לא מדובשו של מירון ולא מעוקצו של ויזן

הביקורת של יהודה ויזן על מבחר השירים של יצחק לאור אינה אלא מראה מעוותת ומקטינה של מסת ההלל שכתב דן מירון על אותו ספר, ונראה ששירתו ראויה לתיאור מאוזן יותר מזה שהציגו שני המבקרים

טלי לטוביצקי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טלי לטוביצקי

יהודה ויזן, שאי אפשר לחשוד בו שאינו יודע לקרוא שירה או לכתוב עליה, הוציא מתחת ידיו טקסט מוזר ("יותר מדי תרבות יש כאן", "הארץ, ספרים", 19.5): צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה, השמצות מגוחכות ובצדן הכרזות כנות ואף דברי שבח, והתוצאה בכללותה אמביוולנטית למדי. נדמה שהמוטיבציה האמיתית לטקסט הזה המתחזה לביקורת עניינית (כן, עוד אחת) על מבחר השירים החדש של יצחק לאור, "חיים אחד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק), נשארת בגדר תעלומה: האם ויזן באמת רוצה לקרוא את הספר, ניגש אליו מתוך עניין וסקרנות אמיתיים, או שמא הוא בעיקר רוצה לקלקל קצת, ללכלך קצת את המצג היפה — אכן, יפה וחלק מדי — שיצר דן מירון במסת ההלל הארוכה שפירסם בשבועות האחרונים מעל דפי "תרבות וספרות" של "הארץ", שנגדה גם אני התחלתי לכתוב תגובה מנומקת.

ואולי כדאי שאבהיר כבר עכשיו: חיבוק הדוב של מירון הוא בעיני בעייתי יותר מהטקסט המעורב והלא מחויב של ויזן. כי מירון — ואולי על זה ויזן בעצם מגיב, הרבה יותר מאשר על הספר שלפניו — הפך את יצירתו של לאור, שלא לטובתה, למשנה סדורה ומסודרת, כמעט מעונבת, בעיקר "תקנית", אפילו ציונית. יש הרבה מה לומר על הטקסט של מירון ועל הדרך שבה עם כל כוונותיו הטובות הוא ממש חוסם (לטעמי) את הקוראים ממפגש רגשי אמיתי עם יצירתו של לאור, ואת זה אני מקווה לעשות במקום אחר. אבל לעניין הטקסט של ויזן, נדמה לי שזאת בעצם המוטיבציה מאחורי הבחירות שהוא עושה, מאחורי הציטוטים המגמתיים (המנצלים לעתים את האירוניה שבמקור נגד עצמה), מאחורי ההכללות הלא הוגנות, ובאופן כללי מאחורי המאמץ הכללי להקטין ולקטול (שכאמור, לא ממש עולה בידו, כמדומני). בקיצור, נדמה שהנמען האמיתי של ויזן הוא מי שמתגנב אל רשימתו בסיומה, בהערת נ"ב שלה, תוך הכחשה אדישה־כביכול ("אין לי עניין מיוחד להתייחס לדברי מירון") — הכחשה שהיא בבחינת הודאה, שהרי כל כולו של הטקסט אינו אלא מראה מעוותת ומקטינה של הנרטיב המפואר שבנה מירון. קוראי השירה בעברית — לא רק אוהבי שירתו של לאור — ראויים, כמדומני, לתיאור מאוזן יותר: לא מדובשו של מירון ולא מעוקצו של ויזן.

יהודה ויזן. טענת הפרוזאיות 
צילום: ניר כפרי
יהודה ויזן. טענת הפרוזאיות צילום: ניר כפרי

ויזן נוטה להכללות גורפות: לאור שלו "אוהב להושיב את נשותיו על 'אבן חדה"', למשל, צירוף שתלש מתוך "נערת הרוק" — "כְּשֶׁהֵם מְנַגְּנִים, הִיא לֹא אוֹסֶפֶת כֶּסֶף / הִיא יוֹשֶׁבֶת קְצָת רָחוֹק מֵהֶם עַל מִין קֻפְסָא שְׁחוֹרָה / (אוֹ שֶׁהִיא קָמָה לָהּ פִּתְאֹם וְיוֹשֶׁבֶת פִּתְאֹם / עַל אֶבֶן חַדָּה מִחוּץ לַמַּעְגָּל)" — שורות שאכן נחרתות בזיכרון, בגלל הכאב שהן מבטאות. לא "מושיב" ולא "נשותיו" ולא בטיח.

לאור שלו, כמובן, גם "זולל קרואסונים ומטייל במוזיאונים" — ומי שלא מכיר את שירתו של לאור יטעה לחשוב שה"תרבותניקיות" שוויזן קובל עליה אינה מותקפת ישירות בשירים עצמם. הנה, למשל, קרואסון אחד כזה:

[...] מַה אֲנִי

מְמֻרְמָר? הוּא

מֶלְצַר, לֹא סוֹכֵן

נְסִיעוֹת, הַחֹפֶשׁ נִצַּח

וְהַקּוֹמוּנִיזְם נִגְמַר, לֹא

צָרִיךְ לִבְחֹר בְּאֵיזֶה צַד

אַתָּה עוֹמֵד, לְמִי אַתָּה

מִתְנַגֵּד, בְּמִי אַתָּה תּוֹמֵךְ

מָתַי אַתָּה מוֹחֶה, מָתַי אַתָּה

בּוֹכֶה. קְרוּאָסוֹן סִילְווּפְּלֵה

וְקָפֶה

(מתוך "ארוחת בוקר", עמ' 202)

כך גם אצל לאור־של־ויזן האלימות היא "שם נרדף לאהבה", לא פחות. כמובן, יש אלימות בשירים של לאור. לא יותר, אגב, מאצל משוררים מרכזיים אחרים. האלימות אצל לאור גלויה יותר כי היא לא מאופקת, לא עטופה בשום הצדקה אסתטית או אחרת. היא קצה אחד במנעד רחב מאוד של תגובות, רגשות, התנהגויות, שמגיע גם אל הרך והשברירי ביותר. אני לא מכירה שירה גברית עדינה וחרישית יותר מזו של לאור, ברגעיו הרכים (ויש רבים כאלה). אבל ויזן, כמובן, מעדיף לדלג מעליהם (כלומר, לדלג על ספרים שלמים), להישאר רק עם השירים המוקדמים והגולמיים־משהו מ"נסיעה" ו"רק הגוף זוכר" ולקפוץ משם אל הפוליטיקה, האזכורים התרבותיים והפרוזה.

אשר לפוליטיקה: עם טענתו הגורפת של ויזן שמרבית שיריו של לאור נראים כפרודיה על שירה פוליטית, או ששיריו הפוליטיים "שחוקים ומדושנים" — קביעות שנשמעות כמו סתם השמצות — נדמה שאין טעם להתווכח. לכאורה, אפשר לומר, זו דעתו וזכותו לא לאהוב שירה פוליטית. אבל מכיוון שחלק משמעותי מהעוצמה והאפקטיביות של השירים האלה נובע מכך שהם יוצרים כל הזמן חיבורים מפתיעים ומזעזעים בין האישי לפוליטי, בין האני שכותב את השיר והאני שקורא אותו לבבואות האני המתחלפות שבתוך הסיטואציה ("וְעֵינֵי הַמְחַרְבֵּן / בַּעֲמִידָה אָמְרוּ בּוּשָׁה מִפְּנֵי פְּנֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי בֵּיתוֹ וּמִפְּנֵי / בִּתוֹ שֶׁאָחֲזָה בְּיָדוֹ וּמִפְּנֵיהֶם שֶׁל הַזָּרִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ / וְעֵינֵי הַחַיָּל שׁ.ל. אָמְרוּ בּוּשָׁה, אָדָם אַיֶּכָּה, אֵיךְ / אַתָּה מְחַרְבֵּן בַּעַמִידָה, לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ מַה שֶּׁרָצִיתָ? לָמָּה / לֹא הֵבַנְתִּי מַה שֶּׁאָמַרְתָּ? לֵךְ תְּנַגֵּב מַהֵר לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה / עוֹד פַּעַם אוֹיֵב וַאֲנִי כּוֹתֵב כְּדֵי לַעֲמֹד שָׁם לְיַד / הַקִּיר נִפְחָד, אַפִלּוּ מְחַרְבֵּן בַּמִּכְנָסַיִם"), בין השירה ל"דבר המחנך" ו"דבר העיתונות" ו"דבר הצבא" ("אַחְרָאִים עַל הַמּוֹדִיעַ הֶעָטוּף / שְׂמִיכָה וּשְׁנֵי חוֹרִים בּשְׁבִיל עֵינָיו (נִחְיֶה, / נִחְיֶה לָעַד, מַלְאַךְ הַמָּוֶות בְּיָדֵינוּ) אֲבָל הָקּוֹל / תָּמִיד קוֹל יַעֲקֹב: כָּאן קוֹל הָאִרְגּוּן / הַיְּהוּדִי הַלּוֹחֵם. מִי אַתָּה? אֲנִי מָרְדְּכַי / אַנִּילֶבִיץ', וּמִי אַתָּה? אֲנִי מָרְדְּכַי אַנִּילֶבִיץ', / וּמִי אַתָּה? אֲנִי מָרְדְּכַי אַנִּילֶבִיץ'"), בין המלל המניפולטיבי של המכבש הציוני־שואתי לרגע שבו הממשי בוקע (כמו בשני השירים הסמוכים שציטטתי כאן מ"לילה במלון זר") — נדמה שהקורא הנוכחי, דהיינו ויזן, כמעט וחושף את אי־כשירותו העקרונית כקורא של שירת לאור. כן, יש דבר כזה. מותר לא לאהוב שירה פוליטית, אפשר להתרחק גם מכתביהם של ברטולט ברכט, מאיר ויזלטיר, חנוך לוין ואהרן שבתאי — אם להזכיר רק את "החשודים המיידיים" — אבל אז מדובר בעמדה שיש להצהיר עליה, ואז גם, אם יש בך יושרה, לא תתיימר לכתוב עליהם רשימת ביקורת רצינית. מובן שלזרוק בוץ תמיד אפשר. זה לא רציני, ובהתאם זה גם לא משכנע.

דן מירון

טענה אחרת של ויזן, על "השימוש הסיטוני שעושה לאור במקורות, [...] בעיקר על פני השטח וכשיבוץ מן המוכן, רק את מה שכולם מכירים, קצת מקרא, קצת סידור", פשוט אינה נכונה. באופן לא מפתיע, ויזן לא הדגים את טענתו. וכי איך ידגים? שהרי לא מעט מאותם מקורות "מן המוכן" כביכול הם לעתים לא רחוקות המצאות או וריאציות של לאור, לפעמים קשה להבדיל מה לקוח מהתלמוד ומה רק נכתב בסגנון תלמודי. בשל ריבוי הציטוטים מהמדרש ומהתלמוד אני מרשה לעצמי לפקפק, אם לומר את זה בעדינות, בקביעתו הנחרצת של ויזן שמדובר רק "במה שכולם מכירים". הלוואי שלעשירית מקוראי העברית בארץ, אפילו לא קוראי השירה, היתה תיבת תהודה עשירה כזאת.

אבל הטענה העיקרית מבחינתו של ויזן, גם אם היא לא תופסת את עיקר הטקסט, היא טענת הפרוזאיות והעדר המוזיקליות של מי שהוא לדעת ויזן יותר סופר ממשורר. ויזן אף מגדיל לעשות ואף על פי שעבר כעדותו בשקידה על פני מאות עמודי הספר, לא הבחין שלאור חורז ואפילו באינטנסיביות, מראשית דרכו וגם במקומות בלתי צפויים (למשל, בשירים פוליטיים — שאולי ויזן דילג עליהם? וראו גם בציטוט למעלה), חריזה פנימית גמישה ועשירה וטבעית מאוד, ומעניין יותר מזה: ריתמוסים משתנים ומשחקים של אליטרציה וחזרות מסוגים שונים שמטעינים את הטקסט בדחיפות ובווליום שמה הם אם לא מוזיקה (למשל, כמו ב"כוונה", שוויזן מזכיר: "אֲבָל מִי שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ הוֹרִים מֵבִין אֶת הַחֲדָרִים / הָרֵיקִים, אֶת הַסְּפָרִים הַמְאֻבָּקִים (אֶת הַשִּׁירִים / הַמְאֻפָּקִים), עוֹבֵר לְיַד מוֹתוֹ (עָמֹק בְּתוֹךְ הַגּוּף / מַגַּע יָד רַךְ שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתוֹ) לֹא לְסַפֵּר, לֹא לַעֲצֹר, לֹא / לַחֲזֹר, לֹא לְטַלְפֵן, לֹא לְבַקֵּר, לֹא לְדַבֵּר"). אבל ויזן מעדיף לתאר אותו כמי "שכמעט לא שקל או חרז מימיו" ו"מנסה בגיל מבוגר לשוב אל חיקה של המוזיקה" בחטיבת הסונטות החדשות שבסוף הספר.

בעיני, שירתו של לאור היא מהקורפוסים היותר־מוזיקליים שנוצרו כאן. היא גמישה, רב־קולית, בעלת מנעד רחב מאוד של צורות ומבנים, ובעיקר עושה שימוש אפקטיבי ביותר בפסיחות, באופן שמאפשר לו ללכת לעתים על חבל דק בין שירה לפרוזה ולהתקרב אל זו האחרונה בלי שהשיר יהפוך באמת לפרוזה, גם כאשר הוא יוצר מחזורים ארוכים וסיפוריים באופיים. בשביל זה צריך אוזן רגישה למוזיקליות שמעבר למשקל הסדיר והחרוז שבסופי השורות ומעבר למבנים הקלאסיים. לוויזן יש אוזן כזאת, הוא פשוט רצה מאוד לא לשמוע.

באותה מידה, ויזן מעדיף לחפור ולהעלות מתהום הנשייה שיר מוקדם שהתפרסם בכתב העת "עכשיו" ב–1973, שעורכו כידוע הוא מורו ורבו הנערץ, גבריאל מוקד, אך ורק כדי להצטער שלא נכלל, יחד עם שירים מוקדמים אחרים, באסופה הנוכחית, ואגב כך לשרבב ברמז משפט שלילי על כלל שירתו של לאור: "למרבה הצער, השיר הזה — שיש בו אגב המון יופי, שהוא מצרך לא שכיח בשירת לאור — כמו גם כמה שירים אחרים ברוח זו שפירסם המשורר בשנות ה–70, אינו נכלל בספר שלפנינו". בהקשר מחקרי עשוי להיות עניין בשירים ראשונים שהמשורר בחר שלא לכנס. בהקשר הנוכחי האקט הזה הוא הקנטה קטנונית, ובעיקר — התחמקות מדיון לגופו של עניין ולגופו של ספר. כזכור, מדובר בכרך המחזיק כ–500 עמודים, שהקורא התמים מצפה לשמוע עליו משהו.

אי אפשר לכפות על אדם לפתוח את לבו לטקסט ולקרוא בו בנפש נקייה וחפצה. אבל אפשר לצפות ממנו (וגם מעורכיו, כמובן) שיהיה לפחות כן עם עצמו ועם קוראיו. לסיום, במקום עוד תגובה לטענה לא מנומקת, שיר אחד קטן (כי אין מקום) מהחדשים, מתוך "שלושה שירי תכלת":

3. פרנסה

כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר בַּבֹּקֶר, וְאַתְּ כְּבָר לֹא בַּמִּטָּה

אֲנִי מְמַהֵר לָקוּם, לֹא מִבֶּהָלָה, שֶׁאַסְפִּיק לִרְאוֹתֵךְ

קוֹרֵאת שְׁקֵטָה בָּעִתּוֹן, שׁוֹתָה קָפֶה גָּדוֹל, שׁוֹתֶקֶת

לִפְנֵי שֶׁתֵּלְכִי לְהָבִיא לָנוּ פַּרְנָסָה. אַחֵר כָּךְ אֲנִי מְחַכֶּה

שֶׁתַּחְזְרִי. מִסָּבִיב אוֹרְבִים גַּרְדֻּּמֵי אֵזוֹב וּבַמָּרוֹם מְנַחֲמִים

גַּרְדֻּמֵי תְּכֵלֶת

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ