שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מירי רגב והנחש של מיכלאנג'לו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ספי הנדלר
ספי הנדלר

השחקנים משתנים, המחזה נשאר דומה באופן מחשיד. כמעט 500 שנים לפני שמירי רגב חלמה לצאת במתקפה חזיתית נגד המופעים הלא צנועים לשיטתה בפסטיבל ישראל, עשה זאת הממונה על הטקס בארמון האפיפיורי. שמו היה ביאג'יו דה צ'זנה, והוא היה דמות מפתח בוותיקן של תחילת המאה ה–16. בשלהי הקריירה שלו שירת דה צ'זנה לצד האפיפיור פאולוס השלישי לבית פרנזה, שבעבורו השלים מיכלאנג'לו את ציור "יום הדין האחרון" בקפלה הסיסטינית.

את היצירה הנודעת הוזמן מיכלאנג'לו לצייר באותו חלל שבו הדהים את תושבי רומא כשלושה עשורים קודם לכן בסיפור בריאת העולם על תקרת הקפלה הסיסטינית. הפעם התבקש לצייר את הקצה השני של העלילה: יום הדין האחרון, המתאר את קץ הימים שבו על פי האמונה הנוצרית ישו ישוב כדי לשפוט את האנושות, מי לשבט ומי לחסד. מיכלאנג'לו יצר קומפוזיציה סוערת, אלימה לפרקים ועמוסה בנשים עירומות וגברים עירומים, כראוי למי שקמים לתחייה כדי להישפט בפני אדונם.

"יום הדין האחרון" של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית
"יום הדין האחרון" של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. קומפוזיציה סוערת, אלימה לפרקים ועמוסה בנשים עירומות וגברים עירומיםצילום: ויקיפדיה

הגודש של העירום לא נשא חן בעיני כל. מי שההתנגדות הקולנית שלו למחזה העירום נחקקה בדברי הימים היה אותו שר טקס. ההיסטוריון הנודע ביותר של אמנות הרנסנס, בן המאה ה–16, ג'יורג'יו וזארי, כתב כי עוד לפני שהושלמה היצירה ב–1541 צפה בה דה צ'זנה, ואז מחה בפני האפיפיור: "זהו דבר בלתי ראוי בהחלט לצייר במקום כה מכובד כל כך הרבה דמויות עירומות, שבאופן כה מביש מציגות את ערוותן. זו לא עבודה לקפלה של האפיפיור, אלא לבית מרחץ או בית מרזח".

לטענת וזארי, פעולת התגמול של האמן לא איחרה לבוא. הוא כלל בפרסקו, בחלק המוקדש לתיאור השאול, את דמותו של דה צ'זנה כמינוס מלך כרתים, בעירום כמובן. הוא הגדיל לעשות וכרך סביב רגלי שר הטקס נחש הנושך אותו במבושיו, המקום הרגיש ביותר של שר הטקס הרגיש.

הלקח הראשון לרגב ולמבקריה הוא, כי ביקורת נגד צנזורים קולניים יכולה להיות נועזת, מדויקת ומתוחכמת, גם אם המבקר איננו כזה. ועדיין, במקרה של מיכלאנג'לו ניצחון האמנות היה זמני. הוא אמנם זכה לגיבוי מהאפיפיור, אבל מעט אחרי מות האמן ב–1564 הורה אפיפיור חדש לכסות את העירום בחלקים מן הקיר. התלמיד של מיכלאנג'לו, דניאלה דה וולטרה, קיבל את המשימה, מבחינת הרע במיעוטו.

ברבות השנים כוסו עוד ועוד דמויות עירומות, מטעמי צניעות, עד שכ–40 מהן לבשו בדים שנועדו להסתיר את העירום המקורי. רק בשלהי המאה ה–20 הוחלט להסיר את מרבית ציורי הכיסוי, מלבד אלה שצייר תלמידו של מיכלאנג'לו, שנותרו כעדות לצנזורה ההיסטורית. אם רגב תבקר היום בקפלה הסיסטינית היא תגלה, כי ניקוי הקיר הביא גם לחשיפת הנחש הנושך את איבר המין של שר הטקס שנרתע מן העירום. דווקא מדינת הוותיקן, דתית בהגדרתה ולא דמוקרטית, לא חששה לחשוף את הפרט העסיסי הזה.

ללמדנו, כי אמנם לפעמים צנזורים משיגים את מבוקשם וכמעט תמיד יותירו סימנים על היצירה. בה בעת החוכמה היא לדעת להבחין בין האמנות האמיתית לבין מריחות מכחול מגושמות ומיותרות המנסות להסתירה, אז כמו היום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ