שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"אלמוֹניוּת": הצחוק של שוטה הכפר הספרותי מידבק

ברומן השנון שלו אגור שיף מתעמת עם בן דמותו הספרותי של עמוס עוז, משפיל את הקנון הספרותי הישראלי ובעיקר מראה כיצד סופר כמוהו, שכבר אין לו מה להפסיד, יכול לשמש כליצן ספרותי

עמרי הרצוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מסגד קוטוביה במרקש. שני
סופרים נחטפים מפסטיבל
ספרים במרקש
מסגד קוטוביה במרקש. שני סופרים נחטפים מפסטיבל ספרים במרקש
עמרי הרצוג

"אלמוֹניוּת", אגור שיף. הוצאת עם עובד, 386 עמודים, 88 שקלים

כיצד יכול אדם כותב להיעשות סופר מצליח, ששמו מוזכר תדיר ברשימות של פרסים ספרותיים, שחותם על עצומות ונואם בכיכרות, שמוזמן לפסטיבלים ושספר חדש שלו הוא בהכרח "אירוע"? התשובה לא קשורה רק בכישרון הכתיבה, כמובן. ישנם שומרי סף שבוחרים מבין המון הכותבים המתגודדים בפתח החוק את בני המזל, ומזמינים אותם לתוך המעגל הפנימי של השדה הספרותי. בעבר התפקיד היה מסור לסופרים החשובים, שהזמינו את מקורביהם, וגם לאקדמיה ולביקורת הספרותית בעיתונות; כיום הוא נתון בעיקר בידיהם הנאמנות של אנשי יחסי הציבור ושל מנהלי השיווק.

אגור שיף
אגור שיףצילום: תומר אפלבאום

אגור שיף הוא סופר שמצוי על הסף: הוא פירסם שישה ספרים בהוצאות מרכזיות וזכה להערכה ביקורתית, אך שמו אינו מוזכר ברשימות הסופרים הישראלים העכשוויים המרכזיים והוא אינו מוכר לקהל רחב. זה המצב, ונדמה ששיף השלים איתו; משוחרר מתבוסתנות או ממרירות, אך גם ממאמץ ההתפרכסות של כתיבת "רומן חשוב", הוא כותב את ספרו השביעי "אלמוֹניוּת" בתנופה משחקית של שחרור ואירוניה עצמית — שהיא כידוע מפלטם ומקור כוחם של המתבוננים מהצד.

"אלמוניות" הוא ספר יומרני ביותר, במובן תאב החיים ומשולח הרסן של המושג. שיף מתבונן בו על הזירה הספרותית המקומית ועל מערך היחסים ההייררכי שמפעיל אותה, כותב אלגוריה שנונה על ההיסטוריה של הספרות העברית וגם מתעד את תהליך הכתיבה של ספרו־שלו. הוא עושה צחוק מהחוק שמגדיר את הנכון והיאה; משפיל את הקנון הספרותי וגם חומל עליו, ובעיקר מתעד את האופן שבו סופר שכבר אין לו מה להפסיד, משום שאין לו מה להרוויח, יכול לשמש כליצן ספרותי.

עטיפת הספר
עטיפת הספרצילום: צילום : א"ש / עיצוב

ליצנות אינה עניין של מה בכך: היא תמיד נושאת אופי פארודי, מגחיכה מחוות מקובלות ויחסים אנושיים. שוטה הכפר הוא תמיד דמות פוליטית; לצד כל מלך ושליט בלתי מעורער מתקיימת אופוזיציה בדמותו. שוטה הכפר יכול לספר אמת שאיש אחר מלבדו אינו יכול להרשות לעצמו. ושיף מתענג על התפקיד הזה, וגם מסור לו, באופן חצוף ומשובב.

וכך זה מתחיל: סופר ישראלי חשוב המגיע לפסטיבל סופרים במרקש שבמרוקו נחטף עם אשתו מחדרם במלון. הסופר הוא יואל און, בן דמותו של עמוס עוז — לא עמוס עוז הסופר בשר ודם, אלא הסימן התרבותי של "עמוס עוז", כלומר — סופר נחשב, קנוני ומכובד. יחד איתם נחטף בטעות גם סופר שולי ששמו ארם פריש, בן דמותו של אגור שיף. השלושה מובלים לחולות מדבר סהרה וממשלת ישראל מתבקשת לשלם בעבורם כופר. מי חוטף אותם? ארגון מיליטנטי "בעל עקרונות, מדיניות, אסטרטגיה" שלא ברור מה טיבם, ובראשו אנתרופולוג מהפכני שקורא הגות פסיכואנליטית.

השלושה מוחזקים באוהל, מבודדים בשביים. הם תוהים על גורלם, מעבירים את הזמן וגם מגוללים סיפור בדיוני בעל פה שגיבורו נקרא אברם פריש, ילד יהודי פרוע בעיירה מזרח־אירופית בשם פוזמק בסוף המאה ה–19. הסיפור הפנימי, שנהפך בהדרגה לסיפור המסגרת, חוזר אל מעשיות השטעטל של שלום עליכם ושל מנדלי; מתחקה אחר אתר הלידה של הספרות העברית החדשה.

החטיפה האלימה והשרירותית של הסופרים אל המציאות המדברית החולית, הגרונית, חסרת הפשר והכאוטית, מאפשרת את המצאתו של הגבר העברי החדש. גיבור הסיפור הפנימי אינו היהודי העבדקן, הנודד והכפוף, אלא צעיר חסון המשופע בעוז וביצר, שמתנתק ממורשת אבות אף על פי שהיא רודפת אחריו. האין זה תקציר תולדותיה של הספרות העברית? וככל שהילד נמסר מיד ליד וצובר השפעה וכוח, הוא נהפך לבן דמותו של יואל און, הסופר הישראלי הנחשב. אך ההצלחה שלו היא לא יותר מחזיון תעתועים, פאטה־מורגנה מתאבכת, שנרקמת בתנאי השבי של המדבר הלוהט.

ובו זמנית מתפתחת הדינמיקה בין שלושת הלכודים באוהל. באחד מרגעי השיא שלה מתוודים שני הסופרים שלא קראו איש את רעהו. קנאת סופרים לא תרבה חוכמה, ושיף נהנה להתעלל בגיבוריו ללא רחם. אבל כך בדיוק כותבים ספר: מבוּדדים בשבי מרצון, נתונים בצלם של ענקים ספרותיים, ממציאים דמויות כדי לענות אותן, שוגים בתרחישים מגלומניים של הצלה וגאולה. "אלמוניות" מתעד את תהליך הכתיבה שלו עצמו.

הלהטוטן שנקרא ארם פריש, או אגור שיף, משליך כדורים רבים באוויר; לעתים קרובות חששתי שהוא לא יוכל לקלוט אותם בתזמון הנכון. הוא מלהטט בהיסטוריה של הספרות, ביחסי מרכז ופריפריה, בקשר בין ספרות למציאות (לאחר שממשלת ישראל ממאנת לשלם כופר כסף, החוטפים תובעים ממנה מכונת זמן — המצאה ספרותית, שעליה כתב פריש בגיליון הסופרים של "הארץ"). הוא משרטט ביוגרפיה אישית שבמרכזה יחסים אדיפליים עם אבות ספרותיים וביוגרפיים, מכונן משולש אהבים, תוקף רגישויות פוסט־קולוניאליות ולועג להטרדה ההומניטרית של השמאל המערבי באפריקה. וראו איזה פלא: הוא קולט את כל הכדורים המסתחררים הללו בתזמון מושלם, וכשהוא פותח לרווחה את כף ידו — אין שם כלום.

אין שם כלום, משום ש"אלמוניות" אינו מבקש להיות רומן מפתח. הוא רומן ארס־פואטי שמתייחס ליוצר ומגיב לתהליך היצירה שלו. הוא מורכב ויצירתי, חושפני ושנון, אך נטול לחלוטין מכובדות נשואת פנים. "חיה ספרותית מוצלחת", כותב שיף, "זקוקה רק לדבר אחד. היא זקוקה לצבעי הסוואה. סופר קנוני הוא סופר שיודע להסוות את עצמו בהתאם לצורכי הסביבה". שיף אינו זקוק להסוואה ומשוחרר מתביעותיה; שוטה הכפר הספרותי לועג לה, והצחוק שלו מידבק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ