פרווה בשר ודם: סיפורו של הדוב הכי אנושי שיש - הקצה - הארץ

פרווה בשר ודם: סיפורו של הדוב הכי אנושי שיש

לאמץ מהגר זה לא עניין פשוט - אבל כשהוא דוב זה הרבה יותר נעים, במיוחד אם קוראים לו פדינגטון. כיצד התאהבו בני האדם בטורף השמנמן והמסורבל?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בלון של הדב פדינגטון במצעד חג ההודיה של מייסיס בניו-יורק, 2015
בלון של הדב פדינגטון במצעד חג ההודיה של מייסיס בניו-יורק, 2015. "פשוט מין דוב כזה"צילום: גרג אלן / אי-פי
נועה מנהיים
נועה מנהיים

הנוסעת המלכותית הראשונה שחלקה כבוד לתחנת הרכבת "פדינגטון", שנפתחה ב–1838, היתה המלכה ויקטוריה במלוא הודה והדרה, שהעדיפה, בדרכה חזרה מביקור בטירת ווינדזור, לעלות על מפלצת הקיטור הנוהמת, "בעקבות הטרדה שנגרמה לה בשל הרחובות המאובקים להחריד" שבהם נתקלה בדרכה מלונדון, כך דיווח "דבלין איבניניג מייל". זו היתה הנסיעה הראשונה של ויקטוריה ברכבת, בשעה שבן זוגה, הנסיך אלברט חובב הגאדג'טים, המהירות והקידמה כבר היה נוסע מתמיד. לכבודו, ולכבוד ארמון הבדולח שהקים ואשר איכלס את "התערוכה הגדולה" ב–1851, נבנתה מעל התחנה החדשה בפדינגטון כיפת זכוכית ומתכת נישאה. על הבנייה הופקדה אחת מדמויות המפתח של המהפכה התעשייתית בבריטניה, מי שזכה למקום השני והמכובד ברשימת "האנגלים החשובים ביותר של כל הזמנים" של BBC והאכיל אבק את ויקטוריה עצמה (מקום 18), המהנדס והממציא בעל השם הבלתי אפשרי איזמבארד קינגדום ברונל.

בובות של הדוב פדינגטון בתחנת הרכבת פדינגטון בלונדון, בשבוע שעבר
בובות של הדוב פדינגטון בתחנת הרכבת פדינגטון בלונדון, בשבוע שעברצילום: טובי מלוויל / רויטרס

גם למהגר הלא חוקי שהגיע לאותה תחנת רכבת מהוללה ב–1958 היה שם בלתי אפשרי. הוא הגיע כנוסע סמוי שכל רכושו עלי אדמות הוא כובע מסמורטט ומזוודה חבוטה, וכיום היה מועבר מיד לטיפולן של רשויות ההגירה ומוחזר לארץ מוצאו, פרו המסתורית, שבאותה תקופה סבלה משחיתות שלטונית ופגיעה בזכויות אדם. אבל הנוסע הזה, ששמו פסטוסו, לא היה אדם, אלא דוב. הוא התגלה בתחנת הרכבת לצד מחלקת האבידות והמציאות על ידי ג'נטלמן בריטי ישר דרך ורחום בשם מר בראון, שלא הצליח לעמוד בפני הפתק שקשור לצווארו: "נא לדאוג לדוב הזה, תודה". בני הזוג בראון וילדיהם אימצו את הדוב הפרואני החביב והעניקו לו את השם "פדינגטון", על שמה של תחנת הרכבת שבה נמצא, ממש כאילו הגיע לאליס איילנד (או לישראל) ונאלץ לוותר על שמו המקורי לטובת שם מקומי ונוח יותר להגייה (כפי שעשו, למשל, גם בתרגום הראשון לעברית לספר שנשא את שמו, ושבו עוברתו שמותיהן של הדמויות). הדוב פדינגטון, יציר כפיו של מייקל בונד שהלך לעולמו בשבוע שעבר, אומץ מיד עם צאתו לאור על ידי ילדי הממלכה המאוחדת ונותר שובה לב, מגושם ורוחש טוב, דביק וחינני כשהיה, כפי שאפשר לגלות גם בספר החדש בסדרת הרפתקאותיו שראה אור לאחרונה בהוצאת אחוזת בית, "עוד הרפתקאות של הדוב פדינגטון" (מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי).

ההשתלבות המהירה־הגם־שמאתגרת של פדינגטון בחייהם של בני משפחת בראון אינה מפתיעה, לנוכח העובדה ששמם הוא המקור למילה דוב בשפות הגרמאניות, שמהן הגיעה אל האנגלו־סקסית, והרי Bear = brown. הדוב היה חיה נערצת עוד בתקופה הפרה־היסטורית, וארכיאולוגים רבים מאמינים שעצמות דובים שנמצאו במערות כשהן מסודרות באופן כמו־מחושב מצביעות על קיומן של כַתות־דוב בסקנדינביה ובאזורים אחרים, בעוד הילידים האמריקאים האמינו כי דובים הם סמל ללידה מחדש, בגלל מנהגם לחרופ בחורף ולהתעורר באביב. בידיו של אלישע בן שפט, נביא בעל מזג רע במיוחד וקו שיער נסוג, הם שימשו ככלי נקמות אלוהי, כשזימן "שתיים דובים" מן היער כדי לקרוע לגזרים 42 ילדים שהתגרו בו. גם שייקספיר השתמש בדוב כמכשיר למימוש צדק שמימי בהוראת הבימוי המפורסמת ביותר של כל הזמנים, המופיעה ב"מעשיית חורף". אנטיגונוס עומד לנטוש את פרדיטה התינוקת לחסדי האיתנים, למרות שיורד הים הישיש מזהיר אותו ש"קודרים שם השמים, מאימים כל רגע ל'יתפרץ.... למעלה כועסים על המשימה שיש לנו ביד". אבל אנטיגונוס נחוש בדעתו, ולכן נענש ו"יוצא, כשדוב רודף אחריו" (תרגום דורי פרנס). אין לדעת אם בזמנו של שייקספיר מילא את תפקיד הדוב שחקן מחופש או חיית פרא אמיתית שהובאה מבורות הדובים הסמוכים, שם צפו האליזבתנים בשקיקה בקרבות בין דובים לכלבים. אבל עם הידלדלותה של אוכלוסיית הדובים העולמית בעקבות ציד ואובדן שטחי מחיה במאה ה–19, התפנתה הזירה לצמיחתה של גישה חדשה כלפי אוכלי הכל הפרוותיים.

החמידות הבלתי מעורערת של הגורים, המסירות שבה מגוננות עליהם אמותיהם, נטייתם לנמנומים ארוכים, הדמיון המסוים שהם נושאים לבני אדם כאשר הם עומדים על רגליהם האחוריות ובעיקר העובדה שרחקו מעין האדם קירבו את הדובים ללבנו והפכו אותם לאובייקטים נוחים לאילוף תרבותי. ב"שלושת הדובים" מאת המשורר הבריטי רוברט סאותי, הראשון שהעניק צורה פרוזאית למעשייה בעל פה ב–1837, הם מתגוררים בבית, אוכלים דייסה וישנים במיטות, עד שילדה בלונדינית ולא מחונכת פורצת לביתם ועושה בו כבשלה. כמה עשורים אחריו העניק רודיארד קיפלינג לדוב את תפקיד המחנך, כאשר הפקיד את באלו ("דוב" בהינדי) על הכשרתו של הילד מוגלי בדרכי הג'ונגל.

גרפיטי עם דמותו של הדב פדינגטון באתונה, יווןבלי לוותר על מרכיבי זהותו
גרפיטי עם דמותו של הדב פדינגטון באתונה, יוון. כמו כל מהגר, גם הוא משתדל לרכוש לעצמו את ערכיה של החברה, בלי לוותר על מרכיבי זהותוצילום: תנאסיס סטאווארקיס / אי-פי

דובוני הצעצוע הראשונים נוצרו בראשית המאה ה–20 בד בבד — וללא תיאום מראש — בגרמניה ובארצות הברית, על ידי חברת שטייף ומוריס מיצ'טום בהתאמה. הרעיון ליצור בובה רכה בדמות היצור האימתני עלה בדעתם כפי הנראה לאחר שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט" קריקטורה של הנשיא תיאודור רוזוולט חונן גור דובים מתוק במהלך מסע ציד במיסיסיפי, אף שהדוב האמיתי שבו סירב לירות — בטענה שזה "לא ספורטיבי" להרוג יצור קשור שאינו יכול להתגונן — היה בוגר. מיצ'טום קיבל את רשותו של הנשיא לכנות את הדובון שלו "טדי'ז בר" למרות שרוזוולט שנא את כינוי החיבה, טדי, שדבק בו, והשם הפך לסינונימי לדובוני צעצוע באשר הם. דובוני הטדי זכו לפופולריות בעיקר בקרב בנים, שעד אז היו בעמדת נחיתות מול הבנות שיכולות היו לבחור מתוך שפע של בובות, בעוד הם נאלצים להסתפק בסוסי צעצוע וחיילי בדיל. זה היה כנראה הלך המחשבה שעמד מאחורי הרכישה שביצע אב אוהב אחד ב–1921 בכלבו הרודס. הוא קנה לבנו בן השנה, שכונה בילי מון, דוב טדי שזכה לשם "וויני", על שמה של דובה קנדית שהגיעה להתאזרח בגן החיות של לונדון. הסיפורים שכתב האב על החברות בין בנו הפעוט לחיית הפרווה שלו הפכו את כריסטופר רובין וויני הפו, דוב הצעצוע שלו, לבני בית אהובים בכל העולם.

פסל ברונזה בדמותו של פדינגטון בתחנת הרכבת על שמה הוא נקרא בלונדון, לצדו צנצנת מרמלדה
פסל ברונזה בדמותו של פדינגטון בתחנת הרכבת על שמה הוא נקרא בלונדון, לצדו צנצנת מרמלדהצילום: טובי מלוויל / רויטרס

בניגוד לוויני ולדובונים ספרותיים אחרים כמוהו, "קורדרוי" של דון פרימן, למשל, פדינגטון אינו דוב צעצוע. אף על פי שהוא מקפיד להיות מאוד מנומס, ללכת על שתיים, ללבוש בגדים (לפחות מעיל וכובע), לנעול נעליים (מקבל במתנה זוג מגפי וולינגטון צהובות) ולאכול ריבה, ובל נשכח — לדבר — הוא עדיין חיה בשר ודם, ולא בובה. הוא לא מתקיים במרחב דמיוני בטוח, כמו יער ת"ק הפרסאות של מילן, בחלל נשלט כמו זה של חנות הכלבו הסגורה אצל פרימן או בטריטוריה שבה הוא השליט, כמו באלו של קיפלינג. פדינגטון משוטט לו ברחובותיה של עיר אנושית גדולה, מתלכלך בעוגות קצפת אחרי שהוא עולה על שולחן כדי לאכול ונתקל בנהגי מוניות חשדניים שמבהירים, "דובים זה עולה יותר... ודובים דביקים זה מחיר כפול". הכוונות הטובות שלו נושאות עמן איכות כאוטית, כי הוא "פשוט מין דוב כזה". כפי שהוא מעיד על עצמו, ולמרות שאין בהתנהגותו דבר שהוא "דובי" באמת, הוא מכניס מרכיב פרוע לחיים הבורגניים והמסודרים של משפחת בראון. פדינגטון הוא מהגר, אבל לא רק מ"פרו המסתורית", אלא ממרחבי הפרא השכוחים של הטבע, שם היו בני מינו מושאים לסגידה וזכו לכך שמערכות כוכבים ייקראו על שמם. כמו כל מהגר, גם הוא משתדל לרכוש לעצמו את ערכיה ומגבלותיה של החברה שבה הוא מבקש להיטמע, בלי לוותר על מרכיבי זהותו. לאמץ מהגר כזה זה לא עניין פשוט, כפי שמגלים בני משפחת בראון, אבל כמו שגם הם לומדים, "זה מאוד נעים כשיש דוב בבית".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ