שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לפני ארון הספרים

הרומאן "כִּי גִי", שיוצא לאור כעשרים שנה לאחר ספרו הראשון של סמי ברדוגו "ילדה שחורה", הוא סיכום ביניים של כלל כתיבתו עד כה

אסתי אדיבי שושן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתי אדיבי שושן

כִּי גִי, רומאן מאת סמי ברדוגו, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, 265 עמודים

"כִי גִי", ספרו החדש של סמי בֶּרדוגו, הוא ספר המשלב נאמנות מוחלטת של הסופר לקולו האותנטי כפי שנשמע לראשונה בסיפורו "שוק", עם עדות ספרותית ייחודית בעלת משמעות רבה על המצב הישראלי. "מה אני, גִי, צריך לעשות?" היא השאלה הפותחת את הספר ומופנית על ידי המספר אל עצמו בעומדו על "גשר עץ ארעי" לאחר שביצע פעולה גורלית שאין להשיבה כשדחף את ברנר, האחראי על בניית "שכונת החי"ת" (חטא?) החדשה, לבור הסיד.

"כִּי גִי" הוא סיפור שיבה המסופר בגוף ראשון מפיו של גיבורו השב למקום הולדתו לאחר ארבעים שנות היעדרות. גִי, גבר בעשורים המתקדמים של חייו, משתוקק למצוא את ה"מקום לחייו לאחר שהוריו הלכו לעולמם, [...] ואתם הלך הבית". לשם כך הוא זקוק למקום ארעי לשהייתו הזמנית ומבקש את המפתח ל"אביר יעקב", בית הכנסת של היישוב ששמו גם כן "אביר יעקב". בית הכנסת סגור זמנית בגלל השיפוצים העתידיים המתוכננים בו. יש לו מאפיינים רליגיוזיים מגביהים כמו גם מאפיינים יומיומיים המעידים על תקיעותו ועליבותו. כפל פנים זה ניכר בשרשרת שאלות רטוריות הנעוצות במלת השלילה "לא", דרכן מתאר המספר שבגר בלשון מאדירה ומפארת את משמעותו הרליגיוזית של המקום בעיניו: "אז לא הספיק לי אביר יעקב? לא היה בשבילי מלא, לא היה העולם? [...] האם לא היה מושב האלוהים, [...] מה, הוא לא היה כמו אבא ואמא אבי החיים בגולמיותם?"

הבבואתיות של המקום הקטן ניכרת בכל אביזר שנמצא בבית הכנסת הנטוש. כיסאות בית הכנסת מוחתמים בשמות אנשי המקום שנהגו לשבת בהם ומייצגים את קביעותם וכליאתם במקום. גי המבוגר מבקש לתת תוקף להיותו בן המקום וחלק מקהילתו הגברית דרך היזכרות בכיסאו: "וידעתי [...] יש כיסא שנשא את שמי, את מי שהייתי כאן ואת מי שכולם ידעו. יָא־אַלְלָה, [...] בין כל הזכרים המתפללים הטובים, גם אני נֶחרַתִּי באביר יעקב". הכיסא הצרוב בשמו משמש לו אמצעי למחשבה על הסיבות לעזיבתו את המקום: "מדוע הייתי קם מן הכיסא הזה שלי? למה עזבתי אותו ויצאתי מן השורה, [...] למה לא עצרתי שם?"

כיסאות העץ הזהים המחוברים בשורות בחלל בית הכנסת מעידים על הקביעות והסדר כעקרונות יסוד של המקום כמו גם על דמיונם העקרוני וחיבורם של אנשי המקום זה לזה. תחושתו ההכרחית של המספר שעליו להחזיר למקומו את הכיסא שעליו ישב אורחו הראשון משמשת כסמל מרכזי לרצונו להחזיר דברים למקומם, כפי שהוא מעיד על עצמו: "עדיף ככה, להשיב את החפצים אל זוויתם. כי אני מורגל בדפוס החזרה הזה".

הסופר סמי ברדוגו
סמי ברדוגו. "הרבה עבודות של סיפּוֹרוֹת תודה לאל" צילום: דודו בכר

כיסא ברית המילה הישן של בית הכנסת, שהוחלף בחדש ונלקח על ידי אַרְגֶ'נְטֶרוֹ, בן המקום, כדי להשתמש בו לצורך "הרבה עבודה של סיפּוֹרוֹת תודה לִאל", מספר גם הוא כקודמיו את סיפור המקום ואנשיו. כיסא זה מעצב אנאלוגיה בין פעולת ברית המילה לבין פעולת גזיזת השיער. מהות הפעולות חיתוך וגיזום נעשית על אותו כיסא, המושא הוא ילד קטן והמביט בפעולה בקפדנות הוא אביו. תכלית הפעולות היא למשמע את הילד ולהכניסו לתבנית הזכריות הקבועה והנוקשה של המקום. אַרְגֶ'נְטֶרוֹ מעיד: "הייתי עושה אותך כזה. [...] כמו אומרים כתר על ראש של גבר זכר. איך אומרים יש יופי של עטרת ראשךָ. אבא שלך היה שמח".

לצורך שנת לילה מפר גי את עמידתם של שני כיסאות בודדים ומעמידם זה מול זה, "צמד כיסאות לעומתיים". סידור זה של הכיסאות מייצג את אחד העקרונות המבניים והתימטיים של הספר: קירבה ודמיון מול לעומתיות. עיקרון זה מתממש ביחס הדיאלקטי בין אביר יעקב למקומות האחרים המוזכרים ברומאן. בית הכנסת אביר יעקב קרוב ל"למעלה אצל זלמנוביצ'ים", מקום התפילה ל"בֵּינְאָתַיים" עד שישופץ בית הכנסת הישן השונה ממנו לחלוטין. בעוד שבית הכנסת הישן מכיל במוקטן את סיפורו של המקום ומתואר בפרטים וגי מוצא בו בית לשעה, המקום החדש שתוק, רחוק מהלב ומנוכר.

הכיסאות הלעומתיים מתארים גם את הקשר בין ה"גשר" שבפתיחת הספר לכפר ולעיר שמשני צדדיו. בניגוד למרחב הפתוח בקהילה ובעיר, הגשר הוא צר וקצר. בעוד שהכפר והעיר יציבים וקבועים, הגשר צר, גרום, חורק וארעי. בכפר ובעיר מבצע גִי פעולות שגרתיות וחסרות כל השפעה. לעומתן, הפעולה על הגשר, הטבעתו של ברנר, היא נחרצת, הרת גורל ובלתי הפיכה.

חזרתו של גי לאחר היעדרות ארוכה לבית הכנסת המקומי ועמידתו "לפני ארון הספרים" תוך שהוא נוכח בדלותו מהדהדת שירים רבים של ביאליק. בעומדו בבית הכנסת מבקש גִי: "תְּ'לְבְּ עָאלִיָה [...] תְּ'לְבְּ, תתפלל, תתפללו, עָאליִָה, עלי, מישהו שיתפלל בשבילי". בעומדו אל מול ארון הספרים ה"מכופף קמעה" נזכר גִי שכילד נהג לראות: "את הסידורים ואת המחזורים, את תהלים ואת פרקי אבות, את החומשים, עותקים של עותקים"; ואילו עכשיו נותרו שלושה ספרים בלבד וגם הם: "לאים ומיותמים, עליבותם פנתה אלי וכמו חיזקה את עליבותי".

"כִּי גִי", שיוצא לאור כעשרים שנה לאחר ספרו הראשון של ברדוגו "ילדה שחורה" (1999), משמש כסיכום ביניים לכלל כתיבתו עד כה, מצבים קיומיים ומאפיינים תימטיים וסגנוניים שהנצו כבר בסיפוריו המוקדמים הגיעו בספר זה לעיצוב בשל. הכפיפות והעקמומיות המאפיינות את מצבו הקיומי של המספר והניכרות בשמו ובגופו ניכרות כבר בסיפור המוקדם "חיזו בטטה", שם מתוארת תחושת הגבריות הפגומה של המספר המתבונן בקנאה בגופו של אחיו הצעיר, הספורטאי, בעוד הוא מרגיש לידו כ"לולב כפוף". אלה מאפיינות גם את סיסי, מהסיפור "סיסי", כאשר המספר משווה בינו לבין אביו ומתאר עצמו: "ואני נערון מתעקם ומתכופף כזה".

האחרות מאפיינת גם את "אביר יעקב" ואת אנשי המקום. העקמומיות ניכרת במבנה בית הכנסת, בארון ספרי הקודש וגם בעיניו של גבאי, בן המקום הראשון שפוגש גי עם חזרתו: "נעצתי מבט בעיניו השחורות והמכווצות, שגם הן סימנו את כפיפותו". כפיפות הגוף מאפיינת גם את ברנר ואולי מנמקת את הכרח הטבעתו: "שפת הגוף העקומה של ברנר, שנוצרה בגלל האגן שהיטה אותו בצורה מוגזמת אל הימין והפך את האיש כולו לדמות של סימן שאלה על הקרש הגִשְרי".

החל מסיפוריו המוקדמים עוסק ברדוגו בהימשכות הנער הצעיר למלה הכתובה ובתהליך היהפכותו לאדם כותב. גם בספר זה הוא מתאר את ה"הרפתקה" שנמצאה לו בגיל עשר, כאשר היה קורע פיסות נייר ממחברתו, כותב על כל אחת מהן מלה, קורא בקול ומאשר את קיומה ודיוקה: "ככה קמה בריאת עולמי שנברא עם הימצאות המלים שלי על הניירות הקרועים [...] עם קריאתי הן נתנו לי תוקף, ושיוויתי להן תוקף בחזרה". כילד, גי מכיר את מוגבלותו וחוסר יכולתו לחבר את המלים הבודדות ומכיר בכך ש"יש מלים שיכולות להתקיים אך ורק במקום אחד, אך ורק בזמן יחיד".

ב"כּי גי" עיצב ברדוגו מחדש את הסיפור היהודי המוכר המתאר את השיבה המאוחרת "למול ארון הספרים" ולעולם הילדות שננטש. ברדוגו מספר סיפור חשוב זה מזווית ראייתו המיוחדת במלים הנדירות והמיוחדות שגילה בילדותו, ואלה מאפשרות לו ליצור עדות ספרותית יחידה במינה על "ההתיישבות העתיקה" האחרת, זו שסיפורה מסופר כאן לראשונה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ