שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה כבר אין אצלנו ילדים בני עשר שכותבים שירי אהבה לבנות?

יונתן יבין הוציא בחודש שעבר שני ספרים חדשים לילדים. בראיון הוא מספר כיצד התמודדה משפחתו עם ההאשמות שאביו חיים יבין הטריד מינית וטוען כי שרת התרבות הכריזה מלחמה על עולם הספרות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

כשיונתן יבין היה תלמיד בכיתה ח' בירושלים, התחוללה דרמה גדולה בחייו: הוא וחברו הטוב התאהבו באותה הילדה ומתיחות בלתי נסבלת עמדה ביניהם. אחרי תקופה קשה החליטו על שביתת נשק, "או שביתת חשק", וקבעו שלטובת המשך החברות אף אחד מהם לא יחזר אחריה. זה היה פתרון שנשמר בקפדנות, אבל צילק לעד את החברות ביניהם.

גם "אהבה נגד חברות", ספר למתבגרים שהוציא יבין באחרונה, מספר על דילמה דומה: שני בנים מתאהבים באותה הילדה ומתנסים לראשונה בדילמות מעולם המבוגרים כגון אהבה, חברות ובגידה בשניהם. "תמיד רציתי לכתוב ספר שמדבר על רגשות של בנים", הוא מסביר. "זה נראה לי תמיד חסר בנוף הספרותי, בעולם הגברי בכלל, למרות שב–20 השנים האחרונות יש פתיחות רבה יותר לרגשות בספרות הגברית הישראלית. לסנטימנטים פה יש מקום רק כשהם לאומיים ואף פעם לא כשהם פרטיים, ובטח לא כשהם ילדיים. ילדים בני 10–11 שמתאהבים בבנות וכותבים שירים לא קיימים אצלנו. בגידה היא עניין עמוק שיכול לצייר קו רב שנים, כמו הפציעה הקשה שאני סוחב מכיתה ח'", הוא מחייך.

יונתן יבין. "לא אוהב 'בנים של'
שמקבלים תנופה מההורים
ואני חושב שזו שיטת קסם
לכישלון עתידי"
יונתן יבין. "לא אוהב 'בנים של' שמקבלים תנופה מההורים ואני חושב שזו שיטת קסם לכישלון עתידי"צילום: תומר אפלבאום

"אהבה נגד חברות" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא אחד משני ספרים של יבין שראו אור באותו השבוע ממש, בחודש מאי. יחד אתו יצא גם "גוזלים בראש" (עם עובד), המספר על הילדה רעמה, סרבנית חפיפה־סירוק־תספורת, המתעוררת בוקר אחד כשקן ובו שני גוזלים על ראשה ואמם, תוכית מסוג קקדו, נעדרת. אלו הם ספרי הילדים השמיני והתשיעי במספר של יבין, ובסך הכל ספריו ה–14 וה–15 מאז החל לכתוב לפני כ–15 שנים. הופעתם המשותפת מחזקת את הרושם הקיים כבר לגבי יבין: סופר ילדים ומבוגרים שהוא מפעל קדחתני שאינו יודע מנוחה.

מתוק אך מורכב

יבין, שבקרוב יציין יום הולדת 45, הוא אדם עסוק. מדי חודש הוא נפגש עם עשרות כיתות ומדבר על ספרים וכתיבה, מנחה סדנאות כתיבה למבוגרים, מחבר מאמרי דיעה ל"ידיעות אחרונות" ובאחרונה הוא אחד ממובילי מאבק הסופרים נגד משרד התרבות. הוא גם אב לשני ילדים קטנים ותושב רמת גן, ממנה הוא משגר בערך אחת לשנה ספר.

בכתיבה לילדים הוא מתאפיין בסגנון קליל ומחורז, וברעיונות מתוקים המעבירים מסרים מורכבים בקלות. גם גיבורת "גוזלים בראש" היא טיפוס מעניין. היא נולדה מאיור שיצרה המאיירת ליאורה גרוסמן לספר אחר ונדחה על ידי הסופרת, בטענה שהילדה אינה חביבה דיה. יבין התגייס וחיבר כמה חרוזים שנהפכו לספר בלתי שיפוטי על גיבורה המתעלמת ממוסכמות ומחליטה לבסוף בעצמה. עוד לפני צאתו נמכר הספר לתרגום לגרמנית ולצרפתית וספרים אחרים של יבין יתורגמו השנה ליפנית ולסינית. לאורך השנים דורגו כמה מספריו במצעד הספרים של משרד החינוך וספרו "החתול דלעת משנה את הדעת" אף נבחר לאחד מתשעה ספרים מכל הזמנים שהרכיבו את מדף הספרים של משרד החינוך והופץ במחיר מסובסד בלמעלה מ–50 אלף עותקים.

עטיפת ספר
צילום: ידיעות ספרים

גם בכתיבת הפרוזה שלו למבוגרים זכה לשבחים. ספרו הראשון "באבא ג'י" (הוצאת עם עובד) זכה לביקורות טובות ועבור ספרו השני "שמר בית" זכה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש לוי אשכול. "המיזנתרופ" (זמורה ביתן), ספרו השלישי והאחרון עד כה למבוגרים, יצא ב–2014 וזכה לביקורות מהללות ממש. באחרונה, במקביל לכתיבת רומן למבוגרים, מחזה ("חשבתי שיצא איכותי, אבל יצא לי ועדי עובדים") ותסריט שנגנז, לקח גם חלק פעיל ב"עיר של חלומות שבורים", הסרט התיעודי שהוביל ויצר אביו, חיים יבין, יחד עם הבמאית ג'ולי שלז.

אבא פרובוקטור

"לפני שנתיים הרגשתי לראשונה שאני כבר בטוח מספיק מבחינת קריירה לשתף פעולה עם אבא שלי, וכבר לא יבואו ויגידו שהוא עזר לי וקידם אותי", הוא אומר. "הייתי אלרגי לזה במשך הרבה שנים. לא אוהב בנים של שמקבלים תנופה מההורים ואני חושב שזו שיטת קסם לכישלון עתידי. לשיתוף הפעולה בסרט הזה קדמה הקלטה של הספר שלי 'המלך אהרל'ה פורש', שהיה לי ברור שאני רוצה שאבא שלי יקריין אותה". לאותה הקלטה הוזמן צוות טלוויזיה שצילם את האב ובנו לכתבה גדולה במהדורת החדשות המרכזית "שיכולתי רק לחלום עליה. זה היה בדיוק מה שרציתי להימנע ממנו, עד לאותה נקודה שבה הרגשתי שכבר הוכחתי מספיק. כשביקשו ממני לבוא לסרט עשיתי פרצופים אבל הבנתי כי אבא שלי כבר אדם מבוגר ולא עשינו אף פעם משהו יחד, וחשבתי שיהיה נחמד לעשות פרויקט משותף. חשבתי שאופיע בסרט לדקה וחצי ובסוף התברר שמילאתי חלק יותר גדול".

עטיפת ספר
צילום: הוצאת עם עובד

יבין מצטנע. חלקו בסרט, שהוא מעין חזרה לסרט מוקדם יותר שיצר לרשות השידור לפני 20 שנה, היה רב. אולי זה כך בגלל הרעש שליווה את שידורו בערוץ 2, בסוף חודש דצמבר האחרון. יבין האב התראיין לכתבה במוסף "שבעה לילות", בעיתון שבו כותב בנו, ונשאל לדעתו על הנורמות שהשתנו ביחסים בין גברים ונשים והשיח הציבורי ביחס להטרדות מיניות. "פעם היתה אווירה הרבה יותר חופשית", צוטט יבין. "אם היית אומר משהו, או טופח או מחבק או אפילו מנשק — זה היה דבר חצי לגיטימי. היום כולנו היינו מואשמים בהטרדה. אם היית צובט מישהי בתחת היא היתה מורידה לך סטירה. היום רצים לעורך דין".

הדברים עוררו סערה גדולה, לרבות עדויות של נשים על הטרדה מידי יבין האב בכתבת המשך והכחשה גורפת מצדו.

חצי שנה אחר כך, כשהשיחה נוגעת לנושא, בנו נאנח: "מה אפשר להגיד על זה? במרחק החודשים שעברו מאז דעך הגל ולא זוכרים כל כך ולא בכדי. אני לא אומר לא היה כלום ואין כלום, אבל היה פחות מהלוקשים שניסו לחמם ולמכור באיזו כתבת פולו־אפ שלא התרוממה. אבא שלי הוא פרובוקטור וזו גם שיטת הראיון העיקרית שלו. הוא יודע להוציא את זה מכל אחד, בזכות זה הוא היה מראיין טוב. הפעם הוא שכח, אני חושב, שהוא לא המראיין אלא המרואיין ונתן איזו פרובוקציה שהיום מקומה לא יכירה — וזה מצוין".

הוא נתן מסר מעידן אחר, ולא הבין עד כמה הוא פסול.

"היה שם ניתוק. ראיתי את הכותרות ושלחתי לו אותן עם השאלה 'למה זה היה טוב'. הוא לא הבין מה הביג דיל. אבא שלי בן 85 ואמא שלי טוענת שהוא ניסה לעשות רושם על הכתבת. זו היתה התבטאות מצערת שמאחוריה עמד רעיון נאיבי. הגדרנו גדרות חיוביים מאוד כדי שאנשים יפסיקו להיפגע, אבל בתהליך הזה נהיה מצב שבסופו יש בלבול. למשטרה לא הגיעו עשרות מתלוננות, לא זה האיש. אני לא תמים או נאיבי, אני לא חושב שכוכב טלוויזיה שמעריצות במאותיהן משליכות את עצמן לרגליו יחזיק 50 שנות נישואין בלי שיהיו מעידות".

חיים יבין. "פתאום כולם נהיו קתולים"
חיים יבין. "פתאום כולם נהיו קתולים"צילום: דניאל צ'צ'יק

בגיל 85, אבא שלך נדרש לבוחן מציאות אחר.

"נכון, אבל אני חושב שגם היתה צביעות רבה סביב העניין הזה. פתאום כולם נהיו קתולים. זה פגע מאוד במשפחה. כיום היחסים בינינו האחים לאבא שלי חזרו למסלולם פחות או יותר".

היתה פגיעה ברמה שלא כולם עמדו מאחוריו?

"אין אצלנו דבר כזה. כולם עמדו מאחוריו ב–100%, אבל ודאי שהיה כעס. אני עיתונאי ב'ידיעות', העיתון שבו זה התפרסם. זה כמעט סיים את היחסים שלי עם העיתון. אחותי פרקליטה במחוז מרכז ששולחת אנסים ועברייני מין לכלא. זה פגע בה באופן אישי ומקצועי, וכך גם בשני האחים האחרים שלי. מנגד, אנחנו רגילים לחשיפה שקשורה באבא שלנו. כשהייתי בן 12 או 13 ריססו לנו על קיר הבניין 'מוות לטלוויזיה הישראלית' עם מגני דוד. היינו מקבלים טלפונים של איומים ברצח. הייתי עונה להם 'אין בעיה, מחר בשמונה בבוקר אני בדרך לבית ספר, בואו נקבע'. להיות הבן של חיים יבין אומר ללמוד להתמודד".

איור מהספר "אהבה נגד חברות"
איור מהספר "אהבה נגד חברות"צילום: איור: נוני סגול

על סף ייאוש

כרגע טרוד יבין, יחד עם חבורה נכבדת של סופרות וסופרים אחרים, בהתמודדות מסוג אחר. לראשונה זה שנים ארוכות מנסים הסופרים לצופף שורות במטרה לשנות את הכללים הנוגעים לזכויותיהם. בישראל כ–1,000 ספריות ציבוריות המתוקצבות על ידי משרד התרבות. בספריות מושאלים ספריהם של הסופרים, אבל עניין התמלוגים להשאלות רעוע ומעורפל. במקום לשאוב נתוני אמת מהמערכות הממוחשבות בספריות ועל פיהם לתגמל את הסופרים, מהלך שיכול לשנות לחלוטין את מפת הספרות בארץ ואת מצבם של סופרים, מסתפק משרד התרבות בהפעלת זכיין חיצוני המבצע סקר הערכה בקרב כ–20 ספריות בלבד באופן העלול לנשל סופרים מתמלוגים כלשהם או לעוות את הסכומים המגיעים להם לרעה.

נכון לעכשיו, אחרי שמחצית מ–2017 חלפה, עדיין לא חולקו התמלוגים ל–2015 והחישוב ל–2016 כלל לא נעשה. ועדת בדיקה שמינתה השרה רגב לא כוללת נציג לסופרים ואף שהיא אמורה לפרסם את מסקנותיה בחודש הבא, לדברי יבין בקשות הסופרים להופיע בפניה נענו בשלילה.

"נרתמתי למאבק בתחושה שנצליח לשנות במקום שכבר אי אפשר לשנות", אומר יבין. "אני בתחושה ששרת התרבות מפרשת את הספרות כסימבול לאשכנזיות ולשמאלנית, שני דברים שהם לרועץ לה. היא אסרה מלחמה על הספרות, אין דרך אחרת לתאר את מה שהיא עושה. קיצוצי התקציב למפעלים ספרותיים שהיו בתמיכת המשרד, מה שקורה בהשאלות בספריות, וביטול חוק הסופרים פשוט הביאו את הענף לקריסה. בנקודה שבה אני נמצא אני מתחיל להתייאש בעצמי".

איור מתוך הספר "אהבה נגד חברות"
איור מתוך הספר "אהבה נגד חברות"צילום: איור: נוני סגול

מה אתם מבקשים לשנות?

"כרגע אנחנו לא יודעים על אילו נתונים הם מתבססים. זו בדיחה אחת גדולה, כאילו אנחנו נמצאים בעידן הטלגרף. כשאדם הולך לספריה ומבקש ספר שלי, זה נהדר, אבל למה אני צריך לממן את זה? המדינה החליטה שמי שיממן את מפעל הספריות הם הסופרים, במקום שיהיה תקציב מסודר. יש כ–15 מיליון השאלות ספרים בספריות מדי שנה. אם המדינה רוצה לעודד קריאה, לעודד תרבות, כל מה שהיא צריכה הוא לתמחר השאלה בשקל אחד. כך משרד התרבות יכול לעודד קריאה וכתיבה ולשנות כליל את מצבו של ענף הספרות בארץ. אוטומטית תנדוד הסצינה מחנויות הספרים לספריות ותהיה החלשה של כוחן של הרשתות".

מה ההסברים שאתם מקבלים מהמשרד?

"אפס הסברים. דלת נעולה וחומה בצורה. אנחנו אפילו לא יודעים איך התפלגו הסכומים, כמה הועבר מהסכום הזה לטובת הפקת הסקר וכמה לתשלום לסופרים. אנחנו ניצבים בצומת שבו אנחנו יכולים ללכת בדרך נכונה אבל הולכים במקום זה באחת שתפיל אותנו ואת הוצאות הספרים — וזה לא מזיז לאיש. להיפך, כאילו יש בזה גאווה, במי שיחריב את הספרות הישראלית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ