לעבודות טפיליות ולא פרודוקטיביות. העובדה שמאות שנים של איסורים והגבלות עיצבו את המציאות לזו שאותה יצאו החוקרים לבדוק לא הובאה בחשבון, כי הרי עם המציאות לא מתווכחים. בוחנים אותה במבט הנוקב והמפוכח של לינור.

לא ארחיב את הדיבור על הפירכות הממלאות את מאמרה הקצר של לינור. את טשטוש הגבולות בין מושגים שונים, את ההכללות הגורפות המרוקנות מכל תוכן ממשי — בכל אלה יבחין כל מי שעיניו בראשו. אומר רק שאפשר להיות אויב מר של דאעש, לצדד במלחמת חורמה בקיצוניות פונדמנטליסטית ועם זאת להיאבק בעוולות הכיבוש ולהתנגד בשם הלל הזקן (מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ) למדיניות הבריונית של מדינת ישראל בשטחים הכבושים המוגשמת בשיטתיות אכזרית על ידי המתנחלים, שחברי הפאנל של "הפטריוטים" נמנים עם תומכיה הקנאים ביותר. את זה לא אומר איזה שינקינאי תלוש (כפי שמצטייר הליברל ברשימתה של לינור) אלא מישהו שבילה 20 שנה — בסדיר, קבע ומילואים — בשטחים האלה ומכיר על בוריה את המציאות המצמררת השוררת שם.

ב–1921, כאשר עזב שמואל דיין את דגניה יחד עם אשתו וכמה חברים להקים את מושב נהלל, התחוללה סערת רוחות בקיבוץ הצעיר. כמה מחבריו הזדעזעו מהשינויים הקיצוניים שמייסדי המושב השיתופי עומדים לחולל בכתבי הקודש הקומונליים. בעיקר נחרדו האורתודוקסים מביטול הלינה המשותפת ומשינויים בנוגע לקניין הפרטי. אילו ילדים יגדלו במסגרת אידיאולוגית כל כך מעוותת? הם שאלו את חברם הבוגר א. ד. גורדון. האיש החכם הזה הרגיע את חבריו: "חזירים", הוא אמר להם, "יגדלו גם בקיבוץ וגם במושב". ואני מוסיף שאפילו בתל אביב הם מסתובבים בכמויות (ולמען התקינות הפוליטית גם חזירות לא חסרות שם), כמו גם אנשים הגונים וסובלניים המצויים הן בקרב ליברלים והן בקרב שמרנים. הוויכוח שניטש אינו על השאלה היכן יש אנשים סובלנים יותר, אלא על השאלה איזו השקפה מבין השתיים חותרת לשפר את העולם ולתקן את עוולותיו ואיזו מעדיפה לשקוט על השמרים ולעצום את העיניים בפני המציאות המכוערת.

ישנו סיפור, אולי אגדה אורבנית, על מפגין שבסוף שנות ה–60 עמד מול הבית הלבן עם שלט נגד המעורבות האמריקאית בווייטנאם. הוא עמד שם ימים ולילות בגשם, בשמש, בקור ובחום. מאבטח שרחמיו נכמרו על המפגין ניגש אליו באחד הימים ושאל אותו: "לא חבל? אתה עומד ככה כל כך הרבה זמן. אתה חושב שאם תמשיך לעמוד כאן תשנה את המציאות?" "אני עומד כאן לא כדי לשנות את המציאות..." ענה המפגין. "...אני עומד כאן כדי שהמציאות לא תשנה אותי". אז זהו. המציאות לא תמיד מנצחת, אבל במקרה של עירית לינור היא בהחלט ניצחה.

_________________________________

הכותב הוא תסריטאי וסופר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ