שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ערב אחד בקיץ החשוך של 1816 - המפגש שהוליד את "פרנקנשטיין" ואת "הערפד"

קבוצה של אנגלים תקועה למשך שלושה ימים בוילה בז'נבה בזמן שסופת רעמים מתחוללת בחוץ. אחד מהם שולף ספר מלא בסיפורי אימה מהמדף, וכולם מתקבצים סביבו. מה שנשמע כמו סיפור אימה סטנדרטי שימש כנקודת הפתיחה של ז'אנר האימה המודרני

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
וילה דיודאטי הסמוכה לאגם ז'נבה
וילה דיודאטי הסמוכה לאגם ז'נבה. בני הזוג שלי ביקרו לעתים קרובותקרדיט: משה גלעד
היסטוריה גדולה, בקטנה

עודד פוירשטיין

היה זה לילה אפל וגשום במאי 1816. שש דמויות הביטו החוצה מחלונות הוילה שלהם שלחופי אגם ז'נבה, על סופת הרעמים שהתחוללה בחוץ. הם היו חבורה ססגונית למדי: המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי, המאהבת שלו מרי וולסטונקרפט גודווין, ובנם התינוק וויליאם. יחד איתם הייתה אחותה למחצה של מרי, קלייר קלרמונט, שהייתה מאוהבת מעל הראש במארח שלהם, הלורד ביירון שברח מאנגליה בעקבות חובות כספיים ושמועות על אינספור רומנים. לצידו ניצב רופאו האישי, ג'ון פולידורי, גבר צעיר שקיבל שוחד נאה מהמוציא לאור של ביירון על מנת לתעד את כל מעשיו של האציל הליברטיני ביומן סודי.

זו הייתה חופשה רטובה למדי, כראוי ל"שנה ללא קיץ", תופעת לוואי של התפרצות הר הגעש טמבורה באינדונזיה שנה לפני כן. הגשם ריתק את חמשת האנגלים לגבולות הוילה הצנועה, וביירון בילה את מרבית זמנו בניסיונות להתחמק מקלרמונט ודיונים ספרותיים עם שלי. ערב אחד, שלף מהספריה שלו את "פנטזמגוריאנה" – ספר עב-כרס המלא במעשיות אימה צרפתיות וגרמניות – וכל הנוכחים התקבצו סביבו והקשיבו לסיפורי האימה המשעשעים. לאחר כמה שעות של קריאה, ביירון הציע לאלתר מין סדנת כתיבה – ולראות מי מהם יוכל לכתוב את סיפור האימה המפחיד ביותר.

מימין: דיוקן לורד ביירון של הצייר תומס פיליפס מ-1813. משמאל: דיוקן מרי שלי של הצייר ריצ'רד רות'וול מ-1840
מימין: דיוקן לורד ביירון של הצייר תומס פיליפס מ-1813, ודיוקן מרי שלי של הצייר ריצ'רד רות'וול מ-1840

ארבעת הכותבים – וויליאם היה תינוק, וקלרמונט לא הייתה מעוניינת – פנו בדרכים שונות בכתיבתם. פרסי ביש שלי כתב חיבור קצר בהשראת ילדותו, אבל זנח אותו זמן קצר לאחר מכן – הוא לא התחבר ממש לז'אנר. פולידורי כתב חיבור לא מוצלח על אישה עם גולגולת במקום פרצוף, וביירון שרבט פרגמנט קצר ולא גמור על מת שחוזר לתחייה. מרי וולסטונקראפט, בינתיים, הביטה החוצה על סופת הרעמים שהתחוללה מעל האגם. היא נזכרה בסיפורים ששמעה על מדענים שהצליחו לגרות שרירים של חיות מתות באמצעות זרם חשמלי. אם זץ קטן שכזה יכול להניע גופה לרגע, חשבה, מה יכול לעשות ברק?

הטקסט הקצר שכתבה באותו ערב הפך מאוחר יותר ל"פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני", על המדען המטורף שיוצר אדם חדש מחלקי גופות וחשמל. מרי וולסטונקרפט שלי – כפי שנודעה לאחר נישואיה לפרסי – כתבה את אחת מיצירות המופת של המאה ה-19, טקסט המשלב בתוכו תהיות רומנטיות על נפש האדם עם חרדות מודרניות על גבולותיו של המדע. אין פלא, אפוא, שיש הרואים בו ספר המדע הבדיוני הראשון.

בוריס קרלוף וקולין קלייב בסצנה מתוך הסרט "פרנקנשטיין" מ-1931
בוריס קרלוף וקולין קלייב בסצנה מתוך הסרט "פרנקנשטיין" מ-1931צילום: אי-פי

אבל שלי לא הייתה היחידה שיצאה מאותו מפגש עם יצירה. פולידורי, שהתאכזב ככל הנראה מהסיפור שלו על אישה עם גולגולת במקום פרצוף, קיבל השראה מהחיבור הקצר של אדונו. חיבורו "הערפד", שראה אור כמה שנים מאוחר יותר, היה סיפור הערפדים המערבי הראשון, עיבוד אנגלי מודרני לסיפורי הסבתא מדרום אירופה והבלקן. ביירון, אגב, לא ממש היה מרוצה מהעובדה שהרופא שלו גנב לו את אור הזרקורים – בייחוד כי מבקרים מסוימים חשו שספרו של פולידורי התעלה על כל מה שביירון כתב אי פעם. כיום, אגב, מקובל לחשוב שההשראה לערפד של פולידורי באה לא רק מהפרגמנט של ביירון – אלא מהאיש עצמו. אחרי הכל, מה יותר  דומה ללורד ביירון מאשר אציל עשיר וחובב טיולים שמסתובב באנגליה ומוצץ את דמן של בתולות חסודות?

היסטוריה גדולה, בקטנה
היסטוריה גדולה, בקטנה |היסטוריה גדולה, בקטנה

היסטוריה היא לא רק תאריכי קרבות ושמות של מלכים מתים. היסטוריה היא סיפור – ואם תשאלו אותנו – סיפור טוב, במידה שמספרים אותו נכון. "היסטוריה גדולה, בקטנה" הוא מיזם שהחל ביוני 2014 כמענה למשבר הגדול שמדעי הרוח בישראל (ובכלל) נקלעו אליו. אנחנו כאן כדי להוריד את ההיסטוריה ממגדל השן האקדמי ולהראות שיש בה מעבר לסטיגמה האפורה והמשעממת שהתחום אימץ לעצמו.

אל דף הפייסבוק שלנו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ