שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הקו המטושטש: איך קרה שאיש אינו יודע איפה בדיוק עובר הקו הירוק

הישראלים והירדנים מעולם לא טרחו לסמן את הקו הירוק במדויק. שימוש במפות שקנה המידה שלהן גדול מדי ובעפרונות רחבים מדי וניסיונות מחיקה מכוונים של שתי המדינות הובילו לשורה של תופעות משונות, כמו יישובים המגלים לפתע שהם התנחלויות ושטחי הפקר שלא ברור איזה חוק חל בהם ולמי בעצם הם שייכים

שקד אורבך
שקד אורבך
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סימונים של הקו הירוק באזור מכבים
סימונים של הקו הירוק באזור מכביםצילום: דודו בכר
שקד אורבך
שקד אורבך

בין האורנים ועצי הזית של גבעות מכבים המקיפות את העיירה הפלסטינית בית סירא מסתתרת שורה של עמודי ברזל חלודים שננעצו בתוך האבן. חריצי הסלע שאוגרים לחות משמשים כבית לצמחי אזוב וזוטה לבנה. הברזלים הללו נמצאים שם כמעט 50 שנה, מהתקופה שבה ישראל עוד לא ניסתה למחוק את זכרו של הקו הירוק, והפסקת הנשק עם ירדן סומנה באמצעים הדלים שהיו זמינים, אף שכיום אין דרך אמיתית לדעת היכן הוא עובר.

"אחרי שהקו הירוק נקבע על המפות, הירדנים לא הסכימו לסמן אותו בשטח", מספר פרופ' גדעון ביגר, גיאוגרף והיסטוריון מאוניברסיטת תל אביב. "בשנות ה–50 אנחנו סימנו אותו, אבל כדי לא להתנגש עם הירדנים השתמשנו בחביות ישנות, ברזלים או כל מיני סימונים אחרים". לדבריו, ישראל הציבה את סימוני הקו כמה עשרות מטרים לתוך שטח המדינה. "הירדנים עקבו אחרינו והסתכלו כל פעם לראות אם לא שמנו את זה במקום שהם חשבו שהוא שלהם, אם כן — הם הודיעו לנו בעזרת יריות".

הקו הירוק נקבע כקו הפסקת הנשק בין ישראל לירדן בהסכמי רודוס בשנת 1949. מאז הפך לגבול הבלתי נראה בין ישראל לשטחים שכבשה לפני יובל במלחמת ששת הימים. הוא שקוף לרוב הישראלים, לאור המאמצים של ממשלותיהם למחוק אותו מתודעת האזרחים. עבור הפלסטינים, הוא חומה בלתי עבירה כגבול בטון, לעתים תודעתי ולעתים ממשי, כמו במקומות שבהם ניצבת חומת ההפרדה. מצדו האחד: שלטון צבאי, מצדו השני: דמוקרטיה משגשגת. אך הקו הירוק מעולם לא הוכר בידי האו"ם כקו גבול. למעשה, ההחלטה היחידה שהאו"ם קיבל בנוגע לגבולות מדינת ישראל המזרחיים היא החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947. עם זאת, בית הדין הבינלאומי של האו"ם רמז בשנת 2004, שהוא מכיר במעמדו של הקו הירוק כקו גבול בדיון על בניית חומת ההפרדה. בהחלטתו כתב בית הדין כי לא היה פוסק נגד מדינת ישראל לו היתה בונה את חומת ההפרדה על תוואי הקו.

"אנחנו מציינים 50 שנות מחיקה לקו הירוק", אומר הגיאוגרף הפוליטי פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן־גוריון בשיחה עם מוסף "הארץ". "אם את נכנסת לכיתות בית הספר או למשרדי הממשלה, אין קו ירוק. אבל אצל הפלסטינים זה חומה. הם צריכים אישורים, הם לא יכולים לעבור אותו". לדבריו, הקו הפך למכשיר שליטה של ישראל. "הוא מכשיר שצץ כשצריכים אותו. פלסטיני שרוצה לבוא מרמאללה לפגישה עסקית בתל אביב וצריך לעבור את הקו הירוק — זקוק לאישור, להזמנות מראש, להוכיח שהוא מעל גיל 55, שאין לו עבר ביטחוני קודם ולעבור חיפוש. פתאום הקו הירוק קם לתחייה".

מפת שטחי ההפקר באזור לטרון וירושלים
שטחי ההפקר באזור לטרון וירושלים

ישראל וירדן מעולם לא טרחו לסמן את הקו הירוק במדויק, משום שהאמינו שמדובר בקו הפסקת נשק זמני ולא תיארו לעצמן את חשיבותו העתידית. לדברי פרופ' ביגר, המפות ששימשו את האו"ם לחתימת הסכם רודוס נוצרו בתחילת מלחמת העולם השנייה. בנוסף, קנה המידה שבו השתמשו היה גדול, 1 ל–20 אלף. "כל צד חשב שזה זמני ובסופו של דבר זה ישונה לקו גבול מסודר, ולכן לא כל כך הקפידו על הסימון. הם השתמשו בעיפרון ציינוגרף שהרוחב שלו הוא שניים־שלושה מילימטרים, וזה כבר מגיע ל–60 מטר בשטח ומתחיל להיות בעיה". כמו כן, מאז סימון קווי שביתת הנשק לפני 68 שנים, השתנה השטח בשל חריש וסחיפה של אדמה ומים. "אם אנחנו רוצים לדייק, אי אפשר. כל אחד יכול, בטווח של מאה מטר ויותר, לשים את הקו איפה שהוא רוצה. מאה מטר זה לפעמים חצי כרם או חצי מטע", אומר ביגר.

הסימונים המרושלים על המפות של 1949 התגלגלו לבעיות מהותיות בימינו. בינואר האחרון התעוררו תושביו השמאלנים של צור הדסה ברעש, כשגילו שבנו בטעות את הרחבת היישוב מעבר לקו הירוק. "השכונה המזרחית ההולכת ונבנית בצור הדסה (שם אני גר) חרגה במעט אל מעבר לקו הירוק", כתב תושב המקום חיים וייס בפוסט בפייסבוק. "זה כמובן מידע מטריד מאוד ואתמול התכנסנו קבוצת תושבים לבחון מה ניתן לעשות על מנת להחזיר את צור הדסה לתוככי מדינת ישראל. אלא שהתברר שיש בעיה קטנה: אף אחד לא יודע בדיוק היכן עובר הקו הירוק. לכל משרד ממשלתי יש קו ירוק משלו העובר במקום קצת אחר". לדברי ביגר, "רוב האנשים לוקחים את מפות גוגל ואומרים 'הנה כשאתה עושה הגדלה, אתה רואה מה נמצא מעבר לקו'. אבל המפה של גוגל היא לא רשמית, זה קו שגוגל צייר".

פרופ' אורן יפתחאל
פרופ' אורן יפתחאל. אנחנו מציינים 50 שנות מחיקה לקו הירוקצילום: אריאל שליט

בשנים שלאחר חתימת ההסכם ישראל דווקא ניסתה להנכיח את הקו בשטח בחלק מהמקומות. אלא שאז גילתה שהמפה אינה מתארת את השטח במדויק. בחלק מהמקרים, קו הגבול שסימנו הצדדים חצה כפרים שהתרחבו מאז הכנת המפות. אי לכך, החליטו ירדן וישראל על החלפת קרקעות ביניהן על מנת לאפשר לתושבים לקיים את שגרת חייהם. את הפתרון הזה לא הצליחו הצדדים ליישם בכפר ברטעה ושנים אחר כך, כשהתגלגל הקו הירוק לחומת הפרדה, נחצה הכפר לשניים.

במקרה אחר סירבה ישראל לקבל את תוואי הקו שחתך את פסי הרכבת, משום שכתוצאה מכך נשארו חלקי המסילה לירושלים ומלוד בידי הירדנים. על מנת לאפשר את החיבור לכל חלקי הארץ, הוחלט שהחלקים החשובים לפעולתה יישארו כאי של ריבונות ישראלית. כך למשל הפכה תחנת הרכבת של קלקיליה לחלק מישראל. "כמובן שהרכבת לא עצרה שם. אבל אם נפל לך משהו מהחלון, הוא נפל לתוך שטח ירדן", מסביר ביגר. לדבריו, ההחלטה על החלפות שטחים קטנות לצורך קיום חיי התושבים, היא הסיבה שוואדי עארה מהווה כיום חלק מישראל. הכביש העובר באזור חיבר את מרכז הארץ לצפונה, "את היישובים שנקראים 'המשולש' בוואדי עארה העבירו כדי שאנחנו נוכל לנסוע מחדרה לעפולה. עשינו את זה כדי שכל מסילת הברזל תהיה אצלנו. כתוצאה מההחלטה הזאת, בכמה מקומות עובר הקו כמעט בצמוד למסילת הברזל".

אחד הצדדים המרוויחים, או המפסידים — תלוי במי מהם מדובר — מהניסיון להצמיד את הקו הירוק למסילת הברזל, הם תושבי בית צפאפא שליד ירושלים. חלקם הפכו לאזרחי ישראל לאחר שהמדינה קיבלה לידיה מהירדנים אזורים שבהם עברה מסילת הרכבת. אלו שנותרו רחוקים מהמסילה, חיים עד היום במעמד תושבות, משום שבתיהם נותרו שטח ירדני עד 1967.

כביש ללא חוק

התודעה הזמנית סביב הקו הירוק יצרה תופעות מוזרות בהרבה: אזורי "No Man's Land", אזורי ספר. ישראל וירדן סימנו את עמדותיהן, ובחלק מהמקומות נוצרו שני קווים — המערבי של עמדות צה"ל והמזרחי של הליגיון הירדני. "זה נוצר כי הכוחות הצבאיים ישבו על גבעות, ואת השטח שביניהן — עמקים, ואדיות וכדומה — לא חילקו. אחרי שנגמר ההסכם, ישבו הירדנים, הישראלים ופקחי האו"ם והתחילו לחלק, מבית גוברין לכיוון ירושלים. הם הגיעו עד מעלה החמישה, אז הירדנים הפסיקו לבוא. התוצאה היא שממעלה החמישה ועד אזור בית נבאללה נשארו שני קווים", מסביר ביגר.

אין היום הסכמה גורפת לגבי מעמדם המשפטי של השטחים המפורזים הללו, שבהם נכללים בין היתר היישוב היהודי־ערבי נוה שלום, אתר התיירות מיני ישראל, חלקים מכביש 1 והיישוב מכבים, משום שהדין הבינלאומי לא הבהיר את סוגיית שטחי ההפקר שנכבשו. במקומות אחרים שבהם כבשה ישראל שטחי הפקר, כמו ירושלים ורמת הגולן, היא הקפידה להחיל עליהם את ריבונותה באמצעות חוק. אך את העמק היפה מנוקד השדות שליד מבוא חורון לא טרחה ישראל לספח באופן רשמי.

גדר ההפרדה. הקו הירוק שקוף לרוב הישראלים; עבור הפלסטינים הוא חומה בלתי עבירה
גדר ההפרדה. הקו הירוק שקוף לרוב הישראלים; עבור הפלסטינים הוא חומה בלתי עבירהצילום: דודו בכר

בתחומו של הקו הירוק חל הדין הישראלי. לאחר כיבוש הגדה, החילה ישראל את הדין הצבאי בכל השטחים שנכבשו והיו בריבונות ירדן. באזור הבירה סיפחה המדינה את השטח באמצעות חוק ירושלים. ברמת הגולן עשתה מהלך דומה באמצעות חוק רמת הגולן. אבל הסכם השלום עם ירדן, שהפך את הקו הירוק לגבול בינלאומי, לא כלל את ההפרדה בין ישראל לגדה. הסכמי אוסלו מיסדו את ההפרדה בתוך שטחי הגדה — בין אזורי C בשליטה ישראלית מלאה, אזורי B, שבשליטה פלסטינית חלקית ו–A שהם שטחי הרשות. נותרנו עם שטח קטנטן, כ–40 קילומטר רבוע, שמדינת ישראל לא היתה בו לפני 67', שלא הוחל בו הדין הצבאי לאחר 67' ושלא סופח באמצעות חוק. שטח במעמד דומה נידון בעת הסכם השלום עם מצרים, עת הפך את הקו הירוק הדרומי לגבול בינלאומי. המדינות התווכחו לגבי מעמדה של העיר טאבה, והיא לבסוף הפכה לחלק ממצרים בבוררות בינלאומית.

ב–12 באוגוסט 1998 נסע צבי פירטש במהירות של 120 קילומטר לשעה בכביש המוביל לירושלים, אף שהמהירות המותרת בו היא 100. כשעמד לדין, טען פירטש בפני השופט שחוקי התעבורה לא חלים עליו בקטע הכביש שבו נתפס, משום שנסע בשטח הפקר שאינו שייך למדינת ישראל. פרופ' רובי סיבל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים הסביר בשיחה עם מוסף "הארץ" שלא היה ברור איזה חוק חל באזור. "החוק הישראלי חל על ישראל, החלנו את הממשל הצבאי על השטחים שתפסנו מירדן. השאלה היתה איזה חוק חל על אזור לטרון, שלא היה בידי ירדן לפני המלחמה. למה זה היה חשוב? כי הכביש הראשי של ירושלים־תל אביב עבר שם". לדבריו, היו כמה אנשים שקיבלו דוחות חניה באזור, "הם אמרו 'רבותי, אם הייתי עושה את זה בישראל — ברור. אם הייתי ישראלי שעושה את זה בשטח המוחזק על ידי הממשל הצבאי — אפשר להעמיד אותי לדין בישראל, כי יש חוק שמאפשר את זה. אבל כאן זה לא זה ולא זה'".

לאור ניצול אזורי ההפקר בידי עברייני תנועה, הוציא היועץ המשפטי של משרד שר החוץ "תעודת שר חוץ" — שני מכתבים שנועדו לפרט את מדיניות החוץ של המדינה בנוגע למחלוקת הספציפית באזור. "בגלל אי־הבהירות המשפטית, נמנעת משטרת ישראל מלהגיש דוחות תנועה באזור ההפקר לשעבר. אך לדעת כל הגורמים, אין להמשיך עם מדיניות מוזרה זו ורצוי לקבוע תחולה של החוק הישראלי", נכתב באחד מהם.

לדברי פרופ' סיבל, תעודת שר החוץ נכתבה בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה ונשיא העליון לשעבר מאיר שמגר. אולם, לדבריו, הכותבים נמנעו מפירוט הנסיבות המשפטיות שהביאו אותם להחיל את הדין הישראלי במקום. "הוא אמר שבפועל החוק הישראלי חל על האזור הזה, בלי לפרט למה. האמת היא שלא היתה לו איזושהי המלצה משפטית", אומר סיבל.

לצד הטעות של החלת החוק באזור ללא סיפוח רשמי, עשה היועץ המשפטי של משרד החוץ טעות נוספת: הוא היה מדויק מדי. כשהגדיר את החלת הדין הישראלי, התייחס בעיקר לעבירות התנועה ולכן ציין את האזור שבין הקילומטר ה–30 לקילומטר ה–31 של כביש 1, "עם דיון של פלוס־מינוס 50 מטר".

שנים אחר כך הצילה הטעות הזאת את תושב נוה שלום איתן קרמר מהרשעתו בהסעת שוהה בלתי חוקי בתחומי מדינת ישראל. קרמר בן ה–68, איש נמרץ ומלא הומור, מספר שהסיע פלסטיני במכוניתו בכביש שמאחורי בריכת היישוב. "כאן זה היה", הצביע זכריה, פלסטיני תושב בית סירא שעובד ביישוב דרך קבע, לעבר הגדר המקיפה את המתחם. "רק בן אדם כמו איתן מסוגל להיגרר למשפט כזה", התלוצץ. להגנתו, טען קרמר שלא מדובר בשטחי המדינה, ולכן לא נדרש התושב הפלסטיני לאישור שהייה. השופט אלכסנדר רון, תושב ההתנחלות אלון שבות, הסביר שתעודת משרד החוץ אינה תקפה באזור נוה שלום, ובתום פסק דין ארוך ומנומק הכריע שנוה שלום נמצא מחוץ לתחומי מדינת ישראל. בין נימוקיו, ציין השופט שמכתבי משרד החוץ היו למעשה אוסף משאלות, "אין הם עוסקים כלל בעניינים המדיניים שלהוכחתם נועד המוסד של 'תעודת שר חוץ', ובמידה ידועה אף סותרים שני המכתבים זה את זה", כתב.

עוד ציין רון כי מדינת ישראל נמנעה לאורך שנים מקביעת גבולותיה. "דרך המלך שבה מוכרעות השאלות המרכזיות במשפט הפנימי עוברת, כידוע, בכנסת, ואולם, גם אם ייראה הדבר מעט מפתיע, מעולם לא אמרה הכנסת את דברה בשאלת הגדרתם המדויקת של גבולות המדינה, וזאת, למיטב ההערכה, שלא במקרה", כתב.

"זה מראה כמה אנחנו דפוקים, כי אין למדינה גבול", מסביר קרמר בצחוק ומיטיב את כובעו על ראשו. לדבריו, השופט רון ידע היטב שמדובר בפסק דין חתרני, "הוא עשה עבודה רצינית, מחקר שלם, כי רצה לקבוע עמדה פרובוקטיבית. לכן אני זוכיתי". ביום שישי האחרון התהלך קרמר צרוב משמש בשדה פתוח למרגלות היישוב היהודי־ערבי. בידיים לבנות מטיח סימן על האדמה ריבועים שישמשו אזורי חניה עבור משתתפי צעדת הקו הירוק שהסתיימה ביישוב. הצעדה, שיצאה ממנזר לטרון הסמוך, נערכה לרגל יובל למלחמת ששת הימים במטרה להשיב את הקו הירוק לתודעה הציבורית.

סימון של הקו הירוק
סימון של הקו הירוק. לדברי פרופ' גדעון ביגר, ישראל הציבה את הסימונים כמה עשרות מטרים לתוך שטח המדינהצילום: דודו בכר

יעל אגמון מארגון מחסום ווטש, שאירגנה את הצעדה, סיפרה כי התקשו להחליט על התוואי לקיום התהלוכה, "הקו הירוק לא מצוין אפילו במפות היום כי מדינת ישראל מחקה אותו. כשאני הייתי ילדה זה היה בכל המפות, זה היה ברור שזה הגבול, ולכן אמרנו שצריך לסמן אותו". לדבריה, הם קיוו שתושבי נוה שלום יידעו לקבוע את מיקום הקו, אך שביל התהלוכה נקבע לבסוף על פי היתרי המשטרה. "אנחנו לא נמצאים ממש על הקו, אלא מסמנים אותו כדי שיהיה זרז לדון בסוגיה. כמו שברור לנו שהגבולות זזים אז גם לנו מותר לזוז קצת ימינה ושמאלה".

גם בירושלים היו שטחים בעלי מעמד דומה, אך שם נעשתה עבודה מדוקדקת לסימון האזורים הלא ברורים על מנת לאפשר את סיפוח מזרח העיר. "ירושלים בכלל היתה מאוד מבולגנת כי היו שם שטחים מפורזים", אומר פרופ' ביגר ומוסיף, "עשינו הגדלות רבות מאוד והיה אפילו דיון על מי הבעלים של השטח שמתחת לקו שסומן. זה נשמע מצחיק, אבל זה עניין של 40 מטרים. בתוך העיר 40 מטרים זה בתים שלמים".

המעמד הבלתי ברור של חלק מהאזורים הללו בתוך ירושלים הוא שאיפשר את סלילתו של כביש 60 החוצה את הבירה. "ניתן היה לסלול את הכביש הרחב מכיוון שרוב הבתים באזור נעזבו, בגלל שהיו בשטחי הפקר. אפשר היה פשוט להרוס אותם ולבנות כביש רחב עם ארבעה־שישה מסלולים". כשסיפחה ישראל את ירושלים, לקחה המדינה בעלות על כלל השטחים הללו, "אבל כשיגיע היום וישבו לשרטט קווים, יצטרכו לתת מענה גם לירושלים, האחת והמאוחדת שלנו לתמיד", מוסיף ביגר.

לגלות שאתה מתנחל

הבירה ונוה שלום אינם המקומות היחידים שמעמדם המשפטי הוטל בספק. בשנת 2012 נדהמו תושבי מכבים כשהאיחוד האירופי הכריז על בתיהם חלק מהתנחלות. "זה תלוי באיזו מפה מביטים", אומר יגאל כרמי, יו"ר הוועד האולימפי וממקימי מכבים. לדבריו, ארגון הספורט של מכבי ביקש להקים יישוב באזור שבו היו קברי המכבים, "זו היתה תפיסה שאומרת שארץ המכבים היתה ריקה כל כך הרבה שנים, והנה אנחנו המכבים החדשים באים ומיישבים את האזור", הוא אומר.

פרופ' גדעון ביגר
פרופ' גדעון ביגרצילום: ניר כפרי

מי שקבע את מיקומו של היישוב היה שר החקלאות ויו"ר הוועדה לענייני התיישבות דאז, אריק שרון. "נתנו לנו איזו גבעה ואז שרון היה צריך לאשר את המקום", מספר כרמי. "הוא נסע ליישוב הפלסטיני הסמוך בית סירא, עמד על הגבעה הגבוהה שבה נמצא המסגד, הביט לכיוון מכבים, מה שלא היה שום דבר, והחליט להזיז את המיקום של היישוב". לדבריו, שרון רצה למקם את הבתים בסמוך לכביש 443. "הוא אמר שהגבעה הזאת יותר טובה, כי היא יושבת על הכביש. כאילו אנחנו מוצב". גם לאחר מיקומו של היישוב בתוך שטח ההפקר, ניסה שרון לשכנע את תושביו לעבור את הקו הירוק לתוך שטחי הגדה. "הוא אמר לנו, 'חבר'ה תיכנסו חמישה קילומטרים לתוך השטח ותקבלו עזרה מהמדינה. אמרנו 'לא, תודה רבה'. כל מכבים מא' עד ת' בנויה בכספנו", מוסיף כרמי.

לדבריו, הוא לא תהה לרגע מדוע הקצו להם למגורים דווקא את הקרקע הזאת. "אני מצטער להגיד לך שלא היתה שום מחשבה. כמו שאנשי מרכז עושים משהו, אין להם דעה. לא ימין ולא שמאל, שיהיה באמצע". לדברי כרמי, "אף פעם לא האשימו אותנו שאנחנו מתנחלים, לא חשבנו שאנחנו כאלה וזה אף פעם לא היה נושא לשיחה. אנחנו שכונה של תל אביב, אבל קצת רחוק ממנה", הוא צוחק.

אך מתברר שבדומה לנוה שלום, גם את יישובי מכבים, כפר רות, לפיד ושילת המדינה מעולם לא טרחה לספח רשמית. "האיחוד האירופי צודק שזה לא שטח מדינת ישראל, כי לא הוצאנו להם תעודת שר חוץ. האיחוד לא קבע שזה שטח ירדני, אבל הוא קבע שזה לא שטח שהיה שייך למדינת ישראל לפני 67'", אומר פרופ' סיבל. לדבריו, ניתן לפתור את המצב האפור הזה באמצעות סעיף בדין הבינלאומי. "שטח יכול להיחשב כשטח מדינה, אם היא שולטת בו לאורך שנים ואף אחד לא מערער על זה. זה נקרא התיישנות. אפשר לטעון לגבי האזור הזה, שאף אחד לא עירער על השליטה הישראלית בו. בלטרון ייתכן שהפלסטינים אמרו משהו לגבי הריבונות. על מכבים לא שמעתי טענות שזה שטח ששייך להם, אז אפשר לטעון התיישנות וזה מוכר לפי המשפט הבינלאומי".

למרות זאת, יפתחאל טוען כי בכל משא ומתן — דין היישובים בשטחי הפקר כדין ההתנחלויות. "מה שמאפיין אזורי ספר כאלו, זה שבשלב ההסכם הסופי, זה לא יהיה מובן מאליו שמדובר בריבונות ישראלית. אפשר שיהיו הסדרים מיוחדים, כמו בין ישראל לירדן בערבה. אני מניח שזה הכיוון, אולי יסכימו שזו ריבונות חצי־חצי, אבל בגלל שיש שם כבר יישובים, ישראל תחכור את השטח בכל מיני צורות והפלסטינים יקבלו שטח חלופי במקום אחר. זה כבר תלוי במשא ומתן".

פרופ' ביגר מבהיר שמדינת ישראל מודעת למצבם המוזר של שטחי ההפקר, והיא אף דנה בכך בוועידת אנאפוליס. "היתה הצעה שמכיוון שאנחנו משתמשים בכל השטח הזה, ניקח אותו אלינו, אבל הוא ייכנס לתוך חשבון התמורה ברעיון של דונם תמורת דונם. כלומר, אנחנו נצרף את השטח אלינו ונמצא 40 ומשהו קילומטר רבוע לתת להם במקום אחר.

"ישבתי בכמה משאים ומתנים מקדימים עם הצד הפלסטיני, הם יודעים טוב מאוד על מיקום הקווים. כשיגיע היום, הם יוציאו את עותקי המפות שיש להם וידונו על האזורים הללו ועל הקו הירוק. אבל קודם יצטרכו להבין בכלל איפה הוא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ